הר הבית

השם "הר הבית" מופיע במקרא בספר ישעיהו: "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים" (ישעיהו פרק ב', פסוק ב'). לפי המסורת היהודית עקד אברהם את בנו יצחק על הר זה. בסיפור העקדה אין המקום נזכר בשמו - "לך לךָ אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך" (בראשית, פרק כ"ב, פסוק ב') - אך המסורת גורסת כי זהו המקום שבו בחר דוד המלך: אחרי שכבש את ירושלים מידי היבוסים, קבע בה את בירתו, הדף את הפלישתים שניסו לכובשה מידיו (בסביבות שנת 1000 לפנה"ס), והעלה את ארון הברית אל עיר דוד.

לאחר שנים אחדות, על פי המקרא, רכש מידי ארונה (או ארנן) היבוסי את הגורן שלו, בנה שם מזבח ונטה אוהל למשכן הארון. שלמה בנו הקים במקום ההוא את בית המקדש: "ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדוד אביהו אשר הכין במקום דוד בגורן ארנן היבוסי" (דברי הימים ב', פרק ג', פסוק א').

זה היה הבית הראשון שעמד על תלו, כמרכז הפולחן של ממלכת יהודה וכמוקד עלייה לרגל, עד אשר נהרס בשנת 586 לפנה"ס, כאשר כבשו צבאות בבל בראשות נבוכדנאצר את ירושלים, שרפו את הבית והגלו את העם מארצו. בימי שיבת ציון הוחל בבניית בית המקדש מחדש, והוא נחנך ב-515 לפנה"ס. אז החלה תקופת הבית השני.

בסוף המאה ה-1 לפנה"ס (בערך בשנת 10 לפנה"ס) שיפץ הורדוס את בית המקדש ופיאר אותו, כדברי חז"ל: "מי שלא ראה בית המקדש בבניינו, לא ראה בניין מפואר מעולם" (בבלי, סוכה נא ב). בין השאר בנה הורדוס אולמות קשתות בחלקו הדרומי של ההר (מתחת לאל-אקצא של היום) המכונים אורוות שלמה, וזאת על מנת שרחבת ההר תהייה ישרה; הורדוס גם הכפיל את שטח הר הבית ל-144 דונם (גודלו כיום), לאחר שחיבר בין שתי הגבעות הסמוכות "הר הבית" ו"גבעת האנטוניה" (שנקראת על שם מקורבו של יוליוס קיסר).

מסגד אל-אקצא ומתחתיו הכותל הדרומי (צילום: רון פלד)

הבית השני חרב בשנת 70 לספירה בידי צבאות רומא בפיקודו של טיטוס. לפי המסורת, שני הבתים חרבו באותו תאריך, תשעה באב.

הר הבית נותר בחורבנו עד הכיבוש המוסלמי. בשנת 638 כבשו צבאותיו של עומר אבן אל-ח'טאב את ירושלים, והוא עצמו ביקר בה כעבור זמן קצר והתפלל על הר הבית. בשנת 691 ציווה הח'ליף עבד אל-מלכּ אבן מרואן מבית אומיה להקים מבנה מפואר - כיפת הסלע - מעל אבן השתייה שבמתחם הר הבית. ובנו, החליף אל-ואליד, בנה את מסגד אל-אקצא בשנת 705 לספירה. במרוצת השנים הוסיפו המוסלמים למעלה מ-100 מבנים למתחם, כולם קטנים יותר.

הצלבנים כבשו את ירושלים ב-1099, והפכו את מבנה כיפת הסלע לכנסייה מפוארת. לאל-אקצא קראו "בית המקדש", ושם קבעו את בסיסם אבירי המקדש - הטמפלרים. ב-1187 כבש צלאח אד-דין את ירושלים מידי הצלבנים, והמוסלמים טיהרו את כיפת הסלע ואת אל-אקצא מכל זכר לנצרות והחזירו אותם לקדמותם. הר הבית נותר בריבונות מוסלמית עד 1967, ובשליטה מוסלמית עד ימינו אלה.

במלחמת ששת הימים (1967) נכבש הר הבית מידי ירדן וסופח, עם שאר ירושלים המזרחית, לשטחה של מדינת ישראל. מאז ואילך מתלבטות ממשלות ישראל כיצד לנהוג במקום הקדוש ליהודים ולמוסלמים כאחד. מתחם הר הבית דהיום מוקף בחומת תמך שנבנתה בימי הורדוס (אחד מחלקיה הוא הכותל המערבי), והוא גדול יותר מממדי הר הבית המתוארים במשנה (מידות, ב יא).

הדעה הרווחת בקרב הרבנים היא שקדושת בית המקדש עומדת בעינה גם אחרי חורבנו, ולפיכך חל איסור הכניסה אל הר הבית, מחמת הטומאה, על כל יהודי. הואיל ומקומו המדויק של בית המקדש במתחם הר הבית העכשווי אינו ידוע, קבעו פוסקים רבים כי יש לנהוג לחומרא ולאסור על כל יהודי את הכניסה למתחם. אחרים, וביניהם בזמננו הרב שלמה גורן, הודיעו כי עלה בידם לזהות שטח במתחם הר הבית שבוודאות לא היה חלק מבית המקדש בעת שעמד על תלו, והכניסה ליהודים מותרת איפוא לשטח זה.

כיפת השלשלת הסמוכה לכיפת הסלע (צילום: רון פלד)

לצד הבעיה ההלכתית ניצבת הבעיה הפוליטית: המוסלמים מתנגדים מכול וכול לכניסתם של יהודים למקום, הן מטעמים פוליטיים-לאומיים והן בגלל קדושתו בעיניהם. על רקע זה החליטה ישראל בשעתה להותיר את השליטה המעשית בהר הבית כולו בידי הווקף (הקדש מוסלמי - הגוף האסלאמי הממונה על נכסי בית המקדש), ולאסור על יהודים את התפילה על ההר, אך לא את הביקור בו. באותם חלקים של הציבור הדתי-ישראלי שאינם מכירים באיסור הכניסה להר הבית מטעמים הלכתיים, יש לכך התנגדות חריפה, אותה מובילה תנועת "נאמני הר הבית", קבוצה קטנה וקיצונית, הקוראת להרס האתרים המוסלמיים (או לחילופין - העתקתם למכה שבערב הסעודית) ולבניין בית המקדש השלישי.

השנים שחלפו מאז 1967 על הר הבית ידעו עליות ומורדות. היו תקופות שבמהלכן ביקרו יהודים רבים בהר בלי חשש, בזמנים אחרים עשו כן רק בליווי משטרתי, והיו גם זמנים שבהם נאסרה הכניסה על יהודים כליל, מטעמי ביטחון. בשנת 1996 הפך הווקף את אורוות שלמה (הממוקמות מתחת למסגד אל-אקצא) למסגד "אל מרוואני" על שמו של החָלִיף האומאי, שבנו הח'ליף עַבּד אל-מּאלכּ, בנה את כיפת הסלע.

מסגד אל אקצא ואורוות שלמה (צילום: רון פלד)

בעיני רבים, ביקורו של אריאל שרון בהר הבית באוקטובר 2000 הוא שגרם לפרוץ אנתיפאדת אל אקצא, שאכן קרויה בפי הערבים "אנתיפאדת אל-אקצה", ואילו אחרים טוענים שהיתה זו רק אמתלה למהלך מדיני מחושב מראש מצד הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת.

לציר הזמן - לחצו כאן

הר הבית ברגלינו - מה קורה כאשר המקום מספר אחד של היהודים נפגש עם המקום מספר שלוש של המוסלמים במקום שחשוב גם לנוצרים? נוצר מקום טעון מאוד, אבל גם יפה מאוד. כתבה מתוך אתר ynet.

לכתבה המלאה - לחצו כאן.