כותל מערבי

הכותל המערבי (צילום: אמיר פלג)

החומה המערבית היא, למעשה, קיר תומך גדול, אחד מתוך הארבעה שיצרו את רחבת ההר אשר במרכזה עמד בית המקדש. בתקופת הורדוס היו בחומה המערבית ארבעה שערים: שער קיפונוס, הנזכר במשנה, ושלושה שערים נוספים אשר התגלו במחקר ארכיאולוגי ונושאים את שמות החוקרים: קשת רובינסון, שער ברקלי ושער וורן.

גובהו המקורי של הכותל המערבי היה כשלושים מטרים. הוא נבנה, במקורו, באבני גזית גדולות ללא טיט (בנייה יבשה), ובמיטב הסגנון ההרודיאני, לפיה כל שורת אבנים נסוגה מעט מעל קודמתה. שבעת הנדבכים, מעל רחבת התפילה בת-ימינו, הם נדבכים מתקופת בית שני. חמשת הנדבכים שמעליהם (אבנים גדולות יחסית), הם מהתקופה הערבית הקדומה (ימי הביניים, המאה השמינית לספירה). מעליהם ישנם כמה נדבכים מאבנים בינוניות וקטנות, שנוספו בתקופות הממלוכית והעות'מנית. מתחת לרחבת התפילה קיימים שבעה-עשר נדבכים נוספים. הסיתות המדויק של האבנים והדירוג המחושב של הנדבכים, הם ההסבר לכך שקיר זה, הבנוי ללא מלט, שרד בלי פגע את כל רעידות האדמה שפקדו את ירושלים לאורך ההיסטוריה.

הכותל המערבי והרחוב ההרודיאני (צילום: רון פלד)

החפירות הארכיאולוגיות של ימינו חשפו את קיר התמך המערבי לכל ארכו, אך רק כמאתים מטרים משמשים את הציבור. קטע באורך כשישים מטרים, מתחת לקשת וילסון, משמש אף הוא מקום תפילה. בדרום הכותל, ליד "עזרת נשים", בולט משקוף משער ברקלי.

כשריד מקודש של בית המקדש, מוזכר הכותל כבר בתקופת האמוראים, במדרשי אגדה, כמקום שהשכינה שורה עליו תמיד. גם במגילת אחימעץ מן המאה האחת-עשרה, ובמסעות רבי בנימין מטודלה מוזכר הכותל המערבי, אך ללא ייחודו המקודש. רק עם עלייתם של גולי ספרד לארץ בשנת 1520 ובעקבות הכיבוש הטורקי (1516) נעשה הכותל מוקד לתפילת היהודים, ורחבתו הצרה הפכה למקום כינוס.

מראשית המאה התשע-עשרה העמיק היחס של יהודי ארץ ישראל והתפוצות אל הכותל המערבי, והוא הלך ותפס מקום חשוב בתודעה הלאומית. החפירות הארכיאולוגיות הוסיפו מימד של עניין עולמי באתר, וכך החלו ניסיונות לרכוש זכויות חזקה יהודיות במקום (משה מונטיפיורי ניסה לפעול רבות בעניין זה). ניסיונות אלו סוכלו על-ידי המוסלמים. בשנת 1887 ביקש הברון רוטשילד לרכוש את כל שכונת המוגרבים ולהפוך את המקום להקדש יהודי. בתמורה, הציע לראשי הוואקף המוסלמי שכונה חלופית. הצדדים כמעט והגיעו לידי הסכם, אולם בסופו של דבר, עלה המשא ומתן על שרטון.

הכותל הדרומי (צילום: רון פלד)

בראשית המאה העשרים החל להיווצר סביב הכותל הווי דתי ופולקלוריסטי. מתפללים הדליקו נרות, תחבו פתקים עם בקשות תחינה בין האבנים, העמידו ספסלים ואביזרי קדושה והקימו מחיצה בין קהל הגברים לקהל הנשים. אנשי הוואקף, מחשש שמא ישיגו היהודים חזקה על המקום בדרך זו, החליטו לאסור על הבאת אביזרי קדושה, הקמת מחיצת ההפרדה ואף אסרו לתקוע בשופר. בשנת 1840 הועלה הנושא בבית משפט עות'מני. הפסיקה קבעה כי רחבת התפילה שייכת לוואקף המוסלמי, ובכך ניתן הכשר לאיסורים שהוטלו על היהודים.

בזמן המנדט הבריטי בארץ ישראל הפך אזור הכותל לזירת התנגשויות בין ערבים ליהודים. מאורעות הדמים בשנת 1929 החלו על רקע האיסורים והתנכלויות הערבים. ביום שישי, למחרת ט' באב תרפ"ט, פרצו הערבים לרחבת הכותל, הכו את המתפללים, קרעו את ספרי הקודש והרסו את הרהיטים. שבוע אחר כך התפשטו ההתפרעויות בכל ארץ-ישראל.

בשנת 1930 הוקמה ועדה בינלאומית ("משפט הכותל") לדון בזכויות היהודים והערבים בכותל. הוועדה אישרה את זכות היהודים לתפילה במקום ולגישה חופשית אליו. יחד עם זאת, נקבע כי הבעלות על הכותל שייכת למוסלמים, וממשלת המנדט פרסמה צו (מאי 1931) ובו שורת מגבלות על היהודים (איסור הכנסת ספר תורה, איסור תקיעה בשופר ועוד). כמו-כן מונה רב הכותל, הרב יצחק אביגדור אורנשטיין.

בתגובה להתנכלויות הערבים ולאיסורי הבריטים, התגבשה בשנים 1939-1936 קבוצת צעירים בשם "פלוגת הכותל" אשר הפרה את איסורי הבריטים. היחסים בין היהודים לערבים הוחרפו והחל משנת 1947 נשללה מהיהודים יכולת המעבר לכותל. במאי 1948, לאחר נפילת הרובע היהודי לידי הירדנים במלחמת השחרור, נפסקה תפילת היהודים במקום. במשך תשע-עשרה שנים הייתה ירושלים חצויה לשניים, עד למלחמת ששת הימים שבה נכבש מחדש החלק המזרחי של העיר. כוח צנחנים שנכנס דרך שער האריות, ירד אל הכותל, הניף בו את דגל ישראל, והרב שלמה גורן (הרב הצבאי הראשי) תקע בשופר.

רחבת הכותל המערבי (צילום: רון פלד)

מיד עם תום המלחמה פונתה שכונת המוגרבים שהייתה צמודה לכותל, והוכשרה רחבת התפילה ורחבות המבוא. כיום משמשת הרחבה את כל עדות ישראל, בכל שעות היום והלילה, בחגים ובמועדים. בערב ט' באב, בזמן קריאת מגילת איכה, נקהלים בכותל אלפי מתפללים. כמו-כן נערכים בה עצרות עם וטקסים שונים, בהם טקס עלייה לתורה של בני-מצווה והשבעת טירונים של כמה מיחידות צה"ל.

לציר הזמן - לחצו כאן