ט"ו באב, חג בימי בית שני.
בנות ישראל היו יוצאות בו במחולות בכרמים בבגדים לבנים שאולים (כדי לא לבייש את מי שאין לה) והבחורים הלכו אחריהן לבחור נשים (תענית ד', ח').
ט"ו באב הוא יום שאירעו בו חמישה אירועים משמחים:
א. מתי מדבר, שנידונו לכליה על חטא המרגלים,
פסקו מלמות.
בעקבות חטא המרגלים נענשו בני ישראל בנדידה בת 40 שנה במדבר, בטרם כניסתם לארץ ישראל. המשמעות המעשית של העונש היתה נוראה עוד יותר - כל מי שבמועד החטא היה בן 20 שנה ויותר, לא ייכנס לארץ ישראל. כך על פי המסורת, ביום ט' באב בכל שנה מתו חלק מן החוטאים, במשך 40 שנה.
בשנה ה-40, משלא מת איש מבני ישראל בט' באב, הסברה בעם היתה כי טעו בחישוב מועד ראש חודש אב, ובהתאם, במועד ט' באב. כך המתינו לילה נוסף באמונה כי למחרת תכריע הגזרה מחדש את המתים השנתיים. משלא מת איש מבני ישראל המתינו יום נוסף, ועוד יום, עד ליל ט"ו באב. בלילה זה ראו את הירח במלואו והבינו כי אין טעות בידם - המוות לא היכה בהם בט' באב, והעונש הושלם. כך גם הבינו, כי הם עתידים להיכנס בקרוב לארץ ישראל.
ב. השבטים
הותרו לבוא זה בזה (היתר לנישואין בין איש ואישה שאינם מאותו שבט), וכן הותר שבט בנימין לבוא
בקהל ישראל (היתר לנישואין בין איש/ה משבט בנימין לאיש/ה משבט אחר).
בתקופת משה
נקבע כי בת שירשה נחלה מאביה לא יכולה להינשא לבן שבט אחר, פן תיפגע נחלתו של כל שבט (החשש היה ממעבר קרקעות משבט לשבט במסגרת הסכם הנישואים). תקנה זו נקבעה בעקבות תלונת בנות צלפחד,
שהיו יתומות מאב, והיא איפשרה להן לזכות בנחלת אביהן.
בנוסף לתקנה כללית זו, בתקופת השופטים
נקבע איסור נישואין ספציפי בין כלל ישראל לבני/בנות שבט בנימין (גם במקרה של בת שאינה יורשת נחלת אביה). הרקע לאיסור זה היה מעשה פילגש בגבעה (שופטים י"ט-כ"א: אונס ורצח פילגשו של מבקר זר בנחלת שבט בנימין, וסירוב אנשי השבט להסגיר את מבצעי הפשע). בעקבות חרם הנישואין חששו אנשי בנימין להכחדת השבט.
הנהגת העם חששה מפני מגמות הפירוד והבדלנות ששררו בקרב השבטים, והחליטו, בט"ו באב, לבטל את התקנה ואת החרם האמור. ההצדקה לכך נשענה על עמדה לפיה האיסורים האמורים נגעו רק לבני הדור שחיו בעת קביעתם, וכי בני הדורות הבאים לאחר מכן רשאים להינשא ללא המגבלות מן העבר.
לא בכדי נפלה ההכרעה בט"ו באב: היא נועדה להתממש מיידית, במהלך חגן של בנות ישראל המחוללות. יום זה נקבע כחג לבנות ישראל: הן היו מחוללות בכרמים, ומי שלא היתה לו אשה היה הולך ובורר לו אחת מהן. כמאמרו של ר' שמעון בן גמליאל
במשנה
- "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים"
(תענית ד', ה'); ולא רק בשל הסרת המחיצות הבין-שבטיות ושבירת נטיות ההסתגרות של השבטים,
אלא בשל המשמעות השוויונית שהיתה לחג זה. המחוללות בכרמים נצטוו לצאת ב"כלי לבן שאולים", כלומר - בבגד שאינו שייך להן ואינו מצביע על ייחוסן, מעמדן ומצבן הכלכלי. היה בכך תיקון לאומי-סוציאלי רב חשיבות, שהצביע על חתירה למתן הזדמנות שווה לכל הבנות לבנות להן בית.
עיקרון השוויון קישר בין המחוללות בבגד לא להן לבנות צלפחד
(שמלכתחילה הביאו, בלית ברירה, ליצירת כללי ההפרדה האמורים): אלה דרשו - וקיבלו - זכות ירושה לבנות, שלא היתה קיימת קודם לכן, אם כי מוגבלת למסגרת השבטית. עתה הושלמה המלאכה - אישה יכולה להינשא לאיש משבט אחר, מבלי שנחלתה תיפגע. קישור נוסף שהוצע בין בנות צלפחד לבנות ישראל המחוללות נגע לבתולים: על פי האגדה היו בנות צלפחד בתולות, כפי שהיו הבנות המחוללות המבקשות להינשא. מכאן הכינוי "חג הבתולות" שניתן לט"ו באב במספר מקורות.
בימינו, זוגות רבים בוחרים להינשא בט"ו באב (צילום: ישראל ברדוגו)
ג. הושע בן אלה,
המלך האחרון למלכי ישראל, ביטל את הזקיפים שהושיב ירבעם בן נבט
על הדרכים כדי למנוע מאנשי ישראל לעלות לרגל לירושלים.
פעולה נוספת לאיחוי פלגי האומה היתה ביטול שומרי הדרכים על ידי המלך הושע בן אלה. שומרים אלה הוצבו על ידי ירבעם בן נבט מלך ישראל, שחשש שחלקה השני של המלוכה - ממלכת יהודה
- תיבנה מהעלייה לרגל לירושלים שלוש פעמים בשנה, ובכך יגבר כוחה של יהודה על כוחו. הזקיפים מנעו אפוא בכוח את העם מלעלות לרגל, ובמקביל ניסה ירבעם למצוא תחליפים למקדש והציב פסלי עגלים בדן ובבית אל. כך הונצח הפילוג שהביא להתפשטות האלילות
ולעבודה זרה, ורק המלך הושע בן אלה, הרחיק בט"ו באב את הזקיפים, פתח את הדרך לירושלים לפני עולי הרגל, ובכך איחד שוב את הלבבות.
ד. פסקו לכרות עצים למערכה.
מנהיגי העם לאחר הקמת בית המקדש השני נתקלו בבעיה טכנית קשה: עבודת המזבח חייבה הספקה מתמדת של עצים, ואלה היו חסרים בארץ השוממה. מצב דברים זה עמד ברקע הקביעה לפיה כל נדבת עצים תהא מעלה גדולה עבור התורם. למשפחות שעליהן הוטלה משימת ההספקה התנכלו אויבי העם שישבו בדרכים לירושלים, ומכשול זה רק רק הגביר את ההערכה לעושים במלאכה. המועד האחרון להבאת העצים, מדי שנה, היה ט"ו באב (בשל חשש כי לאחר תאריך זה עלולים העצים הקיימים ללקות בתולעים, ובהתאם, לא להיות כשרים לעבודת המזבח), ובשל כך חגגו המביאים את סיום המשימה החשובה ואת השגת המלאי הנדרש.
ה. הרוגי ביתר ניתנו לקבורה.
ביתר
היתה מעוזו האחרון של בר כוכבא
במלחמתו ברומאים (שנת 135 לספירה); בתום מצור שנמשך כמה חודשים הבקיעו הרומאים את חומותיה (עפ"י המסורת - בט' באב), והרגו את המורדים. בט"ו באב אירע נס כפול: הבאת המתים לקבורה, תחת עינם הפקוחה של הרומאים, וגילוין של הגופות שלמות, אף על פי שהיו מוטלות בשדה כמה ימים.
החג בימינו
בימינו מקובל לחגוג את ט"ו באב כחג האהבה.
זוגות רבים בוחרים להנשא ביום זה, וזוגות אחרים חוגגים את אהבתם במחוות רומנטיות ובמתנות (על פי המנהג ב"ולנטיין דיי"
של הנוצרים). כמו כן מתקיימים פסטיבלים המוקדשים לנושא האהבה. החרדים קובעים ביום זה שידוכים.
הדפס
