הגדה של פסח

לאחר הקידוש, רחיצת הידיים ואכילת הכרפס נפתחת ההגדה באמירת "הא לחמא עניא"  ו"מה נשתנה", ואחריהן מתחילים בסיפור יציאת מצרים ("עבדים היינו") ואמירת דברי ארבעה בנים (חכם, רשע, תם, ושאינו יודע לשאול). אז נאמר חלקה הראשון של תפילת "הלל", ולאחריה נערכת סעודת החג. בסיום הסעודה ממשיכים בחלק השני של ה'הלל', אומרים את תפילת "נשמת כל חי"  ומסיימים בפיוטים שונים: "אז רוב נסים" ("ויהי בחצי הלילה"), "אחד מי יודע", "אדיר הוא", אדיר במלוכה" ו"חד גדיא".

הגדות של פסח (צילום: ירון ברנר)

היסודות לנוסח ההגדה הונחו, לפי המשוער, בתקופת המשנה, ואילו הרחבת הנוסח וגיבושו נעשו בתקופת הגאונים. הרקע לכתיבת ההגדה היה המשבר שעבר העולם היהודי בעקבות חורבן בית המקדש השני. לאחר שנים בהן התמקדו אירועי החג בעלייה לרגל ובהקרבת הקורבנות הייחודיים לפסח, עיצבו התנאים שביבנה חג פסח בעל אופי רלוונטי למצב החדש (במסגרת הניסיון להציב את ההלכה כגורם המאחד את הקולקטיב הדתי-לאומי - במקום בית המקדש שחרב). מסורות שונות הוצעו כחלק ממהלך זה, ובסופו של דבר - ככל הנראה בתקופת הגאונים - נבחרה המסורת המציבה במרכז ההגדה את סיפור יציאת מצרים. בכך טמון היה מסר רעיוני, לפיו החורבן הוא חלק מתהליך מעגלי של משבר וגאולה המאפיין את תולדותיו של העם היהודי. תפיסה זו הציבה את הגאולה כיעד מציאותי, ובכך סיפקה תקווה לבני העם. פירוש ההגדה המפורסם של דון יצחק אברבנאל ב ימי הביניים (פירוש "זבח פסח") התמקד בהיבט של תקוות הגאולה בפירושו להגדה. אברבנאל קבע כי חג הפסח אינו נועד אך ורק לזכרון העבר של היציאה מעבדות לחירות, אלא זהו חג המרמז על העתיד, על החירות, הגאולה, וסיומה של הגלות, אשר יופיעו עם ביאת המשיח.  

הביטוי המובהק בתוך ההגדה עצמה לבחירה בהדגשת תקוות הגאולה הוא תיאור המעשה של רבי אליעזר, רבי יהושע, רבי אלעזר בן עזריה, רבי עקיבא ורבי טרפון, שבילו את ליל הפסח בבני ברק בסיפור יציאת מצרים. גרסה זו של הסיפור מנוגדת לגרסה מוקדמת המופיעה בתוספתא (פסחים, י, י"ב), בה מתוארת התכנסות של רבן גמליאל וזקנים בלוד בליל פסח, ובמרכזה דיון בהלכות פסח. הכנסת הגרסה הראשונה להגדה של פסח היא ביטוי לתפיסת יציאת מצרים כמסר החשוב שסביבו יש לאחד את העם.

פרשנות מקובלת אחרת להעדפת גרסת ההתכנסות בבני ברק מתמקדת בהעדפת עמדת התומכים במרד בר כוכבא על משמעותו הלאומית הרחבה - תומכים אלה היו הנוכחים בהתכנסות זו -  על פני עמדת התנאים שהתנגדו לו - ורבן גמליאל ביניהם. במחקר ישנה פרשנות נוספת, הרואה את הדגש על סיפור יציאת מצרים כתגובת נגד לתפיסת חג הפסחא של היהודים המשיחיים, שהציעו סיפור פסח המתמקד בצליבת ישוע. מהדגשת החובה הנצחית לספר על יציאת מצרים משתמעת גם נצחיות המצוות שניתנו בסיני שנחשבו כמבוטלות בעיני הנוצרים, ולתפיסה זו כיוונו חז"ל. 

האופן שבו מתואר סיפור יציאת מצרים בהגדה משקף תפקיד כפול של אבי המשפחה, שהיה לרוב עורך הסדר, קרי, מספר ההגדה. ראשית, את עמדתו המשפחתית כמחנך הילדים. שנית, את מעמדו כמעין "חכם" בית מדרשי המורה את התורה לתלמידיו. בשילוב הטקסי בין ההיבט המשפחתי של הסדר לבין ההיבט הבית מדרשי שלו ניסו חז"ל להפיג את המתח בין המוסד המשפחתי לבין בית המדרש. לאחר חורבן בית המקדש השני העניקו חכמים לבית המדרש תפקיד מכריע כמרכז העשייה הדתית בעולם היהודי. עובדה זו נתפסה במידה מסוימת כקריאת תגר על המסגרת המשפחתית, ועל תפקידה המרכזי בהעברת המסורת מדור לדור. בכך שבהגדה מעוצב האב בדמותו של תלמיד חכם, וכך, באופן סמלי, מוענקת לו מחדש הסמכות שבית המדרש לקח ממנו, ריככו חז"ל את המתח בין שני המוסדות.

נוסח אחיד של ההגדה קיים, לפי הסברה הרווחת, כבר מן המאה ה-7. במאה ה-13 נקבעו סימנים בהגדה ובסדר על מנת לסייע בעריכתו כהלכה. קביעת הסימנים מיוחסת לרבי שמואל מפלייזא או לרש"י: קדש, רחץ, כרפס, יחץ (טקסים שלפני הקראת ההגדה); מגיד (אמירת דברי ההגדה); רחצה, מוציא, מצה, מרור, כורך, שולחן עורך, צפון, ברך (אכילת המזון וברכת המזון); הלל, נרצה (גמר אמירת ההלל וסיום הטקס).

על ההגדה נכתבו פירושים רבים בכל הדורות, וישנה סברה לפיה זהו החיבור היהודי שזכה לפירושים במספר הרב ביותר (בספירה שנעשתה לפני כ-25 שנה נמנו למעלה מ-400 פירושים, ומאז נוספו לפחות עוד כמה עשרות). פרשנים קדומים עסקו בעיקר בצד ההלכתי ובהסבר מובנו הפשוט של הטקסט, ואילו המאוחרים נטו לפרשנות במישור הפילוסופי-רעיוני, או על דרך תורת הנסתר. בעת החדשה יצאו לאור מספר מהדורות מדעיות-ביקורתיות של ההגדה. 
 

משה רבנו מוזכר בהגדה פעם אחת בלבד (בפסוק "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יי בְּמִצְרַים, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יי, וַיַּאֲמִינוּ בַּיי וּבְמשֶׁה עַבְדוֹ"). הסברה הראשית גורסת שהתייחסות העיקרית היתה לעצם היציאה ממצרים, ולהאדרת הקב"ה שעמד מאחורי המעשה "וַיּוֹצִאֵנוּ יי מִמִצְרַים - לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ", ולא למנהיג שעשה זאת.

דפים מאויירים מתוך הגדה עתיקה בת 100 שנה. העתק של הגדת סרייבו  (צילום: רויטרס)

ההגדה תורגמה לשפות רבות. בסך הכול נמנו כ-3,500 מהדורות שונות שלה. התנועה הרפורמית וכן ההתיישבות הקיבוצית בארץ ישראל הוציאו מהדורות "מתוקנות" של ההגדה, בהדגשות והוספות המותאמות להשקפות ולאורח החיים הרווחים בכל מסגרת. בניגוד לשאר ספרי הקודש, שבהם נמנעו מלהוסיף איורים, זכתה ההגדה לעיטור אמנותי. רבים מכתבי היד והדפוסים של ההגדה כוללים איורים, המשמשים מסמך היסטורי חשוב על חיי היהודים בכל תקופה ותקופה. נושאי הציורים כוללים את השעבוד והיציאה ממצרים, קיום טקסי החג השונים, תיאור קטעים מן ההגדה ועיטורים שונים. בין ההגדות המאוירות המפורסמות: הגדת סרייבו (מאה 13), הגדת הציפורים (מאה 14) והגדת דארמשטט (מאה 16). הגדות מודפסות מפורסמות: הגדת פראג (מאה 16), הגדת ונציה (מאה 17) והגדת אמסטרדם (מאה 17).

לכתבה המלאה - לחצו כאן.