גוטפריד וילהלם לייבניץ

גוטפריד וילהלם לייבניץ (מתוך מאגר ויז'ואל/פוטוס)

לייבניץ נולד בלייפציג, שנתיים לפני סיומה של מלחמת שלושים השנה בין הקתולים לפרוטסטנטים. בילדותו ראה את ההרס האיום שהותירה המלחמה, ומכאן נבע רצונו העז להשלים בין שתי האמונות היריבות ולמצוא להן מכנה משותף. עוד בהיותו צעיר לימים התעמק בספרי ההגות היוונית והרומית הקדומה. ב-1661 למד משפטים, ובגיל 17 קיבל תואר בוגר על חיבור התיזה: "מסכת מטאפיסית על עקרון האינדיווידואציה".

ב-1666 סיים לייבניץ את הדוקטורט שלו בתורת המשפט, עבר לנירנברג ושימש במשרה דיפלומטית בחצר הארכיבישוף של מיינץ. כאן עסק בפעילות ענפה לאיחודה מחדש של הכנסייה הנוצרית. לשם כך גיבש השקפת עולם פילוסופית שתספק מצע תיאולוגי לאיחוד הדוגמות הקתוליות והפרוטסטנטיות.

לייבניץ בן ה-26 הגיע לפריס (1672) והתיידד עם רבים מהאינטלקטואלים והוגי הדעות הגדולים של התקופה. בהשפעת הייגנץ החל לעסוק במתמטיקה, וגילה תחום חשוב - החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי - בלא שידע כי מתמטיקאי דגול אחר, ניוטון, כבר פיתח אותו, אך לא פרסם את עבודתו זו. ניוטון הזועם פתח במערכה נמרצת להוקעת לייבניץ ולביסוס זכות הראשונים שלו עצמו, וזו פילגה את המתמטיקאים למשך זמן רב. אולם הסמלים הנהוגים כיום בתחום זה של המתמטיקה הם אלה שפיתח לייבניץ.

ב-1676 התמנה לייבניץ לספרן ראשי בספריית הנובר, אצל הדוכס מבראונשווייג. גם בהנובר המשיך במאמציו לאחד את שתי הכנסיות. אגב התכתבויות עם אישי ציבור ופילוסופים שונים ומפורסמים, ותוך ויכוח נוקב עם השיטה הקרטזיאנית, התגבשה שיטתו המטפיסית שאת עקרונותיה פרסם בשני מאמרים ב-1695 וב-1697.

ב-1690 פרסם ג'ון לוק את המניפסט האמפיריציסטי שלו, "מסה על שכל האדם". לייבניץ חיבר נגדו כתב פולמוס חריף שהציג את עמדותיו הרציונליסטיות, "מסות חדשות על שכל האדם", אך זה פורסם רק כ-50 שנה לאחר מותו; בספר זה הציג את סיסמתו: "אין שום דבר בשכל שאינו נמצא בחושים - פרט לשכל עצמו". על ההסתייגות שבסיפא ביסס קאנט מאוחר יותר את "המהפכה הקופרניקאית" שלו.

ב-1710 פרסם לייבניץ את ספר הפילוסופיה היחיד שראה אור בחייו, Theodicee, כתב הגנה תיאולוגי, שבו ביקש להצדיק את דרכי האל עם האדם ולהשלים בין האמונה לתבונה. בשנים האחרונות לחייו ייסד בברלין את האקדמיה למדעים של  פרוסיה, והיה לנשיאה הראשון. ב-1714 כתב את "המונדולוגיה" ואת "עקרוני הטבע והחסד". את קביעתו האופטימית הידועה שם, שעולמנו הוא "הטוב בעולמות האפשריים", עשה וולטר לצחוק ושנינה בפרודיה "קנדיד" (Candide).

בשנת חייו האחרונה היה לייבניץ שקוע בתכתובת עם סמואל קלרק, שהגן על עמדת ניוטון בדבר המוחלטות של הזמן והמרחב, שנראו ללייבניץ יחסיים בלבד. לתכתובת זו חשיבות פילוסופית רבה, ובה הקדים את ביקורתו של אלברט איינשטיין על ניוטון ואת המהפכה הפיסיקלית של המאה העשרים.

מספריו האחרים: "השיטה החדשה" ו"הערות ביקורתיות לחלק הכללי של עקרונות הפילוסופיה לדקארט".