צדאם חוסיין

נולד בכפר קטן בסמוך לעיר תכרית. עוד בנעוריו היה צדאם חוסיין פעיל בסיעת אל-בעת', שפעלה אז במחתרת. באוקטובר 1959 לקח חלק בנסיון להתנקש בחיי השליט עבד אל-כרים קאסם, ונאלץ להימלט לסוריה ואח"כ למצרים. חזר לעירק ב-1963, אחרי הדחת קאסם.

לאחר 1963 היה חבר בהנהגת הבעת', בעירק ומ-1966 סגן מזכיר המפלגה. אחרי הפיכת הבעת' (1968) היה סגן יו"ר מועצת המהפכה וסגן נשיא (מ-1969); יו"ר המועצה והנשיא, אחמד חסן אל-בכר, היה אדם חולה, ולפיכך היה חוסיין השליט למעשה.

במאבק הסיעתי דגל בבכורת המפלגה לעומת הצבא, והקים מיליציה חמושה של המפלגה. כמו כן כפף את השירותים החשאיים לשליטתו, ובעזרתם "טיהר" וסילק באכזריות את יריביו - תחילה מחוץ לשורות הבעת', ומ-1970/1 גם את ראשי הסיעה הצבאית ושאר מתנגדיו בתוך המפלגה.

ב-1976 הוענקה לו דרגת גנרל. ביולי 1979 הדיח את הנשיא אל-בכר והיה למזכיר הבעת', יו"ר מועצת ההפיכה ונשיא המדינה. מיד לאחר מכן ערך טיהור שבמהלכו הוצאו להורג 21 מבין ראשי המדינה והבעת', בהם 5 חברי מועצת ההפיכה, ונעצרו רבים.

כמנהיג יחיד (מ-1979) טיפח פולחן אישיות. לעומת קיצוניותו האכזרית במאבקו על השלטון היתה מדיניותו כשליט פרגמטית, והותאמה לנסיבות (להוציא יחסו לישראל, שהיה תמיד עוין וקשוח). הוא נקט קו מתון ביחס לכורדים, ולזכותו נזקף הסכם האוטונומיה שהושג ב-1970, אך בשנים 1974 - 1975 ניהל נגדם מלחמה מחודשת והביסם. במדיניות החוץ פעל חוסיין להידוק הקשרים עם ברית המועצות וכרת ברית עמה ב-1972, ובאותה שנה השלים את הלאמתה של חברת הנפט המערבית; אך מאמצע שנות ה-70 ביקש להתקרב למערב ולפתוח את ארצו להשקעות מערביות, ולכן צינן את יחסיו עם ברית המועצות. 

ב-1975 חתם חוסיין על הסכם עם השאה של אירן, אך ב-1980, אחרי שהודח השאה, טען שההסכם נכפה עליו, ופתח במלחמה נגד אירן. הוא צירף את הקומוניסטים ולאומנים כורדים משתפי-פעולה ל"חזית לאומית" עם הבעת' (1973), אך מ-1977 שב לדכא את הקומוניסטים. הציב את עירק בראש "חזית הסירוב", אך ניהל מאבק קשוח בסוריה, הנמנית עם אותו מחנה; עמד בראש מחרימיה ויריביה של מצרים לאחר החתימה על הסכם השלום עם ישראל, אך משהסתבך במלחמתו באירן, ביקש להתקרב למדינות הערביות המתונות, ובמיוחד לערב הסעודית ולכוויית (שסייעו למימון המלחמה), ושיפר מאוד את יחסיו עם מצרים, שגם היא סייעה לו במלחמתו. 

חוסיין חולל כמה תמורות חשובות בחברה העירקית – הוא שיפר תשתיות והשקיע בפיתוח כבישים, פיתוח תעשייה וחקלאות. מהלכים שהביאו להעלאת רמת החיים של התושבים. כמו כן השקיע בחינוך והביא לחיסול הבערות (תוך שנים מעטות למדו כארבעה מיליון אנאלפבתים לקרוא ולכתוב). במקביל השקיע משאבים בחיזוק הצבא וכוחות ביטחון מיוחדים שהקים, בעזרתם דיכא תוך הפעלת אלימות קשה כל מי שקרא תיגר על שלטונו או נחשד בכך.

חוסיין ערך, בפעם הראשונה מאז הפיכת 1958, בחירות לאספה הלאומית ביוני 1980, ושוב באוקטובר 1984; בבחירות אלה לקחו חלק רק מועמדים שהופיעו ברשימה שאותה אישר בעצמו. הוא הוציא אל מחוץ לחוק את כל המפלגות האחרות זולת מפלגת הבעת' וקבע בחוק כי דינם של חברים במפלגות מסוימות – מוות (הבולטת היא מפלגת אלדעוה, מפלגה שיעית).

בתקופת שלטונו התמודד חוסיין מול שתי סכנות עיקריות  – קבוצות אופוזיציה שיעיות וקבוצות אופוזיציה כורדיות. באשר לשיעיות, הדמות הדומיננטית ומשפיעה ביותר היה אייתולה מחמד אלצדר, שהיה איש דת ופילוסוף אסלאמי שהוצא להורג על ידי צדאם בשנת 1980. כתיבתו ודרכו של אלצדר היוו השראה לקבוצות אופוזיציה שיעיות פונדמנטליסטיות. באשר לקבוצות הכורדיות היו שתי קבוצות אופוזיציה עיקריות – האיחוד הפטריוטי הכורדי, בראשות ג'לאל טלבאני והמפלגה הדמוקרטית הכורדית, בראשות מסעוד ברזאני.

בשנת 1979 החלה עירק בפרויקט גרעיני משותף עם איטליה. פעולות אלו קירבו, על פי הערכת המודיעין הישראלי, את צדאם להשגתו של נשק גרעיני. ביוני 1981 הפציצה ישראל את הכור הגרעיני בעירק (מבצע אופרה).

ב-1980 פרצה כאמור מלחמת עירק-אירן, וחוסיין השקיע בה את כל מרצו ואת כל משאבי ארצו. במהלך המלחמה עשה צבא עירק שימוש בחומרי לחימה כימיים. בזמן המלחמה התמרדו הכורדים נגד שלטונו ובשנת 1988 השתמש הצבא העירקי כימי כדי לדכא את המורדים. כך לדוגמא במתקפה הכימית על העיירה חלבג'ה ניספו כ-3000 איש. מלחמת אירן-עירק הסתיימה ב-1988 בלא הכרעה, אך חוסיין נחשב בארצו לאדריכל הניצחון.

המלחמה הותירה את עירק במשבר כלכלי חמור, ובקשות הסיוע שהגיש חוסיין למדינות ערב שסייעו לו לפני-כן הושבו ריקם. לכן, באוגוסט 1990, הורה חוסיין על פלישת צבא עירק לכוויית, במטרה לספחה ולהשתלט על הנפט ועל עתודות המטבע הזר שלה. הדבר עורר דאגה כבדה במדינות ערב השכנות ובעולם כולו, אך חוסיין סירב להיענות לאולטימטום שהציבו לו המדינות הרבות שהתנגדו לפלישה, שאותה תיאר כמלחמת קודש (למרות האוריינטציה החילונית שלו ושל מפלגת אל-בעת'), ובינואר 1991 פרצה מלחמת המפרץ; בראש הקואליציה שלחמה נגד עירק ניצב נשיא ארה"ב דאז, ג'ורג' בוש האב. מלחמה זו הביאה לשחרורה של כוויית, אך לא להפלת חוסיין ומשטרו. במהלך המלחמה שוגרו כמה עשרות טילי סקאד לעבר ישראל, שגרמו בעיקר נזק לרכוש. משהחלו הפצצות הקואליציה על עירק, הורה חוסיין לעצור נתינים זרים, וחלק מהם הפכו ל"מגן אנושי" כאשר פקד על העברתם ליעדי הפצצה פוטנציאליים בעירק.

לאחר מלחמת המפרץ ניסה צדאם חוסיין לבנות מחדש את צבאו, תוך עקיפת הסנקציות שהוטלו על ארצו. עירק העבירה סחורות ונפט דרך ירדן וטורקיה, והזמינה אנשי עסקים, בעיקר ממערב אירופה ורוסיה, להשקיע בארצו. ככל הידוע, עירק לא חדלה מלפתח נשק לא-קונבנציונלי, אף שהדבר נאסר עליה במפורש. ב-1998 גירש חוסיין את פקחי האו"ם שהגבילו את צעדיו הצבאיים. בתגובה הפציצו ארה"ב ובריטניה מטרות ברחבי עירק (מבצע "שועל המדבר").

בזירה המדינית השקיע חוסיין מאמצים גדולים להחזיר את עירק לחיק המדינות הערביות. נחשב לתומך מובהק בהמשך המאבק המזוין הפלסטינאי, וקרא להרחיב את המאבק נגד ישראל. בשנים האחרונות התרבו השמועות על מצבו הבריאותי המעורער, ויש אומרים שהוא לקה במחלת סרטן.

לאחר בחירתו של ג'ורג' בוש הבן ופיגועי 11 בספטמבר גבר המתח בין עירק לארה"ב סביב פיתוח נשק לא-קונבנציונלי. חוסיין הכריז אמנם שעירק אינה מחזיקה בנשק מסוג זה, ואף הסכים בסוף 2002 לחזרת פקחי או"ם שיוודאו זאת, אך רבים - ובראשם נשיא ארה"ב - לא האמינו בכנות ההצהרות. בנוסף הואשמה עירק בקשרים עם ארגוני טרור עולמיים, בעיקר ארגון אל קאעידה.

בתחילת חודש מרס 2003 החלה תקיפה אמריקנית-בריטית של עירק (המכונה מלחמת המפרץ השנייה), ובתוך פחות מחודש נכבשה הארץ כולה. במהלך המלחמה ואחריה ניהלו האמריקאים מצוד עיקש אחר חוסיין, אך לא הצליחו לאתרו או לוודא את מותו במשך חודשים רבים. ב-13 בדצמבר 2003 נלכד לבסוף חוסיין, כשהוא מסתתר במרתף בקרבת עיר הולדתו תכרית.

לאחר חקירה ושהות במעצר בארה"ב, הועבר צדאם חזרה לעירק על מנת לעמוד שם למשפט. בנובמבר 2006 גזר בית המשפט בבגדד עונש של מוות בתלייה על השליט לשעבר, לאחר שהורשע באחריות לרצח 148 עירקים שיעים מהעיירה דוג'ייל ובפשעים כנגד האנושות. ב-30 בדצמבר, ערב ראש השנה האזרחית, הוצא להורג בתלייה במתקן כליאה בבגדד.

סריקות רבות שנערכו בשטח עירק לא העלו עדויות לקיומו של נשק לא-קונבציונלי.