טרבלינקה

המחנה הוקם באביב 1941, כמחנה עונשין ועבודה. באביב 1942 החלה הקמת מחנה ההשמדה במקום, שהסתיימה ביולי אותה שנה. למחרת היום החלו השילוחים אל המחנה מגטו ורשה.

 מחנות ריכוז והשמדה באירופה (להרחבה - לחצו על שם המחנה) 

שטח המחנה היה 2.5 קמ"ר ובו שלושה אזורים: אזור המגורים של אנשי הס"ס (20 - 30 איש), הזקיפים האוקראינים (90 - 120 איש) והאסירים שהועסקו בעבודות המחנה (700 - 1,000 איש) וכן המשרדים ובתי המלאכה; אזור הקבלה, אליו הגיעו רכבות הגירוש, בו התפשטו הקורבנות וכן מחסני הרכוש השדוד; אזור ההשמדה, ובו שלושה תאי גזים ובורות לקבורת הגופות.

הקורבנות היו מגיעים ברכבות דחוסות בנות 50 - 60 קרונות, ובהן 6,000 - 7,000 בני אדם. התנאים ברכבות גרמו למותם של מאות מהמובלים. מאות אחרים נהרגו כאשר ניסו לברוח מהרכבות. הקורבנות הורדו מהרכבות בצעקות  ובדרבוני שוטים, הועברו לאזור הקבלה, ושם נאמר להם (בשילוט ובעל-פה) שעליהם להתקלח בטרם ימשיכו בדרכם למקומות "יישובם מחדש". הם הצטוו להתפשט ולהניח את בגדיהם בצורה מסודרת. משם הועברו הקורבנות, באזור שכונה "הצינור", אל תאי הגזים שהוסוו כמקלחות.

מן הגופות נעקרו שיני זהב, ונערך בהן חיפוש למציאת חפצי ערך באיברים אינטימיים. בסך הכל נרצחו בטרבלינקה, עד אפריל 1943, כ-870,000 יהודים, בהם 738,000 ממחוזות ורשה ורדום, והשאר מביאליסטוק, טרזין, יוון, מקדוניה ותרקיה.

במרס 1943 הורה הימלר לפתוח את קברי ההמונים ולשרוף את הגופות על מנת לטשטש את מעשי הרצח. פעולה זו נמשכה כחצי שנה ולאחריה עמד המחנה להיסגר. באותה עת החלה להתארגן מחתרת במחנה, וראשיה החליטו למרוד בטרם יירצחו האסירים שנותרו. המרד בוצע ב-2 באוגוסט 1943, ומאות אסירים ניסו לברוח, אך רק 70 מהם ניצלו. מרבים הנמלטים נורו מיד או נתפסו כעבור זמן קצר. בריחות של יחידים מן המחנה התרחשו גם בחודשים הראשונים להפעלתו, אך רוב הבורחים נלכדו. במרידה נשרף רוב המחנה, ולאחריה הוא פורק וטושטשו כל הסימנים לקיומו. האדמה במקום נחרשה וניטעו בה עצים.

לאחר המלחמה הועמדו לדין עשרות ממפקדי המחנה, והבכירים שבהם נדונו למאסרי עולם. בשנים 1959 - 1964 הוקם במקום אתר הנצחה, ובו מאות אבנים שעליהן חרוטים שמות המדינות והערים שמהן הובאו הקורבנות לטרבלינקה.

אנדרטת "אדני המסילה" המובילה לאתר ההנצחה בטרבלינקה (צילום: רועי הולר)

מתוך "לקסיקון השואה", מאת איתמר לוין, הוצאת "ידיעות אחרונות" (2005)

לפרויקט - לחצו כאן.