ונואטו

ונואטו - דיוקן

שם רשמי	Ripablik blong Vanuatu
שטח	12,200 קמ"ר (מקום 165 בעולם)
אוכלוסייה	208,869 (מקום 185 בעולם)
שיעור גידול אוכלוסין	1.49%
תושבים	ני-ואנוטו 98.5%
שפה רשמית	ניבים מקומיים (לפחות 100) 72.6%, ביסלמה (בליל אנגלי-מקומי) 23.1%
דתות	פרסביטריאנים 31.4%, אנגליקנים 13.4%, קתולים 13.1%, אדבנטיסטים של היום-השביעי 10.8%, נוצרים אחרים (13.8%, אמונות מקומיות 5.6%, ללא דת 1.0%
בירה	פורט וילה
ממשל	רפובליקה פרלמנטרית
ראש מדינה נוכחי	ראש-הממשלה האם ליני
עצמאית מאז	30 ביולי 1980 (מצרפת ומבריטניה)
אוכלוסייה מתחת לקו העוני	אין נתונים
תמ"ג לנפש	2,900 דולר (מקום 165 בעולם)
שיעור אבטלה	אין נתונים
ענפי כלכלה מרכזיים	אגוזי-הודו, קוקוס, קקאו, קולקס, בטטה, פירות, ירקות, בקר, דגים; עיבוד מזון - ובפרט, ייצור שמן מִקופרה (ציפת אגוזי-הודו) - והקפאת המוצרים, עיבוד עץ, שימור בשר
מטבע	ואטו
ידיעת קרוא וכתוב	70.4%
תוחלת חיים	נשים - 64.44; גברים - 61.34 (מקום 170 בעולם)

(הטבלה עודכנה לאחרונה באוקטובר 2006)

חלק גדול מן האיים הם למעשה פסגות של שרשרת הרי געש המתרוממת מקרקעיתו של האוקיינוס השקט. הפסגה הגבוהה ביותר מתנשאת לגובה 1,879 מטרים בהר טבוומסנה שבאי אספיריטו סנטו. לרבים מן האיים רצועת מישור חוף צרה בעלת אדמה עשירה המשמשת לגידולים חקלאיים. שאר שטחם מכוסה יערות גשם סבוכים.

הנמל בפורט וילה הבירה (צילום: אימג'בנק / GettyImages)

האקלים בונואטו הוא טרופי-ימי. הפרשי הטמפרטורות בין עונה לעונה קטנים וכמות המשקעים הממוצעת באיים היא 2,300 מילימטרים (בדרום המדינה יורדים בממוצע 90 מלימטר גשם בשנה בעוד שבצפונה – 3,900!).

עדויות ארכיאולוגיות מצביעות על התיישבות של מלנזים במערב ונואטו של היום כבר לפני 4,000 שנים, בעוד שהמתיישבים הפולינזים הגיעו לאיים הדרומיים בין המאות ה-11 ל-15. בשנת 1606 צפה המערבי הראשון, מגלה היבשות הספרדי פדרו פרננדס דה קירוס, בחלק מן האיים. ב- 1768 הפליג הצרפתי רב הפעלים לואי אנטואן דה בוגנוויל בין האיים ונחת על אחדים מהם. שש שנים אחר-כך החל הקפטן הבריטי ג'יימס קוק למפות את האיים, שאותם כינה "ההברידים החדשים" (New Hebrides), על שם האיים ההברידיים הסקוטיים.

בעקבות קוק, לא איחר המיסיון הבריטי להגיע: ב-1839 החל מסע הניצור של תושבי האיים ההיברידיים החדשים, מסע שהוכתר בהצלחה במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 שעה שרוב תושביי האיים הפכו נוצרים, בעיקר פרסביטריאנים.

בעקבות המיסיונים, באו המתיישבים האירופים הראשוניים לאיים. ההתיישבות לוותה ברכישה מסיבית של שטחי אדמה בידי בעלי מטעים בריטים וצרפתים. כדי להגן על האינטרסים הגדלים והולכים שלהם באיים, הקימו הצרפתים והבריטים ועדת פיקוח ימית משותפת שלמעשה היתה מוגבלת ביכולותיה, שכן לא היה בסמכותה לעסוק בכל הקשור בסכסוכים בין המתיישבים האירופים לבין הילידים המקומיים. בניסיון להקים מנגנון יעיל יותר, הקימו שתי המדינות ב-1906 שלטון משותף בריטי-צרפתי באיים: כל מדינה שלטה בנתיניה, ואדמיניסטרציה מרכזית הוקמה כדי לשלוט בתושבים הלא אירופאים של האיים. שלטון זה, עם כל חולשותיו המבניות, שרד עד לשנת 1980.

נשיא צרפת, ז'אק שיראק, בביקור במוזיאון לאמנות שבטית עם נציגים מונואטו (צילום: איי אף פי)

מלחמת העולם השנייה הניעה תהליך עולמי רחב של דה-קולוניזציה, שהאיים ההיברידיים החדשים היו חלק ממנו. במהלך שנות ה-60 וה-70 גברו קולות בעלי גוון לאומי באיים שקראו למשל, להפסיק מכירת קרקעות לזרים. הבריטים, שהיו קשובים לקולות אלה, היו נכונים גם לעזוב את האיים ולהעניק להם עצמאות. הצרפתים, לעומת זאת, היו נלהבים פחות מרעיון העזיבה ומתן עצמאות לאיים. המחלוקת הפוליטית בין תומכי רעיון עזיבת המעצמות וקבלת עצמאות, לבין מתנגדיו הולידה באיים טנה ואספיריטו סנטו קבוצות בדלנים צרפתיות שניסתה להתנגד בכוח לרעיון העצמאות. שוטרים צרפתים, פלוגת נחתים בריטית וכוח שהגיע מפפואה גינאה החדשה הצליחו לדכא את הניסיונות הללו. כך נסללה הדרך בפני הצרפתים הבריטים ונציגי הממשלה המקומית להגיע להסכם על עצמאותם של האיים. ב-30 ביולי 1980 הפכו האיים למדינה עצמאית תחת השם ונואטו.

השלטון הקולוניאלי הצרפתי-בריטי השאיר אחריו מורשת של מחלוקות פוליטיות פנימיות בונואטו. המשטר הדמוקרטי במדינה עומד על כנו, אולם במסגרתו מתנהלים מאבקים פוליטיים סוערים בין אנגלופילים לפרנקופילים.