מייסדו היה רבי שניאור זלמן מלאדי
(1745 - 1813), המכונה בפי החסידים "הרב", "האדמו"ר הזקן" או "בעל התניא". הוא היה תלמידו של רבי דב בר,
"המגיד" ממזריץ, וגיבש את תורתו כשהיה תלמידו של רבי מנחם מנדל מוויטבסק.
לאחר עלייתו של זה לארץ ישראל נותר רבי שניאור יורשו ב"ראיסין", היא בלרוס ומחוזותיה, ובשנת 1788 (הנחשבת לשנת ייסוד חסידות) נתמנה רשמית לרבם של חסידי המדינות באזור.
שנים מספר לאחר מכן התפרסמו ליקוטי אמרים של רבי שניאור זלמן, שקובצו בספרו "התניא",
והם עוררו התלהבות רבה והקנו לו מקום מיוחד כ"תורה שבכתב לחסידות חב"ד". בספר מתוארת שיטתו הפילוסופית, המשמשת בסיס לזרם חב"ד כולו, ופרסומה עורר נגדו מתנגדים קשים (רבי אברהם מקליסק ורבי ברוך ממדז'יבוז'), ותנועת חב"ד נחשבה יותר ויותר כיחידה בפני עצמה.
בדרך כלל ראו עצמם מנהיגי חב"ד כנציגי כל יהדות ארצותיהם, ולאו דוקא של החסידים. הם תמכו בשלטון הארץ בה פעלו, אך הלויאליות היתה רק בתחום שאינו קשור לענייני דת. בשל עמידתם העקיבה בנושא התורני נאסרו כמעט כל אדמו"רי חב"ד ונענשו.
בתקופת המחלוקת עם ה"מתנגדים"
מחוגי ליטא, שבראשם עמד הגר"א
(הגאון מווילנה), נמסרה הודעת מלשינות לשלטונות, ורבי שניאור זלמן נאסר. הוא שוחרר בי"ט בכסלו, ומאז מצוין התאריך בשמחה גדולה, ונקרא "ראש השנה לחסידות". גם שאר החגים החב"דיים מציינים ימי שחרורם של האדמו"רים ממאסרם: י' כסלו - שחרור של ה"אדמו"ר האמצעי" - רבי דב בער,
בנו של ה"רבי", שבתקופתו אירע פילוג בין הנוטים אחריו לבין הנוטים אחרי תלמידו של אביו, רבי אהרן מסטרוסילה.
רבי דב בער עבר ללובביץ', ומאז היתה זו למרכז החסידות. הוא הרבה לפתח את הצד העיוני בחב"ד, הרחיב את סניפיה ואף תמך בהתיישבות חסידיו שבחברון.
רבי דב בער קבע את תחומי ההשפעה של לובביץ', ונמנע מלחדור לתחום השפעתם של האדמו"רים בפולניה ובגליציה. לאחר פטירתו נבחר לנשיאות חתנו, רבי מנחם מנדל ("צמח צדק"), ואותו ירש בנו הצעיר רבי שמואל. בימיו היו פילוגים רבים בתנועה, אך כולם חזרו לבסוף למרכז שבלובביץ'. אחרי רבי שמואל כיהן בנשיאות בנו רבי שלום דב בער, שייסד את ישיבת "תומכי תמימים", הצטרף לאגודת ישראל
אך פרש ממנה (ועד היום אין היחסים בין חב"ד למפלגה זו שפירים), והרחיב את השפעת התנועה אל מחוץ לרוסיה האשכנזית. כך הצטרפו אליה בני עדות המזרח (גיאורגיה).
כשנפטר (1920) נבחר בנו רבי יוסף יצחק, שחיזק את חב"ד בפולין, באמריקה, בבוכרה ובתוך רוסיה הקומוניסטית. פעילותו האינטנסיבית הביאה למאסרו, ולאחר שחרורו נאלץ לעזוב את ברית המועצות. הוא פעל בלטביה ובפולין, ובימי מלחמת העולם השנייה
נמלט לארצות הברית. שם כונן "ממלכה" אדירה - חינוכית, ארגונית, ספרותית - השולחת זרועות לכל רחבי העולם. בהשראתו נוסד כפר חב"ד
בישראל, אך עם זאת לא שינה הדבר מהתנגדותו הרעיונית לציונות.
לאחר פטירתו (1950) נבחר לנשיאות חתנו, רבי מנחם מנדל שניאורסון (הרבי
מלובביץ'). בשנות הנהגתו התעצמו פעולות חב"ד ברחבי העולם, וכמובן בישראל, בה נמצא אחד המרכזים החשובים של התנועה (כפר חב"ד). ב-1994 נפטר רבי מ"מ שניאורסון ומאז לא מונה אדמו"ר חדש במקומו. בשנים האחרונות לחייו גברו הקולות מקרב חסידיו שהצביעו על מנהיגם כמשיח.
כיום שוררת מחלוקת חריפה בין אנשי התנועה הטוענים שהרב הוא המשיח, העתיד לשוב ולהתגלות בקרוב, לבין אלו הכופרים במשיחיותו.
הדפס
