פרשת דיר יאסין

בליל ה-9 באפריל 1948 תקף כוח משותף של כ-100 אנשי אצ"ל ולח"י את הכפר הערבי דיר יאסין במערב ירושלים, מבצע שזכה לשם "מבצע אחדות" ותואם עם מפקדי ה"הגנה" בירושלים. עד לימינו אלו לא נמצאה גירסה מוסכמת לגבי מה שהתרחש באותה פעולה, ותיאור פרטי האירוע משתנה בהתאם לזהות הדובר. בהכללה ניתן לסכם כי תוצאות הפעולה היו הרות אסון לתושביו של הכפר ועוררו סערה ציבורית בישוב היהודי בא"י ובעולם הערבי.

בינואר 1948 חתמו נציגי דיר יאסין על הסכם אי-לוחמה עם נציגי השכונה היהודית גבעת שאול. במהלך החודשים לאחר מכן הקפידו תושבי הכפר לסרב לכנופיות להתמקם ביישובם. ההסכם היה ידוע ומוכר לאצ"ל, להגנה ולמפקדה הערבית-פלסטינית בירושלים. עם זאת, ב-2 באפריל התנהל קרב יריות ממושך בין הכפר לבין השכונות בית הכרם, יפה נוף ובית וגן. בימים שלאחר מכן נורו יריות מהכפר לכוון מוצא ולכביש לתל אביב. ב-8 באפריל השתתפו כמה מצעירי הכפר בקרב על הקסטל.

ככל הנראה מטרתו המקורית של המבצע היתה כיבוש הכפר וגירוש התושבים, אך עם כניסת אנשי האצ"ל לכפר התפתח קרב בשטח בנוי במהלכו השתמשו הלוחמים ברימונים ובמטעני חומר נפץ. בהמשך הקרב, בשל ריבוי הפצועים והתמעטות התחמושת, יצאו כמה לוחמים למחנה "שנלר" הסמוך על מנת להשיג סיוע. יחידת פלמ"ח שהיתה בבסיס יצאה לכיוון הכפר והכריעה לבסוף את הקרב לטובת הכוח היהודי.

במהלך הקרב נהרגו כ-100 מתושבי הכפר, מרביתם נשים וילדים, מתוך 750 תושבים בסך הכל. 25 גברים צעירים מתושבי דיר יאסין שנשבו בקרב הוצאו להורג על ידי לוחמי האצ"ל. במהלך השנים התפרסמו הערכות שונות בנוגע למספר ההרוגים הערבים (מ-100 ועד 300), אולם ההערכה המחקרית המקובלת עומדת כאמור על 100 הרוגים. בכוח היהודי נמנו חמישה הרוגים.

תושבי הכפר שנותרו בחיים ברחו או גורשו במשאיות למזרח ירושלים. כיבוש הכפר והשמועות שנפוצו אודות מעשי התעללות וטבח של היהודים בערבים, עוררו סערה ציבורית בישוב הציוני ומרבית מנהיגי הישוב גינו את הפעולה בפומבי. מנהיגי הישוב הערבי בא"י עשו שימוש תעמולתי בפרשת דיר יאסין בנסיון לגייס תמיכה למאבקם. במקביל יש הטוענים כי הדי הפרשה עודדו רבים מערביי א"י לברוח במהלך מלחמת העצמאות מחשש שגורלם יהיה דומה לזה של תושבי הכפר.

גם לאחר סיומה של המלחמה המשיכה פרשת דיר יאסין להדהד בשיח הציבורי-אקדמי בישראל, ובעיקר נסבה סביב אימות או דחיית השמועות על מעשי הטבח (הוצאת השבויים להורג בתום הקרב והרג מכוון של נשים וילדים). במקביל היוותה הפרשה נדבך מרכזי בתעמולת העולם הערבי נגד מדינת ישראל.