חמץ

שריפת חמץ  לפני החג (צילום: צביקה טישלר)

כשיצאו בני משראל בחיפזון ממצרים, הכינו צידה לדרך ובצקם לא הספיק להחמיץ. על כן נטלו "עוגות מצות - כי לא חמץ" (שמות יב לט). אכילת חמץ בפסח וההנאה ממנו אסורים על מנת להנציח את יציאת העם ממצרים, ועל מנת להזכיר את אמונת בני ישראל, שלא לקחו עמם מצרכי מזון, כי בטחו באלהיהם שידאג לצרכיהם במדבר.

העובר על איסור חמץ ביודעין נענש: האוכל כזית ממנו חייב כָּרֵת (עונש מידי שמיים של מוות בטרם עת), והמחזיק ברשותו חמץ בפסח מבלי לבטלו עובר על "בל ייראה" ועל "בל יימצא".

לפני פסח מבצעים "ביעור חמץ" - סילוק כל החמץ והשמדתו לפני החג. לשם כך עושים "בדיקת חמץ" בליל י"ד בניסן, ולמחרת בבוקר שורפים את החמץ שנשאר ומצהירים בנוסח מיוחד על "ביטול חמץ".

מכירת חמץ

"מכירת חמץ" היא תקנה לפיה נמכר החמץ שברשות יהודים לגוי לפני הפסח.

אם קיימת כמות גדולה של חמץ שאין רוצים לבערו ולהפסידו, ניתן למכרו לגוי. לאחר מכירה זו נשאר החמץ בבית, אך אינו נחשב כעבירה על "בל ייראה" ו"בל יימצא", כיוון שגם המקום בו נמצא החמץ מושכר לגוי. ניתן לקנות את החמץ חזרה מידי הגוי לאחר פסח. מכירת החמץ באופן זה נחשבת כמכירה, כיוון שאין בה התחייבות שהחמץ ישוב לבעליו.

חמץ שנמכר ונשאר בבית, יש להסתירו, שלא ייאכל בטעות בימי חג הפסח. מקובל למכור חמץ גם אם לא ידוע על חמץ שנשאר בבית, מפאת הספק.

התקנה למכירת חמץ מיושמת בפרט על חמץ המיועד למסחר, וממזערת את הנזק שעשוי להגרם לעסקים כתוצאה ממילוי חובת ביעור החמץ.

הרבנות הראשית בישראל מארגנת את מכירתו לכאורה של כל החמץ השייך למדינה לגוי, ואף את מכירת החמץ של אנשים פרטיים שייפו את כוחה לכך. המכירה מבוצעת בתיווך הרבנים המקומיים ותוך שימוש בשטרי מכירה.