מאיר ויזלטיר

ויזלטיר יליד מוסקבה. עם פרוץ מלחמת העולם השניה עברה משפחתו לנובוסיבירסק שבסיביר המערבית. אביו שירת בצבא האדום, ונהרג בחזית לנינגרד. אמו נידונה למאסר של 6 שנים בכלא על החזקת רכוש צבאי גנוב.

בין השנים 1946 - 1948 נדד עם אחותה הגדולה ממנו ב-16 שנים ועם בעלה הדתי על פני ליטא, פולין, גרמניה וצרפת, עד אשר עלו ארצה ב-1949 (אמו עלתה לארץ לאחר מלחמת סיני). תחילה קבעו השניים את משכנם בנתניה, ומאוחר יותר, כשהיה בן 15, עבר להתגורר בתל אביב - העיר בה חי מרבית שנותיו, והמשמשת רקע לרבים משיריו. תוך כדי שירותו הצבאי החל ללמוד משפטים באוניברסיטת תל אביב, ומאוחר יותר המשיך את לימודיו האקדמיים באוניברסיטה העברית בירושלים, שם למד פילוסופיה, היסטוריה כללית ואנגלית.

שיריו הראשונים ראו אור ב-1960 בכתב העת הספרותי "משא". בשנות ה-60 היה דמות מרכזית בקבוצת משוררים שכונתה "משוררי תל אביב", לצידם של יאיר הורוביץ ויונה וולך. עמדתו הספרותית היתה מאז ומתמיד נון-קונפורמיסטית, ושיריו אישיים מאוד, לעתים כואבים ומלאי אירוניה. בשירתו עוסק ויזלטיר במציאות האקטואלית והפוליטית ומגיב על מצבי קיום וחברה, בהבליטו את אופיים האלים. נוטה להשתמש בלשון הדיבור, ואף בסלנג, כאשר הלשון הנמוכה באה לציין עמדה אנטי "פיוטית" (דוגמת מייקובסקי) ולבטא את מצבו הירוד של האדם.

ויזלטיר נמנה על עורכי כתב העת "סימן קריאה". תרגם לעברית שירה מרוסית, אנגלית וצרפתית, וכן שבע מהטרגדיות של שייקספיר, ספרים של צ'רלס דיקנס, וירג'יניה וולף וא.מ. פורסטר ומחזות של פייר קורני, לופה דה וגה ופדרו קלדרון דה לה ברקה. לצד כתיבתו הפואטית ועבודתו כמתרגם, הירבה לפרסם טורי ביקורת ומאמרים פוליטיים.

צילום: מיכאל קרמר

שיריו תורגמו לעשרות שפות, ביניהן סינית, אוקראינית, אנגלית, הונגרית, איטלקית, יפנית ועוד. בודדים משיריו הולחנו, המפורסם שבהם הוא השיר "יש לי סימפטיה" (לחן: שלמה גרוניך). על עמדתו נגד הלחנת שירים, צוטט ויזלטיר באומרו : "אני כותב שירים כדי שייקראו כמות שהם. שיר, לגבי, הוא דבר גמור שאינו זקוק למנגינה. יש בו מנגינה פרטית משלו".

בשנת 2000 זכה ויזלטיר בפרס ישראל לספרות. בנימוקיהם להענקת הפרס כתבו השופטים: "ויזלטיר מתגלה כמשורר המוביל בשירה הישראלית בדור שלאחר עמיחי, זך, רביקוביץ  ואבידן. מרכזיותו נמדדת לא רק במקוריותה של שירתו ובקול הייחודי שלה אלא גם בעובדת היותו משורר משפיע ודגם מעורר השראה לשורה לא מבוטלת של משוררים הכותבים לצדו ובעקבותיו. חותמו של ויזלטיר ניכר היטב בשירה העברית הנכתבת היום".

מספריו: "טיול באיונה" (1963), "פרק א' פרק ב'" (1967), "מאה שירים" (1969), "קח" (1973), "דבר אופטימי, עשיית שירים" (1976), "פנים וחוץ" (1977), "מוצא אל הים" (1981), "קיצור שנות השישים" (1984), "אי יווני" (1985), "מכתבים ושירים אחרים" (1986), "מחסן" (1994), שירים איטיים (2000), "מרודים וסונטות" (2009).

לכתבה המלאה - לחצו כאן. 

עיר שכתובה ביידיש - מנחם פרי, באמצעות קריאה באבות ישורון ומאיר ויזלטיר, טוען כי דווקא היידיש היא שפה הנוגעת יותר בממשות התל-אביבית, שהיא עיר לבנטינית עם בניינים מתקלפים ושברי אזבסט. מתוך אתר ynet.

לכתבה המלאה - לחצו כאן. 

המורד המרוד - הצד המרדני המתריס של ויזלטיר ניכר גם ב"מרוּדים וסונטות" החדש, ספר שיש בו יופי אבל יש בו גם שירה פוליטית גרועה, שתחת פוזה ברכטית מאשימה אותנו ברשע הפלסטיני. מתוך אתר ynet.

לכתבה המלאה - לחצו כאן.