אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  האינדקס  |  ספקים למשרד
|שלום אורח
התחבר
|הירשמו ל-ynet

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


 פורמט להדפסה  הדפס

אתרים נוספים
 ממלכת החיים


ערכים קשורים
 אורגניזם
 צמחים
 אריסטו
 בעלי חיים
 בוטניקה
 קרל פון לינה
 מורפולוגיה
 שבט האדם
 שלייתנים
 ז'ן-בטיסט למרק
 אבולוציה
 צ'רלס רוברט דרווין
 גנטיקה ותורשה
 ביוכימיה
 ביולוגיה מולקולרית
 רבייה
 ארבה
 חגביים
 חיטה
 חד-תאיים
 פרוקריוט
 אווקריוט
 גרעין התא
 מונרה
 פטריות
 חיידקים
 נגיף
 זוחלים
 עופות
 ניצן
 אקלים טרופי
 גיאופיט
 עצים
 אפיפיט
 מדעי החיים


תחומים קשורים
 אבולוציה וגנטיקה
 ביולוגיה


 
 
 

טקסונומיה


Taxonomy

תולדות הטקסונומיה |  הטקסונים |  מוסכמות המיון |  בעיות בטקסונומיה |  תמורות בטקסונומיה בשלהי המאה ה-20 |  טקסונומיה וקלדיסטיקה |  מיון ראונקייר |  מידע נוסף

טקסונומיה (מיוונית: טקסיס - "סידור", נומוס - "חוק"; קרויה גם סיסטמטיקה), ענף במדעי החיים העוסק במיון אורגניזמים.

 


תולדות הטקסונומיה

מאז החל האדם לחקור את עולם הטבע באורח שיטתי, התעורר הצורך הבסיסי למיין את מרכיביו השונים, הרבים מספור, ולהשליט בהם סדר - כתנאי מקדים לחקירה שיטתית. אולם מספר הדרכים שבהן אפשר למיין אורגניזמים הוא עצום בפני עצמו: לדוגמה, אפשר לחלק את הצמחים בין אלה שראויים למאכל אדם ושאינם ראויים, את הקבוצה הראשונה - בין אלה שאפשר לאוכלם חיים ואלה שטעונים בישול, את התת-קבוצה האחרונה - בין אלה שמכינים מהם מזון מוצק ואלה שמכינים מהם חליטות כגון תה, וכן הלאה. חלוקה מעשית ושימושית, בלי ספק, אך תועלתה המדעית מפוקפקת. ואפשר להמציא עוד שיטות כאלה, כיד הדמיון הטובה על הממציא.

אריסטו היה ראשון הטקסונומים המדעיים. בכתביו בנושא זה חילק את הצמחים ואת בעלי החיים לקבוצות לפי תכונותיהם הגלויות לעין, המשקפות בעיניו את "מהותה" של כל קבוצה, ודירג את קבוצותיו מן הפשוטות אל המורכבות. שיטתו החזיקה מעמד כמעט עד למאה ה-19. תלמידו של אריסטו  תיאופרסטוס המשיך בדרכו, בתחום הבוטניקה, אך מאז ואילך לא חלה התקדמות משמעותית עד למאה ה-17. ג'ון ריי (Ray), חוקר טבע אנגלי, הציג ב-1682 את סיכום הידע הטקסונומי שהצטבר עד ימיו, עדיין בהתבסס על שיטת אריסטו (כ-18,000 מיני צמחים בסך הכל).

ב-1758 פרסם הבוטנאי השבדי קרל לינה (הידוע בצורה הלטינית של שמו, קרולוס לִינֵיאוּס) את שיטת המיון שלו, המשמשת עד היום כאבן הפינה של הטקסונומיה, למרות מספר רב של שכלולים שנוספו לה במרוצת הזמן. לינה לא רק נתן שמות לקבוצות השונות (המונח הכללי המקובל לקבוצה שהוגדרה כבעלת שם טקסונומי יחיד הוא "טַקסוֹן"), אלא גם - וחשוב מזה - ניסח מערכת של כללים לשיבוצו של כל אורגניזם במתכונת הרחבה שיצר. ברוח אריסטו, המורפולוגיה היא שסיפקה לו את עקרונות המיון החשובים ביותר. לדוגמה, בעל-משפחת קופי-האדם שבסדרת הפרימטים, הימצאותו של אגודל נגדי בכף הרגל היא אחד ממצייני ההבדל בין שבט האדם, שאין בו אגודל כזה, לשאר המשפחות. עקרונות חשובים אחרים במיון כוללים סביבת מחיה (למשל, ההבחנה שהיתה נהוגה בעבר בין טורפי-היבשה וטורפי-הים בקוהורטת הטורפים-הפרסתנים שבבת-מחלקת השלייתנים), תזונה (כגון ההבחנה בין סדרת אוכלי-החרקים לשאר הסדרות במחלקת הדו-פסיגיים של עולם הצומח), ועוד.

ממשיכי דרכו של לינה הוסיפו ושכללו את שיטתו; בולטים ביניהם שמותיהם של הצרפתי ז'ן-בטיסט למרק והגרמני ארנסט הקל. הופעתה של תורת האבולוציה מיסודו של דרווין שינתה את פני הטקסונומיה החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19, ככל שהובנה בהדרגה הזיקה ההדוקה בין שני הענפים הללו של מדעי החיים: האבולוציה מספקת את ההיגיון שביסוד המיון, והטקסונומיה חושפת זיקות אבולוציוניות בין טקסונים שונים. בעבר היה לכל האורגניזמים אב קדמון אחד; יש לו אפילו שם, אקמ"א - האב הקדמון המשותף האחרון (אפשר להחליף "אב" ב"אם" - אין זה משנה, כי אקמ"א הי(ית)ה יצור חד-תאי כמובן; בלע"ז LUCA). האבולוציה פיתחה בהדרגה צורות שונות מתוך האורגניזם הזה, דהיינו טקסונים שונים, ואלה הוסיפו והסתעפו עוד ועוד. כך נוצרה תמונת עולם הטבע כפי שהיא מוכרת לנו כיום, ובה נכללים גם האורגניזמים הקיימים עתה וגם אלה שנכחדו בעבר.

מהפכה חשובה נוספת התרחשה בתחילת המאה ה-20, עם הולדת הגנטיקה, והתקדמה ככל שהתפתחו הביוכימיה והביולוגיה המולקולרית. מעתה היה אפשר לעמוד על מאפייני האורגניזמים ברמה גבוהה של פרטנות, ובהמשך הדרך, לעמוד על מידת הדמיון והשוני בגנומים שלהם. כיום נשענת הטקסונומיה על הגנטיקה במידה רבה מאוד, ואפשר שבעתיד תסתמך עליה לחלוטין, ועקרון המיון היחיד יהיה מידת השוני בין הגנומים.

 


הטקסונים

לינה חילק את האורגניזמים לשתי ממלכות, חי וצומח. כל ממלכה נחלקה למחלקות, המחלקות לסדרות, הסדרות לסוגים והסוגים למינים. ממשיכי דרכו של לינה מצאו את מספר הטקסונים שלו לא-נוח, והוסיפו עוד רמות של מיון. בין הממלכה למחלקה נוספה המערכה (או המערכת), ובין הסדרה לסוג - המשפחה.

המין הוא יחידת היסוד, שאחת מהגדרותיה היא היתכנותה של
רבייה נכונה בין כל המשתייכים אליה, אך לא בין המשתייכים למינים נבדלים. זוהי הגדרה בעייתית מבחינות רבות, אולם יש בה כדי ליצור יחידת יסוד מזוהה היטב. ייתכנו מקרים שבהם יש בסוג מין אחד ששמו כשם הסוג; זהו המין הטיפוסי לסוג (באותה המידה יש סוג טיפוסי למשפחה, וכן הלאה).

כאן טבע לינה את הכלל הבינומי החשוב שלו. כל אורגניזם יזוהה בשם בינומי, כלומר בעל שני חלקים - שם הסוג ושם המין. שם זה הוא ייחודי למין, ואוניברסלי: כל מדען, ואין זה משנה היכן ומתי הוא פועל, ישתמש בשם הבינומי לזיהוי חד-משמעי של האורגניזם שעליו הוא מדבר. ועוד קבע לינה את עקרון זכות הראשונים: שמו של אורגניזם יהיה לצמיתות השם שניתן לו במאמר המדעי הראשון שתיאר אותו. המגדיר רשאי לתת את השם כראות עיניו (אם כי עדיין מקובל בביולוגיה השימוש שעשה לינה במלים יווניות ולטיניות), ואף לקרוא לו על שם אדם, אבל לא שמו שלו. אם הופיע לאחר זמן חוקר שלא ידע על עבודת קודמו, נתן לאותו אורגניזם שם חדש, ושם זה הוא שהשתרש - אין זה משנה מאומה. מרגע שהתברר כי לא היה זה השם המדעי הראשון, יש להפסיק את השימוש בו ולחזור אל השם המקורי.

מלמטה למעלה, יחידות המיון העיקריות הנהוגות כיום הן אלה: מין (בלטינית species), סוג (genus), משפחה (familia), סדרה (ordo), מחלקה (classis), מערכה (phyllum, או בעולם הצומח חטיבה, divisio), וממלכה (kingdom). בכמה מקרים יש צורך בחלוקות עיקריות נוספות: קוהורטה (cohorta) בין סדרה ומחלקה, ושבט (tribus) בין משפחה וסוג. מעבר לכך, כל טקסון יכול להתחלק חלוקות משנה שונות: לדוגמה, כמה סדרות במחלקה יכולות להשתייך לעל-סדרה (supraordo); ייתכן גם שמחלקה תחולק לכמה תת-מחלקות (subclassis), ומתחת לזה יכולה אף להימצא רמת הבת-מחלקה (infraclassis).

 


מוסכמות המיון

במרוצת המאה ה-20 נקבעו, בכמה קונגרסים בינלאומיים, עקרונות הטקסונומיה ומוסכמותיה. אלה מיועדים לעשות את שפת המיון, את שיטותיו ואת תוצאותיו אחידות עד כמה שאפשר. אולם חשוב להדגיש, בראש ובראשונה, כי לא עלה ביד המדענים להגדיר באורח חד-משמעי את עקרונות החלוקה של מערכות למחלקות, של סדרות למשפחות, וכיו"ב. למרבה הצער, עולם הטבע מגוון מכדי שיהיה אפשר לקבוע מסמרות בעניינים כאלה, וזהו מקורן של רבות מהבעיות המתוארות בהמשך.

אחת המוסכמות החשובות היא עקרון זכות הראשונים שקבע לינה, כאמור: קובעת כי המדען הראשון שמגדיר מין הוא הנותן לו את שמו. לכן נהוג בספרות הטכנית להוסיף לצדו של השם הבינומי את שמו של המגדיר ולצדו את השנה, כגון: (Erosaria spurca (Linnaeus 1758, פי-כושי מנומר. כפועל יוצא מזה, אותם קונגרסים בינלאומיים גם ניסחו כללים להגדרה תקינה ולפרסום תקין.

מוסכמות נוספות: לא יהיה שם זהה לשני טקסונים שונים מעל רמת הסוג, אלא אם כן הם משתייכים לממלכות שונות. כל טקסון מעל רמת הסוג מאופיין בסיומת מיוחדת לו, כמודגם להלן. בשם הבינומי, שם הסוג ייכתב תמיד באות רישית, ושם המין באות קטנה, גם אם הוא שם אדם או מקום, כגון Pelobates syriacus, חפרית עין-החתול. מעל לרמת המין, השם ייכתב תמיד באות רישית. אם נוספה לשם בינומי מלה שלישית, היא מציינת זן (variant), הקרוי גם תת-מין (subspecies) ונכתבת באות קטנה, כגון Gazella gazella arabica - צבי מצוי ערבָתי. בטקסטים הכתובים באותיות לטיניות, שמות מדעיים ייכתבו באות נטויה. אם נזכרים בטקסט כמה מינים המשתייכים לסוג אחד, אפשר - אחרי שנכתב שם הסוג לראשונה - להסתפק בקיצורו לאות הראשונה בלבד, כל עוד אין חשש לבלבול. לדוגמה: "ההבדל הבולט בין השועל המצוי (Vulpes vulpes) לבין שועל הנגב (V. ruepelli) מתבטא באוזניו הגדולות יותר של זה האחרון." בעברית, מקף יחבר בין שני המרכיבים של שם סוג או שם מין, אבל לא בין שם הסוג ושם המין; לדוגמה: זרזיר החורף, זרזיר-הבקר צהוב-מקור.

הנה כי כן, האדם הנבון המודרני (Homo sapiens sapiens) הוא תת-מין במין אדם נבון (H. sapiens), בן הסוג אדם (Homo) שבשבט האדם (Hominini), תת-משפחת ההומיניניים (Homininae), משפחת קופי-האדם הגדולים (Hominidea), על-משפחת קופי-אדם (Hominoidae), בת-סדרת קופי העולם הישן (Catarrhina), תת-סדרת הקופים (Simiae), סדרת הפרימטים (Primates), קוהורטת בעלי הטפרים (Unguiclata), בת-מחלקת השלייתנים (Eutheria), תת-מחלקת היונקים הבתראים (Theria), מחלקת היונקים (Mammalia), בת-מערכת בעלי-השפיר (Amniota), תת-מערכת החולייתנים (Vertebrata), מערכת המיתרנים (Chordata) בממלכת החי (Animalia).

 


בעיות בטקסונומיה

לכאורה יש בשיטה זו כדי למקם כל אורגניזם באורח חד-משמעי במקומו בעולם הטבע. אך בפועל הדברים אינם כה פשוטים, משום שהחוקרים משנים בהתמדה, עם התפתחות הידע שברשותם, את הרכבי הטקסונים השונים. יש שהם מצרפים כמה סדרות לאחת, ויש שהם מפצלים משפחות לשתיים או יותר. קבוצות המיון של אחד החוקרים אינן מקובלות על משנהו, וכן הלאה. אפילו ברמת המין, כאמור, ייתכן כי המאמר הראשון שהגדיר יצור מסוים נעלם מעיניו של חוקר מאוחר יותר, וזה שב והגדיר את המין בשם אחר. לפי כלל זכות הראשונים שקבע לינה, השם הראשון הוא ה"חוקי". אבל עשוי לעבור זמן רב בטרם מתגלית הכפילות,  וכך ייתכן מצב שבו מין אחד מתקיים במשך כמה שנים בשני שמות נרדפים, למרבה הבלבול.

בעיות אלה הן משניות בחומרתן לעומת האפשרות שתגלית חדשה תשנה את מיקומו של טקסון ותעביר סדרה, למשל, ממחלקה למחלקה, או תקבע כי מין שהוגדר אינו אלא זן, או אף לא זה. לדוגמה, רק ב-1935 הוברר כי ה
ארבה אינו סוג או מין של חרקים בפני עצמו, אלא רק מופע מיוחד במינו של כמה מינים בני סוגים שונים במשפחת החגביים.

ראו את החיטה הרכה (Triticum vulgare): היא שייכת למשפחת הדגניים (Poaceae), שנקראה בעבר Gramineae. משפחה זו שויכה בעבר לסדרה משלה, סדרת הדגנאים (Graminales), אולם אחר כך בוטלה סדרה זו, והמשפחה צורפה לסדרת הגומאים (Cyperales). והסדרה הזאת, יש המשייכים אותה במישרין למחלקת החד-פסיגיים (שנקראה בעבר Monocotyledones וכיום Liliatae), אך יש המציבים בתווך את תת-מחלקת הקומליניים (Commelinales). גם הפירוט המדרגי של האדם, המתואר לעיל, נעשה מקובל רק בשנים האחרונות, ואפילו כיום יש המערערים עליו. לעומת זאת יש הסכמה כללית, מן הסתם, שאולי אין זו המילה האחרונה.

 

הסיבה, כאמור, היא שעד היום לא נמצאה שום דרך לניסוח כללים מוצקים ומדויקים להבחנה בין רמות הטקסונים השונות; ההחלטות מתקבלות בכל מקרה לגופו, ותיתכן אי-הסכמה בין חוקרים בשאלה אם שוני במאפיין כלשהו מצדיק או אינו מצדיק את חלוקתה של מחלקה, למשל, לתת-מחלקות.

 

לפיכך, הטקסונומיה רחוקה מרחק רב, למעשה, מתדמיתה כשיטה אחידה ומוסכמת שבה כל שם מקובל על הכול, ושיוכו של כל טקסון ידוע לכל החוקרים ומוסכם עליהם. יש בה מחלוקות מרובות וגישות שונות, כבכל ענפי המדע.

 


תמורות בטקסונומיה בשלהי המאה ה-20

כאמור, לינה חילק את עולם הטבע לשתי ממלכות: חי (Animalia) וצומח (Vegetabilia, לימים Plantaea), ולצדן ממלכת הדומם, שאינה מענייננו הנוכחי. הוא היה מודע לקיומם של יצורים חד-תאיים, אך הניח שניתן לשייך כל אחד מהם לאחת משתי הממלכות.

השינוי החשוב הראשון נעשה ב-1866: ארנסט הקל הוסיף ממלכה שלישית, פרוטיסטה (Protista), ליצורים החד-תאיים. אלא שגם החלוקה הזאת התגלתה כבלתי-מניחה את הדעת, שכן הממלכה החדשה כללה יחדיו יצורים פרוקריוטיים ואווקריוטיים, בעת שנעשה מקובל על רבים, לאור מחקרים גנטיים ומיקרוביולוגיים, כי ההבחנה בין אלה לאלה היא אולי המשמעותית ביותר בעולם הטבע (קיומו של גרעין תא, אצל האווקריוטים, או אי-קיומו, אצל הפרוקריוטים). לכן הציע הצרפתי אדואר שטון ב-1937 חלוקה לשתי על-ממלכות, פרוקריוטה ואווקריוטה. ב-1956 נתן הביולוג האמריקאי הרברט קופלנד את השם ממלכת מונרה (Monera) לחד-תאיים הפרוקריוטיים, ואילו החד-תאיים האווקריוטיים נשארו בפרוטיסטה. בהמשך, ב-1959, טען האקולוג האמריקאי רוברט ויטקר כי הפטריות שונות מהצמחים במובנים כה רבים, עד שיש צורך להפרידן לממלכה בפני עצמה - ממלכת הפטריות (Fungi או Mycota). זוהי "שיטת חמש הממלכות", המקובלת ברוב ספרי הלימוד החדשים.

אבל התהליך לא הסתיים כאן, שכן המחקר הגנטי הוסיף וחשף הבדלים רבי-משמעות בתוך הממלכות. לקראת סוף המאה ה-20 הובן שיש לחרוג אל מעל לתחומי הממלכה כדי להשליט סדר והיגיון בדברים. ב-1990 תיאר המיקרוביולוג האמריקאי קרל ווזי (Woese)  את אימפריית האורגניזמים, ובה שלוש על-ממלכות, הקרויות גם תחומים (domains), והם: תחום החיידקים (Bacteria או Eubacteria) ותחום החיידקים הארכאיים (Archaea או Archaebacteria), שנכללו עד אז יחדיו במונרה; ותחום האווקריוטים (Eukarya). זה האחרון כולל את ארבע הממלכות הנותרות - פרוטיסטה לחד-תאיים, פטריות, צמחים ובעלי חיים לרב-תאיים. לא נותר אלא לקוות ששיטה זו תחזיק מעמד זמן רב יותר מקודמותיה.

יצוין לבסוף כי הנגיפים (וירוסים) אינם שייכים כלל לשיטה הטקסונומית המקובלת: אין להם מקום במערכת הליניאית הקיימת, ומיונם מבוסס על עקרונות שונים לגמרי.

 


טקסונומיה וקלדיסטיקה

קְלָדִיסְטִיקָה (cladistics, מן המלה "ענף" ביוונית) היא שיטת מיון במסגרת הטקסונומיה, שהעוסקים בה מתמודדים בדרכים משלהם עם הבעיות הכרוכות בהבחנה בין טקסונים ובדרכי חלוקתם. הקלדיסטים מתמקדים בשארוּת כאמת המידה העליונה להקבצת אורגניזמים או להפרדה ביניהם. הם חוקרים את שושלות היצורים השונים ומשרטטים אילנות, שבהם נפרדת קבוצה מקבוצה במהלך ההיסטוריה האבולוציונית.

לא כל הטקסונומים סבורים שהקלדיסטיקה היא הדרך הראויה ביותר למיון מרכיביו של עולם הטבע, וגם בקרב הקלדיסטים יש אסכולות שונות. המשותף להן הוא שרטוטן של "קלדוגרמות", אילנות שבהם כל נקודת פיצול מוציאה שני ענפים, כדי לתאר את הקרבה ואת הריחוק בין קבוצות שונות. הקלדיסטים, כמו גם חלק מהטקסונומים האחרים, עושים כיום שימוש מרובה בשיטות של מדידה ובחישובים סטטיסטיים, בשאיפתם להשליט סדר מדויק ככל האפשר בעולם הטבע.

 

העיקרון הקלדיסטי החשוב ביותר הוא זה: כל טקסון (או בלשונם, "קלד") חייב לכלול את כל צאצאיו של אב-קדמון יחיד. לא ייתכן מצב שבו שני טקסונים ברמה שווה (למשל שתי מחלקות) יכללו צאצאים של אותו אב קדמון. לדוגמה, משהובררה הקרבה ההדוקה בין הזוחלים לבין העופות, במובן זה שחלק מהדינוזאורים ענו על ההגדרה המקובלת של עופות, לא היה אפשר עוד, לפי העמדה הקלדיסטית הטהרנית, לתאר גם את אלה וגם את אלה כמחלקות. לטענת הקלדיסטים (שאינה מקובלת על רוב הטקסונומים), העופות הם בת-מחלקה של הזוחלים.

 


מיון ראונקייר

כאמור, יש דרכים רבות ושונות למיון אורגניזמים, וזו שנסקרה לעיל היא השיטה מיסודו של לינה. אבל לעתים יש טעם בשימוש בשיטות אחרות, וכאן נעיין בקצרה בשיטה שהציע האקולוג הדני כריסטן ראונקייר (Christen Raunkiaer; חי 1876 - 1960) למיון צמחים לפי מיקומו של ניצן ההתחדשות שלהם ביחס לפני הקרקע. לטענתו של ראונקייר, הצמחים בעלי הפרחים הקדומים ביותר הופיעו לראשונה באזורים טרופיים, ומהם התפשטו לאזורי אקלים אחרים, תוך שהם מפתחים מנגנוני הסתגלות שונים כדי להתקיים בתנאים החדשים. לפיכך, כל מחלקה בשיטת ראונקייר מתארת שיטת הסתגלות אחרת לתנאי הסביבה.

 

מחלקות אלה כוללות את הצמחים הרב-שנתיים הבאים:

 

גיאופיטים (geophytes) - צמחים שבהם נמצא ניצן ההתחדשות עמוק תחת פני הקרקע.

 

הידרופיטים (hydrophytes) - צמחים שבהם נמצא ניצן ההתחדשות תחת פני המים, ועליהם שקועים או צפים.

 

הלופיטים (helophytes) - צמחים שבהם נמצא ניצן ההתחדשות באדמה או בבוץ מתחת למפלס מי התהום.

 

המיקריפטופיטים (hemicryptophytes) - צמחים שבהם נמצא ניצן ההתחדשות בגובה פני הקרקע, או ממש מתחת לפני הקרקע.

 

כמיאופיטים (chamaeophytes) - צמחים שבהם נמצא ניצן ההתחדשות בין גובה לפני הקרקע לבין 250 מ"מ מעליהם; לרוב אלה עצים או צמחים עשבוניים נמוכים, שכיחים באקלימים יבשים או קרים, שגבעוליהם ועליהם קרובים לפני הקרקע.

 

פנרופיטים (phanerophytes) - צמחים שבהם נמצא ניצן ההתחדשות בגובה 250 מ"מ ומעלה מעל פני הקרקע (מחלקה זו נחלקת למחלקות משנה לפי הגובה). כוללת בעיקר עצים ושיחים.

 

קריפטופיטים (cryptophytes) - צמחים שבהם נמצא ניצן ההתחדשות מתחת לפני הקרקע או המים, והם כוללים את הגיאופיטים, ההידרופיטים וההלופיטים.

 

מלבד כל אלה ישנם התרופיטים (therophytes), צמחים חד-שנתיים; והאפיפיטים (epiphytes), צמחים שאינם צומחים מתוך הקרקע, אלא גדלים על גבי צמחים אחרים.

 


מידע נוסף

 

דינוזאורים מעופפים ודרקונים בני ימינו - מאז ומתמיד ידע האדם להגדיר את היצורים השונים ולהבדיל בין דג לבין עוף, ויתכן כי הניח שקיימת קרבה בין נמר לברדלס. אולם, תורת מיון מסודרת לא היתה קיימת עד אשר פרסם קארלוס ליניאוס את "מערכת הטבע" והביא להתפתחותן של הטקסונומיה והסיסטמטיקה. על תמורות וחידושים במיון עולם הטבע, מתוך אתר ynet.

לכתבה המלאה - לחצו כאן

 


יש לכם הערה לערך ?


חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
קהילות
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ynet בסלולר
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
קטלוג אופנה
JumpStarter
יחסים
קהילות
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות

YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותTotal media - Interactive media technologiesApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
as25-c  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©