אברהם לינקולן

"אֵייבּ" לינקולן נולד למשפחה ענייה במדינת קנטקי שבדרום ארה"ב. אמו ננסי, שנפטרה כשהיה בן תשע, לא ידעה קרוא וכתוב, ואביו, תומס לינקולן, לא היה הרבה יותר משכיל ממנה; עם זאת היה איכר מצליח למדי ונגר מעולה. אולם הוא איבד את חוותו בסכסוך משפטי, ונאלץ לעקור לדרום מדינת אינדיאנה, שהיה איזור ספר. ב-1819, שנה אחרי מותה של ננסי, נשא תומס אשה שנייה, שרה ג'ונסטון שמה. אף שלינקולן למד קרוא וכתוב בגיל צעיר, הוא לא זכה להשכלה של ממש: לימודיו הפורמליים הסתכמו בפחות משנת לימודים אחת; אולם רעייתו החדשה של אביו עודדה אותו לקרוא ספרים ולהתמיד בלימודים בכוחות עצמו. במיוחד הרשימה אותו ביוגרפיה של ג'ורג' וושינגטון שנקלעה לידיו. העבודה החקלאית לא היתה לרוחו, והוא נעשה משיט דוברות משא על נהר המיסיסיפי לניו אורלינס.

ב-1830 נאלצו אביו ואמו החורגת לעקור שוב, הפעם למדינת אילינוי (שבצפון). באותה שנה הוזמן לנאום בעצרת פוליטית מקומית, וכך נחשף לראשונה לפוליטיקה. בשנה שלאחריה יצא שוב לשיט לניו אורלינס;

האגדה מספרת שהוא חזה שם במכירה פומבית של עבדים ואמר, "אם תהיה לי הזדמנות להכות את הדבר הזה, אכה אותו בכל הכוח." בשובו לאילינוי, נעשה לינקולן זבן בחנות בעיירה ניו סיילם הסמוכה לספרינגפילד, שנעשתה לאחר זמן בירת המדינה. עכשיו עלה בידו לקרוא כאוות נפשו, והתעניינותו בפוליטיקה גברה.

בתחילת 1832 ניסה לינקולן לראשונה להתמודד בבחירות לבית הנבחרים של מדינתו; אך החנות שבה עבד פשטה את הרגל, והוא נעשה מובטל. עתה התגייס למיליציה המקומית, ושירת בה כשלושה חודשים. עם שחרורו התייצב לבחירות, ונחל כישלון חרוץ. הוא ניסה לפתוח חנות, אך שותפו מעל לכספים והותיר אותו עם נטל כבד של חובות. אחרי התמוטטות החנות נעשה מנהל סניף הדואר בניו סיילם, ושימש גם כעוזר למודד.

בסוף 1854 נכנס לינקולן לוויכוח פומבי עם דגלס, שבו תקף את בעיית העבדות מטעמי מוסר, בעוד שדגלס הציג אותה כשאלה פוליטית של זכויות המדינות לעומת זכויות הממשלה המרכזית. "אין לאדם זכות מוסרית," פסק לינקולן, "להפוך אדם אחר לעבד." באותה עת הלכה המפלגה הוויגית והתפוררה, וב-1856 הצטרף לינקולן למפלגה הרפובליקנית שאך-זה הוקמה, על מצע של ביטול העבדות (אבוליציוניזם). שמו הוצע כמועמד המפלגה לכהונת סגן הנשיא, אך הוא לא זכה בה, וממילא מועמד מפלגתו ג'יימס פרמונט נוצח. ג'יימס ביוקנן הדמוקרט נעשה נשיא.

לינקולן המשיך במאבקו המילולי נגד משטר העבדות. הוא קבל על היעדרם של חוקים שיגנו על זכויות העבדים ובני משפחתם וצבר לעצמו אוהדים רבים, ולצדם מתנגדים עזים.

לינקולן נשא מספר נאומים מפורסמים, כתב מאמרים בעיתונים והתפרסם בכל ארה"ב. עמדותיו נותרו מתונות, שכן שמירת אחדותה של ארה"ב, כנגד הקולות הקוראים לפרישה שנשמעו במדינות הדרום, היתה בעיניו הערך העליון. אך בנאום אחד, שבו הסכים לקבל את מועמדות מפלגתו בבחירות לסנט כנגד דגלס  (נאום "השבר בבית", 1856), קבע כי ארה"ב לא תוכל להוסיף ולהתקיים כישות מאוחדת אם מחציתה תחזיק בעבדות והמחצית האחרת תתנגד לה. יריביו פירשו זאת כקריאה לפילוג הארץ, ודגלס תקף אותו קשות על כך בשבעת הוויכוחים הפומביים ביניהם במהלך מסע הבחירות, שזכו לפרסום רב. יצוין כי דגלס לא תמך בעבדות, אלא בזכות המדינות לחוקק אותה אם ירצו בכך תושביהן. אולם לינקולן סירב להשלים עם עמדה פוליטית-משפטית בשאלה מוסרית זו.

לינקולן נוצח בבחירות, אך נאומיו במהלך המערכה הקנו לו פרסום כלל ארצי, והוא הוזמן להופיע בערים רבות ולהביע את השקפותיו. הוא התנגד, לדבריו, גם למשטר העבדות וגם לניסיונות האבוליציוניסטים האלימים להפילו בכוח הזרוע. הוא הביע נכונות להניח את העבדות במקומה בדרום, ובלבד שלא לפלג את ארה"ב, אך התנגד להרחבתה לטריטוריות חדשות. מתינותו זו זיכתה אותו במועמדות המפלגה הרפובליקנית לבחירות לנשיאות ב-1860. המפלגה הדמוקרטית התפלגה על רקע שאלת העבדות, בין הסיעה הדרומית שהציגה את מועמדותו של סטיבן דגלס, והסיעה הצפונית שמועמדה היה ג'ון ברקינרידג'. לאחר זמן נוסף עוד מועמד דמוקרטי. לנוכח הפילוג הזה במחנה שכנגד, ניצחונו של לינקולן היה מובטח מלכתחילה. ואכן, הוא זכה ב-180 קולות אלקטורים מתוך 303 - אם כי לא קיבל אף קול אלקטורלי אחד מהדרום.

ב-12 באפריל 1861 פתחו כוחות הדרום בהפגזה על כוחות הממשלה הפדרלית במבצר סמטר שליד צ'רלסטון. לינקולן הגיב בתקיפות - למעשה, בהכרזת מלחמה על המדינות הפורשות. מלחמת האזרחים האמריקנית החלה.

לינקולן מבקר חיילים במחנה במרילנד במהלך מלחמת האזרחים, 1862 (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

היענות הציבור בצפון היתה נלהבת. אפילו סטיבן דגלס חש להביע את תמיכתו בנשיא. אולם מדינות דרומיות נוספות הכריזו על הצטרפותן לקונפדרציה. לינקולן היה מודע היטב לכך שהוא ניצב בפני משבר חסר תקדים בתולדות ארצו, והבין כי עליו לנקוט אמצעים יוצאי דופן כדי להיחלץ ממנו. בהסתמך על הסמכויות שהעניקה לו החוקה כמפקד העליון של צבא ארה"ב, הורה הנשיא על גיוס נרחב, הטיל הסגר על נמלי הדרום ואף השעה כמה זכויות אזרח (ביניהן הביאס קורפוס) כדי להיאבק בהסתה פוליטית נגד המלחמה.

בכל הקריירה של לינקולן עד אז, לא רבים היו הדברים שהכשירוהו להיות מצביא עליון. כאמור, שירותו הצבאי הסתכם בשלושה חודשים במיליציה, שבמהלכם לא ראה קרב. רבות מההחלטות שקיבל במהלך המלחמה היו פוליטיות יותר מאשר צבאיות, וביניהן מינוי פוליטיקאים רבים לתפקידים בכירים בצבא, שלא כולם הצדיקו את מינוייהם. רק ב-1864 עלה בידו למנות מפקד ראשי מוכשר, יוליסס ס' גרנט, שהעניק לו את הניצחון בסופו של דבר. בה בעת, לינקולן השכיל לשמור על לכידותו של הצפון ועל דבקותו במטרות המלחמה בשנים הקשות הראשונות, לאחר שהתברר כבר בקרב הראשון של המלחמה, בבול רן, כי אין היא עתידה להיות טיול מהיר וקל דרומה כפי שציפו רבים.

לאחר שפרצה המלחמה, היה לינקולן חופשי לכאורה לפעול לביטול העבדות במדינות האיחוד ובשטחים שנכבשו מידי הדרום; ואכן, סיעה גדולה ורבת השפעה במפלגתו, הג'קובינים, קראה לפעולה נמרצת וחסרת מעצורים נגד העבדות ונגד המורדים. אך היו גם שיקולים שכנגד: בשלוש מדינות חשובות באיחוד, מדינות הגבול מרילנד, מיזורי וקנטקי, העבדות היתה חוקית. לינקולן חשש כי ביטולה יביא להסתלקותן מהאיחוד ולהצטרפותן לקונפדרציה, שהיתה מעמידה אותו במצב צבאי בלתי-נסבל (מרילנד גובלת במחוז קולומביה שבו שוכנת וושינגטון הבירה). זאת ועוד, הוא לא היה משוכנע כי ביטול העבדות יעלה בקנה אחד עם החוקה, והוא גם התחייב בנאום ההשבעה שלו כי לא יכפה שחרור עבדים בכוח.

לכן המתין לינקולן לשעתו, ורק בספטמבר 1862, כשנראה לו כי אין עוד חשש מפרישתן של מדינות הגבול, הכריז כי כל העבדים במדינות המורדות ישוחררו החל מ-1 בינואר 1863, מיד עם השתלטות כוחות האיחוד עליהן. אך הוראה זו לא תחול על המדינות החברות באיחוד, שרק יתבקשו לשחרר את עבדיהן. היה זה איפוא מעין אולטימטום. ואכן, ביום המיועד פרסם לינקולן את הצהרת השחרור (Emancipation Proclamation), שחלה רק על מדינות הדרום המורדות.

כרזה המתארת את ביטול העבדות (מתוך מאגר גטי אימג' בנק ישראל)

בכך נוסף שחרור העבדים על מטרת המלחמה המקורית, החזרת האיחוד המלא למכונו. השפעתה הישירה של ההצהרה היתה זעומה, אך נודעה לה השפעה מוסרית חשובה, במיוחד על מעמד הקונפדרציה בעיני מדינות חוץ ובעיקר בריטניה, שותפת הסחר החשובה שלה. ובינתיים נחל האיחוד תבוסה אחר תבוסה בשדה הקרב, ולינקולן החליף גנרלים בזה אחר זה, ללא הועיל. נקודת המפנה היתה קרב גטיסברג, בתחילת יולי 1863, שבו הוכה קשות - לראשונה - המעולה במצביאי הדרום,  רוברט א' לי. בה בעת נחל גנרל גרנט ניצחון חשוב בוויקסבורג שבמיסיסיפי. כפות המאזניים הצבאיות החלו נוטות לטובת האיחוד.

העומס הכלכלי של המלחמה הלך והכביד על מדינות הצפון ועל צבאן, ובאמצע 1863 הורה לינקולן על גיוס חובה - צעד בלתי-פופולרי ביותר, מה גם שכל אדם היה רשאי לקבל פטור מגיוס תמורת 300 דולר. מספר המגויסים היה מועט בסופו של דבר - פחות מ-50,000, מתוך צבא של 1.8 מיליון; כל היתר היו מתנדבים. אך בדרך זו נמצאו לממשל לינקולן הכספים הדרושים לניהול המלחמה.

המחלוקת בינו לבין הג'קובינים שבה והחריפה כאשר הכריז על תוכניתו לשיקום הדרום אחרי המלחמה, שכללה חנינה לכל הלוחמים, מתן זכות בחירה לכל מי שיישבע אמונים לחוקה ולאיחוד, והכרה בממשלי המדינות שייבחרו אחרי המלחמה אם יקבלו את הצהרת השחרור. הג'קובינים שואפי הנקם הביסו את תוכניתו והציעו חוק משלהם, קיצוני ונקמני, שלינקולן הטיל עליו וטו נשיאותי.

בנובמבר 1864 נערכו בחירות כלליות בארה"ב, רוצה לומר במדינות האיחוד. לינקולן התייצב כמועמד מפלגתו, ולצדו אנדרו ג'ונסון מטנסי - חבר הקונגרס היחיד מהדרום שנותר נאמן לאיחוד.

הדמוקרטים של האיחוד הציבו כמועמדם את גנרל ג'יימס מק'קלילן, שאותו הדיח לינקולן בשל הססנותו. על רקע המצב הצבאי ההולך ומשתפר, לינקולן גבר עליו בקלות, במה שנוגע לקולות אלקטורים, אם כי ניצחונו היה דחוק יותר במניין הקולות הכללי (רק 55% מהמצביעים תמכו בו).

בנאום ההשבעה השני שלו (8.3.1865) הבטיח לינקולן "לחבוש את פצעי האומה". חודש אחר כך נכנעו כוחות הדרום, המפוררים עתה, בזה אחר זה. כניעתו של גנרל לי לגנרל גרנט באפומטוקס שבווירג'יניה ב-9 באפריל 1865 נחשבת לסיומה הרשמי של המלחמה. ב-14 באפריל 1865, זמן קצר לאחר הכניעה באפומטוקס, בא הנשיא לינקולן לתיאטרון "פורד" שבוושינגטון הבירה. בזמן שצפה בהצגה "בן דודנו האמריקאי" ירה בו המתנקש ג'ון וילקס בות', שחקן תיאטרון אשר נמנה עם תומכי הדרום. לינקולן מת מפצעיו לאחר מספר שעות, ואת מקומו בנשיאות ארה"ב תפס אנדרו ג'ונסון.

מותו של לינקולן בהתנקשות - ועוד ב"יום שישי הטוב" של חג הפסחא, יום צליבתו של ישוע הנוצרי - רומם אותו באחת כמעט למעלת קדוש. למעשה, אגדת לינקולן קנתה שביתה בתודעה האמריקנית עוד בימי חייו: הוא היה "אייב הישר", בן העם, אדם פשוט שנולד בבקתת קורות והגיע לבית הלבן, בן איכרים שנעשה משפטן מעולה בכוחות עצמו בלבד. לחייליו, הוא היה "אברהם אבינו". לשחורי-העור, הוא היה "משחרר העבדים הגדול". בעיניהם של בני אירופה המערבית ורבים אחרים בעולם, הוא היה מופת וסמל למלחמה על חירות ושוויון. ובה בעת, בעיני רבים מבני הדרום הוא היה - ועודנו - הפוליטיקאי הדורסני שרמס את זכויות המדינות והכפיף אותן לשלטון מרכזי סמכותני שאינו שועה לרצון בני העם.

נאום לינקולן בגטיסברג, 1863 (מתוך מאגר גטי אימג' בנק ישראל)

בימינו, הוא נחשב לאחד מגדולי הנשיאים בתולדות ארצות הברית, וקשה למצוא אמריקאי שאינו יודע בעל פה את מלות הסיום של נאום גטיסברג המפורסם שלו: "ממשלת העם, על-ידי העם ולמען העם - לא תימחה לעולם".

נשיאי ארצות הברית

מספר	נשיא	שנות כהונה
1	ג'ורג' וושינגטון	1789 - 1797
2	ג'ון אדמס	1797 - 1801
3	תומס ג'פרסון	1801 - 1809
4	ג'יימס מדיסון	1809 - 1816
5	ג'יימס מונרו	1816 - 1824
6	ג'ון קווינסי אדמס	1825 - 1829
7	אנדרו ג'קסון	1829 - 1837
8	מרטין ון ביורן	1836 - 1840
9	ויליאם הנרי הריסון	1841 - 1841
10	ג'ון טיילר	1841 - 1845
11	ג'יימס נוקס פולק	1845 - 1849
12	זכרי טיילור	1849 - 1850
13	מילרד פילמור	1850 - 1853
14	פרנקלין פירס	1852 - 1856
15	ג'יימס ביוקנן	1857 - 1861
16	אברהם לינקולן	1861 - 1865
17	אנדרו ג'ונסון	1865 - 1869
18	יוליסס סימפסון גרנט	1877 - 1881
19	רת'פורד ברצ'רד הייז	1877 - 1881
20	ג'יימס אברם גרפילד	1881 - 1881
21	צ'סטר אלן ארתור	1881 - 1885
22	סטפן גרובר קליוולנד	1885 - 1889
23	בנג'מין הריסון	1889 - 1893
24	סטפן גרובר קליוולנד	1893 - 1897
25	ויליאם מק'קינלי	1897 - 1901
26	תיאודור רוזוולט	1901 - 1909
27	ויליאם הווארד טאפט	1909 - 1913
28	תומס וודרו וילסון	1913 - 1921
29	וורן גמליאל הרדינג	1921 - 1923
30	ג'ון קלווין קולידג'	1923 - 1928
31	הרברט קלרק הובר	1929 - 1933
32	פרנקלין דלנו רוזוולט	1933 - 1945
33	הרי ס' טרומן	1945 - 1953
34	דווייט דייוויד אייזנהאואר	1953 - 1961
35	ג'ון פיצג'רלד קנדי	1961 - 1963
36	לינדון ביינס ג'ונסון	1963 - 1969
37	ריצ'רד מילהאוס ניקסון	1969 - 1974
38	ג'רלד רודולף פורד	1974 - 1976
39	ג'יימס ארל הבן קרטר	1977 - 1981
40	רונלד וילסון רייגן	1981 - 1988
41	ג'ורג' הרברט ווקר בוש	1989 - 1993
42	ויליאם ג'פרסון "ביל" קלינטון	1993 - 2001
43	ג'ורג' ווקר בוש הבן	2001 - 2009
44	ברק חוסיין הבן אובמה	2009 -