משה חיים לוצאטו

משה חיים נולד לבית יהודי אמיד בפאדובה האיטלקית. הוכר כבר בילדותו כעילוי וכיוצא דופן בכישוריו. רכש השכלה רחבה בכל תחומי היהדות, בהם מקרא, גמרא, ספרות המדרש וספרות חכמי ימי הביניים, אך עם התבגרותו השקיע חלק ניכר מזמנו ותשומת לבו ללימוד הקבלה. כמו כן למד מדעים, שפות ומקצועות חול נוספים, ובתוך כך הרחיב במיוחד את השכלתו בענייניה של התרבות האיטלקית. חוכמתו וכישוריו זכו לפרסום רב, וכך התאסף סביבו עד מהרה חוג תלמידים מקורבים אשר עסק בעיקר בלימוד הקבלה.

בשנת 1727, כשהוא בן 20, התרחש המאורע המכריע בחייו של הרמח"ל. במהלך התבודדותו בלימוד הקבלה פנה אליו "מגיד" והחל להעביר לו מסרים וידע קבלי (ה"מגיד" הוא מושג קבלי המתייחס לכוח עליון המתגלה בפני המקובל - ככל הנראה כתוצאה מטקס מאגי שמבצע המקובל - ומעביר לו דברי סוד וקבלה). בהתאם לדברי ה"מגיד" חיבר הרמח"ל חיבורים בקבלה, ואף הדריך את מקורביו בתורת הסוד הקבלית. במשך כשנתיים נשמרו גילויי המגיד בסוד, וכך גם לא נודע בציבור אופי הפעילות המדויק של חבורת הרמח"ל. כשהדבר התגלה, נחשדה החבורה בפעילות משיחית מסוכנת, דומה באופייה לזו שהונהגה בחבורות הסתר השבתאיות. רבים חששו מן הקבוצה ומפעילותה המסתורית, ועד מהרה התעוררה באיטליה ביקורת חריפה על הרמח"ל ואנשיו.

ההתנגדות העזה, שכללה ביטויי אלימות ורדיפות, הביאה בסופו של דבר לכניעת הרמח"ל. בשנת 1730 הוא הסכים שלא לפרסם את כתביו הקבליים, לא ללמד קבלה, ולא להוסיף ולכתוב דברים מפי ה"מגיד", כל עוד הוא אינו בארץ ישראל. הסכמותיו לא סיפקו את המתנגדים, ובשנת 1735, כשהוא בן 28, אולץ לנטוש את מקום מגוריו יחד עם אשתו (לה נישא 4 שנים קודם לכן). רמח"ל התיישב באמסטרדם, שם המשיך בלימוד ובכתיבה, אך נמנע מלעסוק בקבלה.

בעקבות גזירת חשובי הרבנים באיטליה, בעת ישיבת הרמח"ל בהולנד הוצאו לשריפה (או נגנזו), חלק ניכר מכתביו הקבליים. מן המעטים והחשובים שנותרו ניתן לציין את הבאים: "ספר קל"ח פתחי חכמה": דיון כולל בקבלת האר"י. חיבור חשוב מאד בקרב המנהיגים הראשונים של החסידות; "דרך עץ חיים": חיבור המבהיר את חשיבות לימוד התורה באמצעות הקבלה; "חוקר ומקובל": באמצעות דיאלוג בין פילוסוף למקובל מספק האחרון מענה לביקורת כנגד הקבלה (תוך הסתמכות על קבלת האר"י); החיבורים הבאים (שמחלקם נותרו רק חלקים) – "מגילת סתרים", "רזין גניזין", "תיקונים חדשים" ועוד – מתמקדים בגאולה ובמשיחיות, תוך שימוש בסגנונו של "ספר הזהר".

באמסטרדם התמקד הרמח"ל בכתיבת ספרי עיון, ספרי מוסר, וספרות יפה. ספר המוסר "מסילת ישרים" שכתב בתקופה זו הוא שביסס את מעמדו הרם בקרב קהילות ישראל מעתה והלאה. החיבור הוא מדריך שיטתי ובהיר לכל המעוניין בשיפור מוסרי: הספר מסביר לקוראים איך לעזוב את החטא, ולעלות - שלב אחר שלב - עד למדרגת הקדושה. הספר זכה לתפוצה רחבה מאד, ונחשב לספר המוסר המשפיע והנפוץ ביותר בתרבות היהודית. באופן ספציפי הוא זכה למעמד עליון בקרב תנועת המוסר היהודית. רמח"ל כתב חיבורי מוסר ועיון נוספים, ובהם "מאמר החכמה", "דרך ה'", ועוד. אל מול ההשפעה הרבה של כתביו הקבליים בקרב קהילת החסידות, כתבי המוסר שחיבר זכו לתפוצה רבה ביותר בעיקר בקרב המתנגדים.

השירה והמחזות שכתב רמח"ל תרמו גם הם לפרסומו הרב. רק חלק משיריו נותרו, וניכרת בשירים אלה ההשפעה של השירה העברית האיטלקית מתקופת הרנסנס. מחזותיו ושיריו זכו להצלחה רבה בקרב היהודים אנשי תנועת ההשכלה בגרמניה של המאה ה-18. היצירות של רמח"ל נחשבו ליצירות מופת, וסגנון הכתיבה השירי נתפס כמודל לחיקוי. 3 המחזות שזכו לתשבחות ולדברי הלל מיוחדים מצד המשכילים הם: "מעשה שמשון", "מגדל עׂז", ו"לישרים תהלה". חלק מן החוקרים המאוחרים אף ראו בכתיבתו נקודת דרך חשובה בתולדות הספרות העברית. על כך אין הסכמה מלאה. כן יש תמימות דעים בדבר ייחודו של הרמח"ל כאיש אשכולות אשר לא ראה כל צורך להצטדק על עיסוקו המקביל בענייני קודש וענייני חול. 

 בשנת 1743, לאחר כ-8 שנים בהולנד, עלה הרמח"ל לארץ ישראל. הנחה רווחת היא כי המניע לעלייתו היה משיחי, וכי שאיפתו היתה, בין השאר, לשוב ולעסוק בקבלה – בהתאם לתנאים אליהם הסכים בשנת 1730. שנה לאחר עלייתו לארץ נספה ומת במגפה, יחד עם אשתו ובנו.