רוחאללה ח'ומייני

איאתאללה רוחאללה ח'ומייני, בביתו בצרפת, 1978 (צילום: אימג'בנק / GettyImages)

ב-1978 ניצב משטר השאה בפני שוקת שבורה. הבזבוז הראוותני של כספי הנפט השניא אותו על המשכילים והמתקדמים, ואילו מסריו הדתיים של ח'ומייני הסעירו את פשוטי העם. המצב הפוליטי הידרדר במהירות. בהפגנת תמיכה בח'ומייני בינואר 1978 בעיר קום, נהרגו 70 מפגינים. גל מהומות נגד השאה ובתמיכה בח'ומייני התפשט במהירות בכל רחבי המדינה. לחץ של שביתות, הפגנות ומרי אזרחי אילץ את השאה לעזוב לבסוף את ארצו באמצע ינואר 1979, בתחילה לארה"ב.

שבועיים אחר כך שב ח'ומייני לאירן. הוא התייצב בראש המהפכה, שבמהלכה עברה המדינה תהליך קיצוני של אסלאמיזציה ומחיקת כל זכר להשפעה מערבית. ח'ומייני עמד בראש הממשל החדש. אף שלא היתה לו משרה רשמית, הוא נעשה שליט יחיד; החוקה האסלאמית שהוכנה ואושרה בהשראתו הגדירה תפקיד של "ולי פקיה" - מושל חכם-דת (אסלאמי) העומד מעל השלטון ומדריך אותו. ואף שהדבר לא נקבע במפורש, ח'ומייני היה למעשה ה"ולי" ואף נקרא לעתים "אימאם", התואר המכובד ביותר אצל השיעים.

ח'ומייני הנחה את העומדים בראש השלטון לחסל כל התנגדות מבית באכזריות בלתי-מרוסנת, שהביאה למותם של אלפים. הוא גילה שנאה גדולה למערב - בייחוד לארה"ב - וביקש להפיץ את המהפכה האסלאמית בכל הארצות המוסלמיות, באמצעות תעמולה, אלימות וטרור. בין השאר קרא למאמיניו להמית את הסופר סלמן רושדי בעוון רעיונותיו הכופרים, כפי שהתבטאו בספרו "פסוקי השטן". בנובמבר 1979 השתלטו תומכי ח'ומייני על השגרירות האמריקנית בטהרן ושבו עשרות אזרחים אמריקאים כבני ערובה. בשנה שלאחריה נכנסה אירן, בעקבות פרובקציות הדדיות, למלחמה עקובה מדם עם עירק; המלחמה נמשכה שמונה שנים והסתיימה בלא הכרעה של ממש. כמיליון אירנים נהרגו במלחמה זו.

זמן קצר אחר כך מת ח'ומייני. בתקופת שלטונו חלה באירן נסיגה גדולה בכל תחומי הכלכלה, החברה והפוליטיקה. הנשים איבדו את זכויותיהן ונאלצו ללבוש בגדים מסורתיים ולהסתגר בבתיהן. מוסדות השלטון הוכפפו כליל לאנשי הדת, עושי דברו של ח'ומייני. מדיניות החוץ של ח'ומייני בודדה את אירן מעל כל העולם כמעט, השקעות החוץ פסקו כליל, והתשתית הכלכלית התמוטטה במהירות. אף על פי כן נותר ח'ומייני נערץ על בני עמו עד יום מותו, והלווייתו היתה אירוע בו השתתפו רבבות אבלים מעריצים.