ראול גוסטב ולנברג

אתר הנצחה לזכרו של ולנברג בבודפשט (צילום: גלית קוסובסקי)

להונגריה הגיע לאחר שמרבית יהודי המדינה כבר נשלחו למחנות ההשמדה, אך עלה בידו להציל רבים: הוא הקים רשת של "בתים מוגנים" שהניפו את דגל שבדיה, וחילק תעודות מסע לרבים, אפילו ליהודים שכבר החלו לעלות על רכבות המוות. תוך כדי כך התעמת כמה פעמים עם אדולף אייכמן, שאיים להוציאו להורג. בסך הכול עלה בידו להציל כ-15,000 נפשות בבתים המוגנים שלו, והוא חילק עוד אלפי תעודות מסע שבדיות. לקראת סוף המלחמה (ינואר 1945), כשהצבא האדום עמד בשערי בודפשט, זמם אייכמן לחסל את הגטו בעיר בהפצצה מן האוויר. ולנברג איים על מפקד הכוחות הגרמניים בהונגריה באותה תקופה, הגנרל אוגוסט שמידטהובר, שאם יבצע את תוכנית אייכמן, הוא ישפט כפושע מלחמה. התוכנית לא יצאה בסופו של דבר לפועל, ובכך ניצלו כ-97,000 יהודים מתושבי הגטו מהשמדה.

בפברואר 1945, כששוחררה הונגריה, עצר אותו הצבא הסובייטי בחשד ריגול, הסובייטים טענו שמת בכלא מהתקף לב ב-1947. אחרי עלייתו לשלטון של גורבצ'וב גברה ההתעניינות בגורלו, שכן במשך כל הזמן שעבר עד אז נפוצו שמועות עקשניות על כך שהוא נראה חי לאחר 1947. גורמים רבים, לרבות משפחת ולנברג עצמה, ניסו במשך השנים לברר מה עלה בגורלו, והעלו חרס בכפם. בשנת 2000 הודתה לבסוף רוסיה שהיא נושאת באחריות למותו, והשמועות סיפרו שוולנברג הוצא להורג בזריקת רעל בהיותו בכלא.

בינואר 2001 התפרסם דו"ח של ועדת חקירה משותפת, שבדית-רוסית. הקבוצה השבדית קבעה כי גורלו של ולנברג עדיין לא הובהר, ואילו הרוסים טענו שהוא מת בלי ספק ב-1947, מחמת טעות מצערת מצדם. מעבר לכך אין כל מידע ודאי. בה בעת, שבדיה בודקת בדיעבד את האמצעים שנקט (או לא נקט) משרד החוץ שלה, בעת שעדיין היה אולי אפשר להציל את ולנברג.

ב-1966 הכיר מוסד "יד ושם" בולנברג כחסיד אומות העולם.