ושתי

בעקבות המעשה כינס אחשוורוש את שרי הממלכה ודן עימם בתגובה הראויה לסירובה של ושתי. ממוכן, אחד המוזמנים להתייעצות, טען כי ושתי פגעה לא רק בכבודו של המלך, אלא בכלל הגברים ברחבי האימפריה. לדבריו, לנוכח האופן בו נהגה ושתי עם המלך, יבוזו מעתה כל נשות פרס לבעליהן. ממוכן התריע כי רק ענישה בדמות הסרת תואר המלוכה מושתי תביא לתיקון הנזק: "לא תבוא ושתי לפני המלך אחשורוש ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה... וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן למגדול ועד קטן" (א, יט-כ). אחשוורוש קיבל את העצה, ושתי הודחה, והחיפוש אחר מלכה חדשה החל. החיפוש הסתיים בבחירתה של הדסה, היא אסתר, בת דודו של מרדכי היהודי.

הסיכון שלקחה על עצמה אסתר בכך שניגשה אל המלך מבלי שזומנה על ידו הוא אחד מרגעי השיא של המגילה. מעשה זה מכונן את שבחיה של אסתר בתפיסת העולם היהודית, ותענית אסתר נועדה, בין השאר, להותירו חרוט בזיכרון היהודי לאורך הדורות. אך ניתן לומר כי ההכרה בתעוזה של אסתר נשענת – גם אם באופן לא מודע – על הסיפור המקדים של ושתי. שהרי רק הידיעה בדבר גורלה של ושתי יוצרת את המודעות לגורל המצפה לאישה הפועלת בניגוד לגחמותיו של המלך. אסונה של ושתי הוא שמלמד על הסיכון העצום שלקחה על עצמה אסתר, ועל אומץ הלב הטמון בפנייה היזומה לאחשוורוש. במובן זה, ושתי היא המאפשרת את גבורתה של אסתר. ומכאן שתפקידה הוא ודאי חיובי.

במקומות שונים מכונה ושתי פרוצה ורשעה, תוך הצגת טיעונים שאין להם כל עיגון בטקסט המובא במגילה. כך למשל בדברים הבאים: "שהיתה ושתי הרשעה מביאה בנות ישראל ומפשיטן ערומות ועושה בהן מלאכה בשבת" (מגילה, יב, ב). האמירה מלמדת כי ושתי חייבה את בנות ישראל לעבוד בשבת, ומרמזת על ענייני פריצות מינית שאופיה אינו ברור. במקום אחר נטען כי ושתי היא נצר לנבוכדנצר מלך בבל, מחריבו של בית המקדש: "זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים... תחת הסרפד תחת ושתי הרשעה בת בנו של נבוכדנצר הרשע ששרף רפידת בית ה'" (מגילה, י, ב).

לא ברור מדוע בחרו חז"ל להציג את ושתי באורח שלילי. הסבר אפשרי הוא ניסיונם של חכמים להעצים את גדולתה של אסתר הצדיקה והצנועה על רקע האישה שקדמה לה בכס המלכות. הסבר אפשרי אחר רואה בדברים מתן פשר לסיפור הסתום הפותח את המגילה. לפי הסבר זה, חז"ל לא הסתפקו בהבנת הקטע כרקע לסיפור המרכזי של מרדכי ואסתר (שהרי ניתן היה לפתוח את המגילה בשלב החיפושים אחר אישה למלך, מבלי להידרש לסיפור המלכה הקודמת), והציעו פרשנות חלופית של גמול אלוהי.

בזרם המחקר הפמיניסטי הוצבה ושתי כאידיאל לדמות האישה הנאבקת על זכויותיה ועל מעמדה. ושתי היא האישה היחידה במקרא המסרבת באופן מפורש להוראה של גבר. עוצמתו של מעשה הסירוב מתגלמת בכך שזהו סירוב כפול – הן לגבר הבעל, והן לגבר המלך. לא בכדי יועציו הגברים של אחשוורוש מציגים את מעשיה כאיום על שלטון הגברים בנשותיהם. ושתי, לשיטת הפרשנות הפמיניסטית ולשיטת גיבורי הסיפור גם יחד, היא האתגר המסכן את השלטון הפטריארכאלי.

סירובה של ושתי הוא לא רק לרודנותו של הבעל, אלא גם לאופי ההתייחסות אליה כאישה. רצונו של אחשוורוש להציגה בפני אורחיו מקביל לאופן שבו הציג קודם לכן את עושרו. כפי שהחפצים המוזהבים מלמדים על העושר, כך גם היא נתפסה בעיני המלך כאוביקט המעיד על עושר, וככזה, ניתן להציגו לראווה. בשני המקרים, מדובר בחפץ שנועד ללמד על גדולתו של הבעלים. ושתי בסירובה מצהירה כי בפני המלך עומד סובייקט בעל אישיות, בעל רצון, ובעל עמדה. המרידה כוננה את המעבר מהיותה חפץ להיותה סוביקט. במובן זה, ושתי מממשת את המטרה הפמיניסטית הבסיסית, של מעבר מתפיסת האישה כאוביקט, כלי שרת של השלטון הגברי, לסוביקט בעל אישיות.