אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  ספקים למשרד
|שלום אורח
התחבר
|הירשמו ל-ynet

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


 
 
סמל העיר
סמל העיר 
 
מגדל דוד
מגדל דוד  צילום: איי פי
 
כיפת הסלע
כיפת הסלע צילום: רונן יולס
 
טחנת הרוח במשכנות שאננים
טחנת הרוח במשכנות שאננים צילום: רון פלד
 
היכל הספר במוזיאון ישראל
היכל הספר במוזיאון ישראל צילום: אמיר פלג
 
 פורמט להדפסה  הדפס

אתרים נוספים
 האתר הרשמי של הרשות לפיתוח ירושלים
 האתר הרשמי של הגן הארכיאולוגי בירושלים
 האתר של עיריית ירושלים
 שמותיה של ירושלים
 "חוצלארץ בירושלים" - לסיורים מצולמים בירושלים
 לאתר חיל האוויר והחלל


ערכים קשורים
 האימפריה העות'מאנית
 איסטנבול
 הלבנון
 מלחמת קרים
 קפיטולציות
 תעלת סואץ
 משכנות שאננים
 סר משה חיים מונטיפיורי
 טמפלרים
 מאה שערים
 מלחמת העולם הראשונה
 המנדט הבריטי
 הסוכנות היהודית
 האוניברסיטה העברית בירושלים
 הר הצופים
 משפחת נשאשיבי
 פלסטינאים
 כותל מערבי
 בית"ר
 מאורעות תרפ"ט
 המרד הערבי
 ארגון צבאי לאומי
 לוחמי חרות ישראל
 החלטת החלוקה
 מלחמת העצמאות
 ארנסט בווין
 הגנה
 משטרת היישובים העבריים
 לטרון
 דרך בורמה
 הכרזת העצמאות
 פולקה ברנדוט
 דוד בן-גוריון
 ירדן
 הסכמי שביתת הנשק
 מלחמת ששת הימים
 עוזי נרקיס
 מרדכי גור
 הקרב על גבעת התחמושת
 בית לחם
 רמאללה
 מעלה אדומים
 מדינת ישראל
 הסכם אוסלו
 יהודה
 ירושלים - העיר העתיקה
 כתבי המארות
 מסורה
 תל אל-עמארנה


תחומים קשורים
 היסטוריה של א"י
 מקומות בישראל


 
 
 

ירושלים


Jerusalem

היציאה מן החומות |  המנדט הבריטי |  מלחמת העצמאות |  עיר חצויה |  מלחמת ששת הימים |  מסיום המלחמה ואילך |  ציטוטים |  מידע נוסף |  בחנו את עצמכם

יְרוּשָׁלַיִם, בירת מדינת ישראל והעיר הגדולה בארץ. עיר קדושה ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים. שוכנת בהרי יהודה. ערך זה עוסק בתולדות ומאפייני ירושלים המודרנית, למן תחילת הבנייה מחוץ לחומות העיר העתיקה באמצע המאה ה-19. על תולדות העיר מראשיתה ועד ליציאה מן החומות ראו ערך - "ירושלים - העיר העתיקה".

ירושלים מורכבת מירושלים המזרחית, ובכלל זה העיר העתיקה, רכס הר הזיתים וסביבתו, וירושלים המערבית על שכונותיה החדשות (מאז המאה ה-19). העיר העתיקה מוקפת בחומה שנבנתה במאה ה-16 בידי העות'מאנים וגובלת בשני עמקים: נחל קידרון (עמק יהושפט) במזרח, וגיא בן הינום מדרום וממערב. גיא נוסף, הטירופיאון (גיא עושי הגבינה) מחלק את העיר העתיקה לשניים: "העיר העליונה" ו"העיר התחתונה". העיר החדשה, שמחוץ לחומות, עוטפת את ירושלים העתיקה מכל עבריה.

 

ירושלים מתאפיינת בגיוון חברתי, וחיים בה  בני עדות רבות ודתות שונות, בעיקר יהודים, מוסלמים ונוצרים. עיקר גידולה של העיר התרחש ב-180 השנים האחרונות, והחל משנות ה-70 של המאה ה-19 יש בה רוב יהודי. האוכלוסיה המוסלמית מתגוררת בחלקה המזרחי של העיר (ברובע המוסלמי שבעיר העתיקה, ובשכונות הסובבות את העיר העתיקה מצד צפון, מזרח ודרום). האוכלוסיה הנוצרית (46% לטינים, 38% יוונים-אורתודוקסים, 10% ארמנים, 4% פרוטסטנטים, 2% קופטים) מתגוררת בעיקרה ברובע הנוצרי וברובע הארמני בעיר העתיקה, וחלקה באיזור הר הזיתים ובמושבה האמריקאית.

ירושלים
ירושלים
שם ישוב: ירושלים
סוג ישוב: עיר
שנת ייסוד: קדום
   
נ"צ 1714.1317
רום: 830-630 מ'
   
רשות: עירייה
מחוז: ירושלים
נפה: ירושלים
איזור טבעי: הרי יהודה
   
אוכלוסייה (ינואר 2005; הנתון בסוגריים מסמן שינוי ביחס לנתוני המפקד הקודם): 706,400 (+)
דמוגרפיה: יהודים 65%; מוסלמים 30%; נוצרים 1.8%; אחרים 3.2%
דרוג (10-1) רמה חברתית-כלכלית (ינואר 2004; הנתון בסוגריים מסמן שינוי ביחס לנתוני המפקד הקודם): 4 (-)

 

ירושלים נזכרת כבר בכתבי המארות המצריים (מאות 18 - 19 לפנה"ס), אולם בהשמטת התנועה הראשונה. במקרא מופיע שם העיר בכתיב חסר - ירושלם. משערים כי ניקודו המקורי היה ירושלֵם, אך חכמי המסורה ניקדו אותו יְרוּשָׁלַםִ. השם "שָלֵם" הנזכר בבראשית יד, יח ובתהילים עו, ג היה כנראה שמה המקורי של העיר, ובתוספת המלה השומרית 'אוּרוּ' (שפירושו "עיר" או "יסוד") נתקבל "אורושלם"; כך נזכר שם העיר, בשינויים קלים, במכתבי תל אל-עמארנה (המאה ה-14 לפנה"ס).

 

לאורך הדורות נקראה ירושלים בשמות ובכינויים רבים, בהם: ציון, עיר האלוהים, עיר הצדק, קריה נאמנה, אריאל, יבוס, עיר דוד, עיר הקודש. בתקופה הרומית הוסב שמה של ירושלים לאֵלְיָה קַפִּיטוֹלִינָה. 

 


היציאה מן החומות

באמצע המאה ה- 19 התחוללו כמה שינויים במבנה הפנימי של האימפריה העות'מאנית, במעמדה הבינלאומי וביחסים בין השלטון המרכזי באיסטנבול לבין הנתינים ברחבי האימפריה. לשינויים אלה הייתה השפעה על תהליכים כלכליים ודמוגרפיים ברחבי האימפריה וירושלים, בשל מעמדה הבינלאומי יוצא הדופן, הושפעה מהם במיוחד וביתר שאת.

 

החל משנת 1848, חוותה העיר תנופה של בנייה ופיתוח, אליה התלוו גלי הגירה רחבי היקף. בין השנים 1840 - 1910, צמחה אוכלוסיית ירושלים מ- 12,000 ל- 70,000 תושבים. עד סוף המאה ה-19 הוקמו בעיר שכונות רבות, בנקים, משרדי דואר וטלגרף, מערכות עיתונים ומלונות. בשנת 1848 הקים יעקב ולירו את הבנק הראשון בירושלים, ב-1865 הוקם סניף הדואר ראשון בעיר, ב-19 בפברואר 1863 יצא לאור העיתון העברי הראשון בירושלים, "הלבנון" וב-1892 נחנכה מסילת רכבת, שחיברה בין יפו לירושלים.

 

הגורמים לתנופת הפיתוח בעיר הם רבים ומגוונים. יותר מכל, יש למנות את השינויים שכפו מעצמות אירופה על האימפריה העות'מאנית בהסכמי השלום שסיימו את מלחמת קרים (1856). בהסכמים אלה כפו רוסיה, צרפת ובריטניה על השלטון העות'מאני, להעניק זכויות מסוימות לנתיני האימפריה שאינם מוסלמים (חוקי החת'-הומיון). בפועל, מאז סוף מלחמת קרים נהנו אזרחי מעצמות אירופה מחסינות בפני השלטונות העות'מאנית (קפיטולציות) - מה שמשך מהגרים רבים, יהודים ונוצרים - להתיישב בירושלים.

 

כמו כן, ההסכמים סללו את הדרך להקמת נציגויות של מדינות אירופה בירושלים, עיר שהייתה קדושה לאזרחי אירופה הנוצרים והיוותה מאז ומתמיד מוקד להתעניינותן של מעצמות היבשת. ב- 1867 נחקק חוק, שהתיר לגורמים פרטיים וציבוריים, שאינם נתיני האימפריה העות'מאנית לרכוש אדמות ולבנות עליהן. חוק זה טרם רבות לתנופת הבנייה מחוץ לעיר. בעקבות התהליכים הללו הוקמו מרכזי דת ושכונות רבות לתושביה הנוצרים של העיר. יהודים, אזרחי מדינות אירופה הגבירו גם הם את מעורבותם בנעשה בירושלים.

 

גורמים נוספים שעודדו את הצמיחה בירושלים היו הרפורמה בחוקי הקרקעות מ- 1858, שצמצמה את היקף הקרקעות שהיו בידי המדינה וההקדש המוסלמי ואפשרה רכישה על ידי גורמים פרטיים. ניתן למנות גם את פתיחתה של תעלת סואץ (1869), כאירוע ששינה את מעמדה של ארץ ישראל והשפיע בעקיפין גם על ירושלים.

 

בגיליון הראשון של עיתון "החבצלת" נכתב "זה איזה שנים אשר עבר רוח דרור על בני העיר ורבים החלו לקנות שדות מחוץ לעיר ולטעת כרמים ולבנות בתים" (החבצלת, גל' 1, ע"מ 6, תר"ל). הבנייה המואצת של שכונות מגורים ומבני ציבור התאפשרה בזכות כל הגורמים שנמנו כבר וגם בזכות העלייה בביטחון הכללי ובמחויבות השלטונות לשמירה על ביטחון זה. הבנייה כללה שכונות מגורים של בני כל שלוש הדתות, בתי חולים, מבני דת ומוסדות ציבוריים אחרים, והיא התאפיינה בהפרדה אתנית ודתית ברורה.

 

ממערב לעיר העתיקה הוקמו השכונות היהודיות, בעיקר לאורך צירי התנועה הראשיים לשפלה ולבית לחם. ראשונה לשכונות אלה היתה משכנות שאננים (1860), שנוסדה ע"י משה מונטיפיורי וזכתה גם לטחנת רוח שתסייע בפרנסת תושביה. אחריה באו שכונות רבות, ביניהן: מחנה ישראל (1868), נחלת שבעה (1869), המושבה הגרמנית (1872, שהוקמה תחילה כשכונה של טמפלרים גרמנים), מאה שערים (1874), משכנות ישראל (1875), ימין משה (1892). השכונות התאפיינו בכך שהן נבנו בתמיכה כספית חיצונית של קהילות יהודיות מאירופה, ובכך שתושביהן נהגו לנסח תקנונים להסדרת חייהם הקהילתיים ולקיים שיתוף במטלות אחזקת השכונה ומבני הציבור שבה. 

 

 

נחלת שבעה. השכונה היהודית מחוץ לחומות (צילום: לע"מ)

 

היהודים היו אז יותר ממחצית האוכלוסייה בעיר - 10,600 לעומת 5,300 נוצרים ו-5,000 מוסלמים (1873). הבנייה הנוצרית מחוץ לחומות התאפיינה בהתרכזות בבנייה ציבורית של בתי חולים, כנסיות, בתי ספר ואכסניות. הבנייה התרכזה בעיקר באזור הצמוד לרובע הנוצרי בעיר העתיקה, מצפון מערב לעיר העתיקה, היכן שנמצא רחוב הנביאים המודרני. המבנים הבולטים הם מתחם "מגרש הרוסים", מתחם "שנלר", מנזר רטיסבון, הכנסיות "אוגוסטה ויקטוריה" ו"דורמיציון" ועוד. מספר שכונות מגורים נוצריות הוקמו גם כן, אם כי מעטות. ביניהן ניתן למנות את המושבה הגרמנית, אותה הקימו הטמפלרים מגרמניה ב- 1873, שכונת טלביה, בה חיו משפחות ערביות נוצריות והמושבה היוונית.

 

הבנייה המוסלמית מחוץ לחומות החלה מאוחר יותר והתאפיינה בדפוס מיוחד. הבנייה נעשתה בקצב איטי ובלתי רציף, היא התבססה על המסגרת המשפחתית הגדולה של החמולה ועל יוזמה פרטית. השכונות המוסלמיות הוקמו בהדרגה, בית אחר בית, כשכיוון ההתפשטות העיקרי היה צפונה ומזרחה, תוך מגמה לשמור על רצף התישבותי עם הרובע העתיק. הבנייה המוסלמית החלה בשנות ה-90 של המאה ה-19 והתגברה לאחר הגעת הבריטים לעיר. בין השכונות המוסלמיות שנבנו עד מלחמת העולם הראשונה ניתן למנות את ואדי אל ג'וז, באב א-זהרה וחלקים מסוימים של שכונת מוסררה.

 
בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה ניכרה עלייה ניכרת בכל תחומי החיים בעיר. בשנת 1912 מנתה אוכלוסייתה של ירושלים 72,200 נפש, מהם 48,400 יהודים, 16,750 נוצרים ו-10,050 מוסלמים.

 


המנדט הבריטי

ימי מלחמת העולם הראשונה היו ימי משבר כלכלי קשה בכל ארץ ישראל וגם בירושלים. הנציגויות של צרפת, אנגליה ורוסיה נסגרו, מדינות אלה הפסיקו ליזום מפעלי בנייה בעיר וזרם עולי הרגל הנוצרים התדלדל. הקהילות היהודיות באותן מדינות לא יכלו להעביר כספים ליהודי ירושלים ויהודים רבים שגרו בעיר גורשו, מכיוון שהיו נתיני מדינות אויב.

 

כל זאת התרחש על רקע החרפה של יחס השלטון העות'מאני לנתיניו, בשל לחצי המלחמה. המיסים הועלו, הצבא החרים רכוש פרטי לצרכיו והוטלו הגבלות על תנועה, מסחר והתבטאות.  

 

הגנרל אדמונד אלנבי בעיר העתיקה לאחר שכבש את העיר מידי השלטון העות'מאני, 1917 (צילום: לע"מ)


בדצמבר 1917 נכנסו  כוחות הצבא הבריטי, שעשו את דרכם צפונה ממצרים, בשער יפו וכבשו את העיר. עם תום המלחמה, הוכרז המנדט הבריטי על ארץ ישראל, וירושלים הפכה למרכז השלטוני של הארץ. מעמדה הדתי המיוחד של העיר אצל הבריטים, והפיכתה לעיר הבירה של ארץ ישראל, הביאו לחידוש תנופת הפיתוח, שנקטעה עם פרוץ מלחמת העולם.

 

גלויה משנות ה-20 של המאה ה-20 ובה הדרך לירושלים. באדיבות בית התפוצות ע"ש נחום גולדמן, תל אביב

 

ההנהגה הציונית העבירה לאחר המלחמה את משרדי הסוכנות היהודית לירושלים וב-1925 נחנכה האוניברסיטה העברית בהר הצופים. שכונות יהודיות חדשות נבנו ביניהן: בית הכרם, רחביה, תלפיות ומקור חיים. הנוצרים והמוסלמים נהנו גם הם מתנופת הבנייה ומפיתוח התשתיות בעיר על ידי הבריטים. שכונת שייח' ג'ראח העשירה, הוקמה בשנות ה-20 מדרום לעיר העתיקה. שכונה זו אכלסה נציגויות דיפלומטיות רבות, בתים של בכירי השלטון הבריטי ואת האצולה המוסלמית של העיר, בראשה משפחת נשאשיבי.

 

בקרב הנוצרים נרשמה תנועה מחודשת של יציאה מהעיר העתיקה, במיוחד של המעמד הגבוה. עשירי העדה הנוצרית התיישבו בעיקר בשכונת טלביה ובשכונת בקעה. ברמה הכללית, העשור הראשון של שלטון המנדט הביא בשורת התחדשות ופריחה לירושלים. כמה מנכסיה הארכיטקטוניים החשובים של העיר נבנו באותן שנים, כמו בניין ימק"א ומלון המלך דוד. באותה תקופה הונח גם המסד לשירות הציבורי בעיר, העירייה חולקה למחלקות, הוענקו שמות לרחובות ועוד.


לצד הקידמה וההתפתחות, חלה החרפה ביחסים הבין עדתיים בעיר, עקב התגברות המאבק הלאומי בין פלסטינאים ליהודים על השליטה בארץ ישראל. שלטון המנדט נתפס כמצב זמני ושני הצדדים פעלו על מנת לצבור הישגים פוליטיים וטריטוריאליים לקראת עזיבת הבריטים את הארץ.

 

לקראת סוף שנות ה- 20 גברה המתיחות בין מוסלמים ליהודים בירושלים, בעיקר סביב מעמדו של הכותל המערבי. מאז החלת שלטון המנדט הבריטי על ארץ ישראל, גדל מספר המתפללים באתר המקודש ליהודים. תושבי הרובע המוסלמי הסמוך לרחבת הכותל ונציגי הווקף המוסלמי, שחששו לגורל הר-הבית עקב התגברות הנטיות המשיחיות בקרב היהודים, החלו לתקוף מתפללים. התגרויות מצד המוסלמים נתקלו בתגובות חריפות מצד חברי התנועה הציונית החדשה בית"ר, שהוקמה ב- 1923, כאופוזיציה למגמה השולטת בציונות, וחרתה על דגלה את המאבק למען הר הבית.

 

במהלך חודש אוגוסט 1929, התרחשו כמה תגרות המוניות בין יהודים למוסלמים ברחבת הכותל. ב- 21 באוגוסט, נרצח ילד יהודי שנכנס בטעות לחצר בית ברובע המוסלמי. הרצח העלה את המתיחות לשיא ויומיים אחריו תקף המון מוסלמי את השכונות היהודיות בירושלים. ההתקפה נתנה את האות לפרוץ מאורעות תרפ"ט, שהתפשטו לכל רחבי הארץ. המאורעות נמשכו כיומיים ונהרגו בהם כ- 120 יהודים ומספר דומה של פלסטינאים.

 

ירושלים, מבט מן האוויר, 1917 (צילום: בטאון חיל-האוויר)


בין השנים 1936 - 1939 התרחש בארץ ישראל "המרד הערבי הגדול". בירושלים נשא המרד ביטוי של שביתה כללית של הפלסטינאים והתקפות מקומיות נגד בריטים ויהודים.

 

בשנות ה-40 של המאה ה-20 הפכה ירושלים למרכז של פעילות מחתרתית יהודית נגד השלטון הבריטי. ירושלים נחשבה למרכז כוח של ארגוני האצ"ל והלח"י, שנחשבו לקיצוניים יותר במאבקם נגד הבריטים. אירוע הטרור הבולט ביותר שהתרחש בעיר היה פיצוץ מלון המלך דוד, ששימש כמפקדה של הצבא הבריטי, ב-22 ביולי 1946. הפיצוץ בוצע על ידי ארגון אצ"ל וגרם למותם של 91 בני אדם.

 

ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האו"ם את החלטה 181 על פיה נקבע כי המנדט הבריטי על ארץ ישראל יסתיים וכי הארץ תחולק לשתי מדינות, יהודית ופלסטינית. תוכנית החלוקה קבעה כי ירושלים תוגדר כמובלעת בינלאומית בחסות נציב מיוחד מטעם האו"ם.

 

בעקבות החלטת האו"ם ותחילת נסיגתו של שלטון המנדט הבריטי התגברו העימותים האלימים בין היהודים לפלסטינאים והחל השלב הראשון במלחמת העצמאות.

 


מלחמת העצמאות

מלחמת העצמאות החלה בירושלים עם הצתת המרכז המסחרי שממערב לחומת העיר בידי המון פלסטינאי (ב-2 בדצמבר 1947), מספר ימים לאחר ההצבעה באו"ם בעד תוכנית החלוקה. במהלך החודשים הבאים, לקראת מועד סיום המנדט הבריטי, השתדל כל צד להשתלט על שטחי העיר שפינו הבריטים בהדרגה. נסיונות השתלטות אלו כללו בין היתר פעולות טרור אלימות: פיצוץ שתי מכוניות תופת על ידי פלסטינאים ברחוב בן יהודה בעיר (22 בפברואר 1948) ופיצוץ מכונית תופת בבניין הסוכנות היהודית (11 במרס 1948). גם הצד היהודי הוציא לפועל מספר פעולות טרור דוגמת זריקת פצצות בשווקים הערביים של העיר (13 ו-29 בדצמבר 1947). 

 

בין מערב ירושלים למזרחה חצצו אזורי ביטחון בריטיים (שכונו בשם - בווינגרדים, על שם שר החוץ הבריטי ארנסט בווין). חציצה זו הותירה מספר מובלעות יהודיות, שנותקו מהריכוז היהודי המרכזי במערב העיר: הרובע היהודי בעיר העתיקה, מתחם האוניברסיטה העברית ובית חולים הדסה בהר הצופים, שכונות דרום ירושלים - מקור חיים, תלפיות וארנונה וקיבוץ רמת רחל, שכונת ימין משה וכן עטרות ונווה יעקב בצפון ירושלים. התנועה אל השכונות המנותקות נעשתה בחסות הצבא הבריטי והיתה נתונה להתקפות פלסטיניות. 

 

במקביל נפגעה התנועה מן השפלה אל ירושלים והנוסעים אל העיר או ממנה היו נתונים לירי צלפים, מטעני נפץ והתקפות של כנופיות פלסטיניות מן הכפרים הסמוכים לדרכי התנועה. כתגובה לכך פיתח ארגון ה"הגנה" את שיטת השיירות - תנועה בשיירות מאורגנות  של כלי רכב ממוגנים, אשר אובטחו על ידי משטרת היישובים העבריים או אנשי "הגנה" חמושים. השיירות לירושלים ספגו פגיעות קשות מצד הכנופיות הפלסטיניות (בעיקר בקטע ההררי שבין הקסטל ושער הגיא - באב אל ואד), אולם הצליחו לשמר רמה מסויימת של תנועה בין העיר לשפלה.

 

במרס 1948 הצליחו הפלסטינאים לנתק את הדרכים אל העיר והמצור על ירושלים החל. במהלך המצור נאלצו תושביה היהודים של ירושלים להתמודד עם מחסור ממושך וחמור במזון, במים ובמוצרים חיוניים שונים.  

 

 

חיילי צה"ל בעמדת צליפה בשכונת ימין משה במלחמת העצמאות, 1948 (צילום: לע"מ)

 

המאמצים להסיר את המצור מעל ירושלים (לפני ואחרי סיום המנדט) התמקדו בתקיפות יזומות לתפיסת השליטה על נקודות אסטרטגיות בדרך לעיר, דוגמת תחנת המשטרה בלטרון, שהותקפה חמש פעמים ללא הצלחה. בסופו של דבר נפרצה "דרך בורמה" מדרום לכביש הראשי, ב"קו התפר" בין הלגיון הירדני והצבא המצרי, צה"ל תפס את השליטה ב"פרוזדור ירושלים" (השטח אשר חיבר בין ירושלים המערבית לבין השפלה והיה בשליטת ישראל), ודרכו קיבלה ירושלים אספקה עד תום המלחמה.

 

ב-15 במאי 1948, יום לאחר הכרזת העצמאות, פלשו צבאות ערב לא"י. בעת ההכרזה לא נכללה ירושלים בתחום המדינה היהודית החדשה ובתחום העיר אף נשמרה ההפרדה בין כוחות צה"ל (שהוקם זמן קצר לפני כן) למחתרות האצ"ל והלח"י. ב-17 בספטמבר 1948 התנקשו אנשי הלח"י בחייו של מתווך האו"ם הרוזן ברנדוט. בעקבות הפעולה הורה ראש הממשלה דוד בן גוריון על פירוק המחתרות בירושלים.

 

חזית ירושלים היתה אחת הקשות ביותר בקרבות מלחמת העצמאות. במהלך המלחמה הצליח צה"ל לפתוח מחדש את הדרך לירושלים (במספר מבצעים ותוך ספיגת אבידות קשות) והורחב שטחו של "פרוזדור ירושלים". כל הניסיונות לפרוץ לעיר העתיקה ולהסיר את המצור מעל הרובע היהודי עלו בתוהו, והרובע נכנע ב-28 במאי. בה בעת הצליח צה"ל להשתלט על שכונות פלסטיניות מחוץ לחומות העיר העתיקה, כמו שכונת קטמון. בתום המלחמה היתה ירושלים חצויה לשניים: עיר ערבית תחת שלטון ירדן במזרח ועיר יהודית במערב.

 


עיר חצויה

בהסכמי שביתת הנשק בין ישראל לירדן (23 במרס 1949) אשר סיימו את מלחמת העצמאות, נקבעו חילופי שטחים בין הצדדים, חידוש תנועת הרכבת לירושלים, חופש תנועה בכביש לטרון, גישה חופשית של ישראל להר הצופים ולמקומות

הקדושים בעיר העתיקה בירושלים ועוד; אך רוב סעיפי ההסכם לא נשמרו.

  

19 שנים היתה ירושלים חצויה לשניים, ורק מעבר מקשר בין העיר היהודית והעיר הערבית, "מעבר מנדלבאום", שימש את אנשי האו"ם ואיפשר את החלפת חיל המצב הישראלי בהר הצופים. העיר המזרחית שהתרוקנה ממוסדות השלטון הערביים אשר הועברו לרבת עמון, נאלצה להסתמך על התיירות כמקור פרנסה עיקרי.

 

צידה המערבי של העיר הוכרז כבירת מדינת ישראל וממשלתה עשתה מאמצים רבים להקים מרכזי תרבות והוראה שיחליפו את אלה שנשארו בצד הערבי. מוסדות ממשלה הוקמו בעיר, אך מעמדה נפגע עקב הפיכתה לעיר גבול ובשל הדומיננטיות של העיר תל-אביב, שהייתה עוד לפני קום מדינת ישראל למרכז התרבותי וכלכלי של הישוב היהודי. גלי ההגירה העצומים שהגיעו מאירופה ומארצות האסלאם, הביאו להקמתן של שכונות חדשות כמו שכונות גונן א'-ט' ("הקטמונים") ושכונת מורשה, שהוקמה על הריסות השכונה הערבית מוסררה. מיפקד האוכלוסייה ב-1961 העלה שבעיר היהודית יותר מ-166,000 תושבים, מהם רק כ-1,500 לא-יהודים.

 

 

חיילי צה"ל עוברים דרך שער האריות 1967 (צילום: לע"מ)

 


מלחמת ששת הימים

עם פרוץ מלחמת ששת הימים, ב-5 ביוני 1967, פתחו הירדנים באש לאורך קו שביתת הנשק בירושלים. הירדנים השתלטו על ארמון הנציב, בו הוצב מטה משקיפי האו"ם. בתגובה, כבשו חיילי חטיבת ירושלים של צה"ל את ארמון הנציב והמשיכו בהשתלטות על צדה הדרומי של ירושלים.

 

ירושלים עם פרוץ המלחמה (יוני 1967) - להגדלה לחצו על המפה


פיקוד המרכז, בפיקודו של האלוף עוזי נרקיס, העלה את כוחות השריון של חטיבת "הראל" לאזור ירושלים, ואלו השתלטו על ארבעה צירים שהובילו למערכי הירדנים בדרך ירושלים-רמאללה. חטיבת המילואים של הצנחנים, בפיקודו של מוטה גור, הועלתה לירושלים כדי לפתוח את הדרך לעיר העתיקה, דרך הר הצופים ומוזיאון רוקפלר. החטיבה הבקיעה את הקו העירוני, כבשה את בית הספר לשוטרים ואת גבעת התחמושת, את מעבר מנדלבאום, את השכונה האמריקנית ואת וואדי ג'וז. לאחר קרב קשה נפתחה הדרך להר הצופים, וצפון-מזרחה של ירושלים נכבש.


ב-7 ביוני הגיעה פקודה מהמטה הכללי של צה"ל, לכבוש את העיר העתיקה. פיקוד המרכז הפעיל את חטיבת הצנחנים, שכבשה את רכס הר הצופים ואת הר הזיתים, פרצה לעיר העתיקה דרך שער האריות והניפה את דגל ישראל על הכותל המערבי. בתוך פחות משלושה ימים השתלטו כוחות צה"ל על כל השטח שממערב לנהר הירדן, לרבות ירושלים המזרחית. הכוחות הירדניים שלא כותרו נסוגו כולם אל הגדה המזרחית של נהר הירדן.

 

צנחנים בכותל (צילום: דוד רובינגר, לע"מ)

 


מסיום המלחמה ואילך

ב-27 ביוני 1967, מספר ימים לאחר תום מלחמת ששת הימים קיבלה הכנסת שלוש הצעות חוק שהוגשו ע"י הממשלה . הצעות חוק אלו קבעו הלכה למעשה את איחוד ירושלים ונתנו תוקף משפטי לחוק הישראלי בכל שטחה של העיר המאוחדת.

 

חוקים אלו כללו מתן גישה חופשית למקומות הקדושים לבני כל הדתות. לתושבי מזרח ירושלים העניקה המדינה מעמד של תושב קבע (ואפשרות להגיש בקשה לאזרחות ישראלית בתנאים מסויימים). במעמד תושבי קבע רשאים תושבי מזרח ירושלים הפלסטינאים להצביע בבחירות העירוניות (אך לא להשתתף בבחירות לכנסת). בשתי מערכות הבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית (נכון ל-2006) אפשרה ישראל לתושבי מזרח ירושלים הפלסטינאים להצביע.

 

סיפוחה של מזרח ירושלים לשטחה של מדינת ישראל לא זכה להכרה בינלאומית, ומרבית מדינות העולם רואות בשטחים המסופחים "שטח כבוש" לכל דבר (בדומה לשטחי יהודה ושומרון).

 

גבולותיה המוניציפליים של העיר שונו ושטחה של העיר המאוחדת הוגדל פי שלושה, מ-38,100 דונם ל-110,000 דונם: תחומי העיר הורחבו ממבואות בית לחם בדרום עד מבואות רמאללה בצפון; בשטחים שנוספו הוקמה חגורת שכונות יהודיות שבאה להבטיח רצף יהודי בלתי פוסק. הוקמו רמות אשכול, הגבעה הצרפתית, נווה יעקב, רמות, תלפיות מזרח, גילה וארמון הנציב. במקום הרובע היהודי החרב שבעיר העתיקה הוקמה שכונת מגורים מפוארת, ובתי הכנסת העתיקים שבה שוקמו ושוחזרו. הוקמו גנים ציבוריים, בניינים חדשים ומלונות לתיירים והעיר החדשה קיבלה צביון מודרני.

 

בשנות ה-80 נבנתה שכונת פסגת זאב, ובסמוך לירושלים הוקמו המועצות המקומיות גבעת זאב ומעלה אדומים (לימים עיר). גם ירושלים המזרחית התרחבה וגדלה ושכונות ערביות הצטרפו לתחום שיפוטה של העיר. שולי העיר יוחדו לפיתוח תעשייתי נרחב, והוקמו מרכזי תעשייה בתלפיות ובעטרות ואיזורי היי-טק בהר חוצבים ובמלחה. ב-30 ביולי 1980 התקבל בכנסת "חוק ירושלים" שקבע כי ירושלים המאוחדת היא בירת ישראל.

 

ראשי עיריית ירושלים - מלחמת העצמאות ואילך
ראשי עיריית ירושלים - מלחמת העצמאות ואילך
שם שנות כהונה
דניאל אוסטר 1948 - 1951
שלמה זלמן שרגאי 1951
יצחק קריב 1952 - 1955
גרשון אגרון 1955 - 1959
מרדכי איש שלום 1959 - 1965
טדי קולק 1965 - 1993
אהוד אולמרט 1993 - 2003
אורי לופוליאנסקי 2003 - 2008
ניר ברקת 2008 -


בשנת 2005 מנתה ירושלים 706,400 נפשות, בהם 458,000 יהודים (65%), 212,000 מוסלמים ו-13,000 נוצרים, על שטח שיפוט של 126,000 דונם.

גידול האוכלוסיה המתמיד בירושלים הושפע בעיקר מקצב הילודה במגזר הערבי ובמגזר היהודי הדתי. השפעתו של המגזר הדתי הלכה והתחזקה, ולראייה בחירתו של ראש העיר החרדי לופוליאנסקי. יחד עם הגידול המואץ גברו גם הבעיות הכלכליות והתעסוקתיות של העיר (נכון ל-2005 ירושלים היא אחת הערים העניות ביותר בישראל). המתח בין המגזרים השונים בעיר והפיגועים הרבים שהתרחשו בה בשנות ה-90 ובתחילת המאה ה-21, הרחיקו ממנה את תיירות החוץ ואף את תיירות הפנים.

שאלת השליטה בירושלים, על חלקיה השונים, הינה אחת הסוגיות הבעייתיות בישוב הסכסוך בין מדינת ישראל לפלסטינאים. עיקר הקושי נובע מהסמליות העצומה של העיר, הן מההיבט הלאומי והן מההיבט הדתי, עבור שני העמים גם יחד. מאז איחוד העיר במלחמת ששת הימים הצהירו ממשלות ישראל פעמים רבות כי ריבונותה של ישראל על ירושלים המאוחדת אינה עומדת למו"מ. מן העבר השני הצהירו מנהיגי הפלסטינאים לא פעם כי ירושלים המזרחית תהיה עיר הבירה היחידה עבור המדינה הפלסטינית. בניסיון לדחות את ההחלטה בעניין נקבע בהסכמי אוסלו (1993) כי מעמדה של ירושלים יהיה נושא לדיון בין שני הצדדים, בעת ההחלטה על הסדר הקבע.

 

תוואי גדר ההפרדה באזור ירושלים (צילום איי פי)

עם זאת ולמרות הצהרות שני הצדדים, עלו במהלך המו"מ מספר פתרונות אפשריים, ביניהם חלוקת הריבונות על פי חתכים דמוגרפיים (שכונות פלסטיניות לפלסטינאים, יהודיות לישראל), יצירת הפרדה בין ריבונות לאומית לריבונות מקומית, או הנהגת ריבונות בינלאומית על העיר. רוב הפתרונות המועלים דורשים ממדינת ישראל ויתורים משמעותיים בסוגיית הריבונות על העיר המאוחדת.

למשך שנים רבות נחשבה הריבונות הישראלית בירושלים המאוחדת לקונצנזוס לאומי, לכל רוחב המפה הפוליטית בישראל. אך התעצמות העימות הישראלי-פלסטיני והעלאת האפשרות לויתורים בנושא, שהוצגה על ידי קובעי המדיניות בישראל, הביאו לשבירת קונצנזוס זה בקרב הציבור הישראלי ונציגיו, והחל משנות האלפיים מהווה סוגיית הריבונות על ירושלים המאוחדת

סלע מחלוקת פוליטי-מדיני.

 

הכותל המערבי. החומה המערבית של הר הבית (צילום: מיכאל חורי)

 

הסרטונים באדיבות ארכיון מונוסון

 


ציטוטים

 

  • "חיילי ישראל, אהובי העם, עטורי הגבורה והניצחון, השם עמכם גיבורי החיל. מדבר אנוכי אליכם מרחבת הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו (...) חזון כל הדורות נתגשם לעינינו: עיר האלוקים, מקום המקדש, הר הבית, הכותל המערבי, סמל הגאולה המשיחית של העם - נגאלו היום על ידכם, גיבורי צבא ההגנה לישראל".  שלמה גורן, הרב הראשי של צה"ל, מתוך דבריו ברחבת הכותל המערבי (7 ביוני 1967).

 

  • "ירושלים היא עיר של ניגודים קשים. יהודים וערבים, דתות שונות, עדות וכתות, חרדים וחילונים, שמאל וימין. אתה מוכרח להיות פה שפוי וזהיר ולאפשר איך שהוא חיים ביחד. גם כאשר אתה יודע שבינתיים אין פיתרון לבעיות הגדולות, אתה חייב לנהל עיר מלאה קיצונים וקנאים". (טדי קולק, ראש עיריית ירושלים בשנים 1965 - 1993.

 


מידע נוסף

 

זו הארץ – תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל על ציר הזמן (9,000 לפנה"ס ואילך). פרויקט מיוחד של אנציקלופדיה ynet.

לציר הזמן - לחצו כאן

 

ירושלים של מטה - אילו שברי חרס נשתמרו מהתקופה הכלכוליתית? מתי כבש דוד המלך את ירושלים? איזה בניין קדוש נהרס ברעש אדמה? אנציקלופדיה ynet ורשות העתיקות מציגות - שרידי ירושלים על ציר זמן

לציר הזמן - לחצו כאן.

 

myynet ירושלים - עמוד דיווחי חדשות מקומיות עדכניות בערוץ המקומי באתר ynet

לעמוד - לחצו כאן

 

ירושלים של לבן - פתיתי השלג שמכסים את ירושלים מספקים הזדמנות לחוות ביקור שונה לחלוטין בעיר. הנה הצעה למסלול מיוחד בבירה המושלגת, עם כמה תצפיות בלתי נשכחות. כתבה באתר ynet

לקריאה בכתבה - לחצו כאן

 

הר הזיתים: ירושלים של מעלה ושל מטה - כבר 3,000 שנים שיהודים נקברים בבית הקברות שבהר הזיתים. לא פלא שסיור בין המצבות מספר את סיפורו של עם ישראל מימי התנ"ך ועד הפלמ"ח ובעצם עד היום. רון פלד יצא לבקר את ש"י עגנון, הרב קוק, אליעזר בן יהודה ורבים אחרים. כתבה באתר ynet

לקריאה בכתבה - לחצו כאן

 

מוזיאון רוקפלר: רק ארכיאולוגיה ארצישראלית - אחד האתרים היפים בעיר העתיקה בירושלים נותר דווקא בתחתית רשימת המקומות המתויירים - וחבל. רון פלד לוקח אותנו לסיור וירטואלי במוזיאון רוקפלר לארכיאולוגיה ארצישראלית. כתבה באתר ynet

לקריאה בכתבה - לחצו כאן

 

נאום הר הצופים - יוני 1967. טקס הענקת תארי דוקטור של האוניברסיטה העברית. סרטון וידיאו והטקסט המלא של נאום רבין. מתוך המדור "הייתי שם בצבע", אנציקלופדיה ynet.

לכתבה המלאה - לחצו כאן.

 


בחנו את עצמכם
.

 


יש לכם הערה לערך ?


חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ynet בסלולר
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
שופינג לאשה
כיכר השבת
יחסים
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
ידיעות בתי ספר
ידיעות אחרונות
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות


YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
-nc  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©