חד גדיא, בארמית: "גדי אחד". פיוט המושר
בשפה הארמית בסופו
של סדר הפסח.
על ''חד גדיא'' נתפרסמו פירושים רבים, מהם הממשילים את מושאו הראשון של סיפור העלילה, הגדי (גור העז),
לנשמה. בשפת דיבור רווח השימוש במושג "חד גדיא" לאיפיון מצבי מלכוד או מצבים הנשלטים על ידי מנגנון שרשרת אלים, או על ידי מעגל קסמים מרושע.
השיר נכתב אמנם בארמית על מנת להקנות לו צביון עתיק, אך לאמיתו של דבר הוא חובר על ידי מחבר שלא שלט היטב בשפה זו, כנראה במאה ה-16, במתכונת של שיר ילדים גרמני מתקופת ימי הביניים.
הפיוט צורף לראשונה להגדת פסח
בפראג ב-1590. הוא מופיע בנוסח ההגדה האשכנזי ונעדר מן הנוסח הספרדי.
בשיר מתוארת שרשרת של יצורים, החל מגדי ועד מלאך המוות,
כל אחד מהם הורג את החלש ממנו ומומת על ידי החזק ממנו. הדמות האחרונה המתוארת - האל, ממיתה את מלאך המוות. פירושים אלגוריים
שונים ניתנו לשיר, המקובל שבהם - שליטתו האבסולוטית של האל בעולם ובברואיו.
מפרשי ההגדה מצאו ב"חד גדיא" רמזים נסתרים ופרשוהו בדרך אלגורית: הגדי סמל לישראל, האב הוא הקדוש ברוך הוא, שני זוזים הם משה ואהרן או שני לוחות הברית; שונרא, כלבא, חוטרא, נורא ומיא אלה הן ממלכות אשור, בבל, פרס, יוון ורומי - בהתאמה. תורא אלה הם כובשי ארץ ישראל המוסלמים; השוחט מייצג את פרעות הנוצרים בקהילות ישראל בעת מסעי הצלב; מלאך המות הוא שלטון המציק לישראל בדורות האחרונים; והקדוש ברוך הוא יגאל לבסוף את ישראל, הוא הגדי האחד מן המשל שבפיוט, מידי כל אויביו.
על פי פרשנותו של הגאון מוילנא
"חד גדיא" הוא משל
לגלגוליו של ישראל בעקבות הבכורה וקנאת האחים ביוסף. והנמשל: גדיא (הגדי) הוא הבכורה המגיעה ליוסף על פי יעקב אביו, אך לא על פי אחיו. שונרא (חתול) היא קנאת האחים ביוסף. חוטרא (מקל) אלו הם המצרים.
הדפס
