פרנץ ליסט

ליסט נולד בדוברויאן (Doborján) בהונגריה (כיום רידינג בשטח אוסטריה) למשפחה ממוצא גרמני. אביו היה פקיד בחצרו של הנסיך ניקולס ממשפחת אסטרהזי, משפחה הונגרית שבניה נמנו עם מנהיגי הונגריה, ומוסיקאי חובב אשר ניגן בצ'לו בתזמורת החצר של הנסיך. כילד קיבל ליסט חינוך דתי ואף בילה מספר שנים במסדר קתולי.

בגיל 5 החל ליסט לנגן בפסנתר בהדרכת אביו, ובגיל 8 כבר הלחין את יצירותיו הראשונות. קונצרט הבכורה של ליסט התקיים בברטיסלבה ב-1820. בקונצרט הרשים ליסט הצעיר בנגינתו ובאלתוריו וזכה למימון לימודי מוסיקה למשך מספר שנים. זמן קצר לאחר מכן עקר ליסט עם משפחתו לרומא, ולמד פסנתר אצל קרל צ'רני, תלמידו של בטהובן ומגדולי הפסנתרנים באותה תקופה, ואת תורת ההלחנה אצל המלחין אנטוניו סליירי. בינואר 1823 ערך ליסט בן ה-12 סדרת קונצרטים מוצלחים בווינה. בטהובן, שהיה באותה תקופה בשלבי חירשות מתקדמים, התרשם מנגניתו ועל פי האגדה נשק על מצחו באחד הקונצרטים.

על סדרת קונצרטים שערך ליסט בפריס במהלך 1824 זכה לשבחים רבים, וזמן קצר לאחר מכן התקבל בהתלהבות גם באנגליה והופיע בפני משפחת המלוכה האנגלית. במהלך מסע הופעותיו הציג את יצירותיו הראשונות, ביניהן האופרה היחידה שהלחין - אופרה במערכה אחת (אופרטה) "דון סנשו" (Don Sanche). ליסט המשיך להופיע באינטנסיביות במספר מדינות באירופה, אך ב-1826, בעקבות תשישות ממנה סבל, הפסיק את מסעותיו. זמן קצר לאחר מכן מת אביו של ליסט בן ה-16 והוא נאלץ להתפרנס מלימודי פסנתר ומהופעות.

ב-1829 חלה ליסט אנושות וכנראה גם שקע בדיכאון בעקבות אהבה לא ממומשת עם אחת מתלמידותיו, בת אצילים צעירה. כשהחלים נשבע ליסט כי לא יעסוק יותר במוסיקה והביע את רצונו להיות כומר. הוא התיידד עם אנשי הרוח הגדולים באותה תקופה באירופה, בהם היינריך היינה וויקטור הוגו, ושקע בקריאת ספרים של גדולי הסופרים והמשוררים בתרבות המערבית, אשר השפיעו לאחר מכן על יצירותיו.

אמו של ליסט הנלהב אסרה עליו לקחת חלק במהפכת יולי 1830 בצרפת, והניאה אותו מלהצטרף לחיק הכנסייה הקתולית. זמן קצר לאחר מכן חזר ליסט להלחין, בין היתר את "הסימפוניה המהפכנית", והחל להלחין את "הרמוניות פיוטיות ודתיות" (Harmonies poétiques et religieuses) - עשר יצירות לפסנתר המבוססות על פואמות של המשורר הצרפתי אלפונס דה למרטין. היצירה השביעית, לווייה (Funérailles), נחשבת למפורסמת בקובץ יצירות זה.

בתקופת שהותו בפריס התיידד ליסט עם מספר מוסיקאים שהשפיעו על המשך דרכו כמלחין, ביניהם הקטור ברליוז, פרדריק שופן וניקולו פגניני. יצירותיו של ברליוז, במיוחד "הסימפוניה הפנטסטית", השפיעו על סגנון תזמורו של ליסט והניעו אותו לכתוב יצירות מורכבות יותר. שופן השפיע על יצירותיו הליריות והאינטימיות, ומהכנר המהולל פגניני העתיק ליסט את סגנון הנגינה הווירטואוזי, ממנו התרשם עמוקות, ועיבדו לפסנתר.

ב-1832 החל ליסט לעבד יצירות תזמורתיות של מלחינים לפסנתר, והתמיד במלאכה זאת כל חייו. בין היתר עיבד ליסט את "הסימפוניה הפנטסטית" של ברליוז, תשע הסימפוניות של בטהובן, אטיודים של פגניני ביניהם "קמפנלה" (Campanella), שירים של שוברט, מספר יצירות של בך, מוצרט ושומן, אריות פופולריות מתוך אופרות איטלקיות ועוד יצירות רבות. בתקופה שקדמה להמצאת הגרמופון והרדיו, ובזמנים בהם הוצגה מוסיקה בעיקר בערים הגדולות, תרמו עיבודי הפסנתר של ליסט תרומה לא מבוטלת להפצת מוסיקה תזמורתית להמונים.

ליסט הצעיר. תמונה מ-1838 (מתוך מאגר גטי אימג' בנק ישראל)

ב-1834 פגש ליסט ברוזנת מרי ד'אגו (Marie d'Agoult), וכעבור שנה עברו השניים להתגורר יחדיו בשווייץ ומאוחר יותר גם באיטליה. לזוג נולדו שלושה ילדים. הרוזנת, אשר ברחה מבעלה על מנת לחיות עם ליסט, היתה אישה משכילה שהוציאה לאור (בשם העט דניאל סטרן) כמה ספרים, בהם ספר זיכרונות על חייה עם ליסט. בתה, קוזימה, היתה אשתו השנייה של המלחין ריכרד וגנר. בשווייץ לימד ליסט בקונסרבטוריון של ז'נווה ופרסם מאמרים שתקפו את יחסה המזלזל של החברה אל האמן, אשר נחשב לעתים כאחד המשרתים. באותה תקופה החל לעבוד על סדרת יצירות לפסנתר המכונה "שנים של עלייה לרגל" (Années de pèlerinage) הכוללת תמונות נוף ונחשבת לבין החשובות ביצירותיו, וכן המשיך את הלחנת "אטיודים טרנסצנדנטליים".

ביקורו בהונגריה בשנים 1839 - 1840 חיזק את הקשר של ליסט למולדתו (על אף שלא דיבר הונגרית), והניב במשך השנים יצירות רבות המבוססות על המוסיקה ההונגרית והמוסיקה הצוענית בהונגריה (שאליה נמשך עוד מילדותו), בין היתר 19 רפסודיות הונגריות לפסנתר, שהפופולריות בהן תוזמרו.

בזמן שהותו בוויימר קידם ליסט מוסיקה שנחשבה מודרנית באותם ימים, בין היתר את יצירות של וגנר ידידו (עליו השפיע ליסט לא מעט), ובמהרה היתה העיר הגרמנית, עירו של גתה ואנשי רוח רבים אחרים, למוקד עליה לרגל למלחינים צעירים. באותם ימים ניטש ויכוח על עתידה של המוסיקה הקלאסית, בין האסכולה השמרנית בראשותו של יוהנס ברהמס, שהלכה בדרכים שהתווה בטהובן, לבין האסכולה המודרנית שבראשה עמדו ליסט ווגנר. בשל המוסיקה הנועזת שקידם, נמתחה על ליסט ביקורת קשה מצד תושבי העיר, שגם לא ראו בעין יפה את יחסיו הפתוחים עם הרוזנת הפולנייה. לאחר הביקורת הנוקבת לה זכה על הפקת האופרה "הספר מבגדד" של פטר קורנליוס, והעדר הגיבוי מצד יורשו של הדוכס הגדול, התפטר ליסט ב-1858 מתפקידו.

ב-1861 עזב ליסט את וויימר והתיישב עם סן ויטגנשטיין ברומא. חתונתם המיוחלת התבטלה ברגע האחרון, לאחר שהאפיפיור שינה את דעתו וסירב לתת אישור לרוזנת להתגרש מבעלה. ברומא חזר ליסט אל אחת מאהבותיו הגדולות, הכנסייה הקתולית, ושקע בלימודי דת. באפריל 1865 גילח ליסט שיערו הארוך, עטה גלימה והיה לאיש דת מהדרג הנמוך ביותר בכנסייה הקתולית.

ליסט ניסה לערוך רפורמה בשירה הגרגוריאנית, אולם היא לא נתקבלה בברכה על ידי הווטיקן, ועל כן רבות מיצירותיו הדתיות לא פורסמו אלא לאחר מותו. בשהותו ברומא הרבה להלחין מוסיקה דתית, בין היתר את "אגדת אליזבת הקדושה" (Die Legende von der heiligen Elisabeth) ו"כריסטוס" (Christus), הנחשבות לחשובות ביצירותיו הדתיות.

מ-1869 ועד יום מותו חילק את זמנו בין רומא, ויימר ובודפשט, וב-1875 התמנה לנשיאה של האקדמיה החדשה למוסיקה בבודפשט, אותה עזר להקים. ליסט המשיך לנגן ברסיטלים, וקהל גדול של מעריצים עדיין מילא את האולמות. ב-1886 ערך את מסע הקונצרטים האחרון שלו, ובמהלכו ניגן גם בפני המלכה ויקטוריה. בזמן שביקר בפסטיבל ביירוית בגרמניה, המציג עד היום יצירות של וגנר, חלה בדלקת ריאות, ומת ביולי 1886, והוא בן 74.

ליסט היה דמות אצילה ונערצה; הוא השפיע וסייע רבות לנגני פסנתר ומלחינים, חלקם צעירים ולא-מוכרים באותם ימים (אדוורד גריג, בדז'יך סמטנה, גבריאל פורה, קמי סן-סנס, קלוד דביוסי, אלכסנדר בורודין, מילי בלקירב ועוד), וטבע את חותמו בכל תחומי המוסיקה באירופה כדמות קוסמופוליטית בעלת מרץ בלתי נלאה. בוויימר העלה ליסט, שהיה גם מנצח מחונן וכריזמטי, יצירות נשכחות של ברליוז (בנוונוטו צ'ליני), קרל מריה פון ובר (אוירינטה), יצירות של דומיניקו סקרלטי ועוד.

ליסט היה מהראשונים ללמד בכיתות אמן וסירב לגבות תשלום ממאות התלמידים שנהרו מקצוות אירופה לשיעוריו. הוא ראה במוסיקה אמנות טהורה ולא מקצוע בשכר. נדיבותו באה לידי ביטוי (מלבד כספים שתרם לנזקקים) גם כאשר התנדב לנגן בקונצרטים הומניטריים למען נפגעי אסונות טבע, או למען הקמת מוסדות ומבנים כגון קונסרבטוריונים למוסיקה ומצבות זיכרון לבך ולבטהובן. הוא אף ניגן בבתי חולים ובמוסדות לחולי נפש, משום שהאמין כי בכוחה של המוסיקה להקל על כאבים ואף לרפא.

שפתו ההרמונית של ליסט היתה מהפכנית ומקורית, והביאה את השפה הטונלית הרומנטית לקצה גבול אפשרויותיה. בסך הכול חיבר מעל 700 יצירות ועוד כ-500 עיבודים ליצירות של מלחינים אחרים. דמותו מעוררת המחלוקת והקנאה שחשו מבקריו בשל כישוריו היו בין היתר הסיבה לכך שיצירות רבות שהלחין זכו להערכה רק לאחר מותו.

במוסיקה התזמורתית פיתח ליסט את כוחה של המוסיקה להביע ולייצג רעיונות חוץ-מוסיקליים, באמצעות מערכת סמלים שהגיעה לשיאה ב"סימפוניית פאוסט": מכלול של 3 פרקי אופי המעצבים את פאוסט, גרטכן ומפיסטו.

ליסט טבע את המונח "פואמה סימפונית" - מוסיקה בממדים סימפוניים, בעלת חלק אחד בלבד (ולא 3 כמו בקונצ'רטו או 4 בסימפוניה) המבטא את הצירוף של פיוט ומוסיקה. הוא חיבר סדרה של 12 פואמות סימפוניות המבוססות על דימויים, ציורים, פואמות ואגדות, אך לא על סיפור עלילה מוגדר, המפורסמת בהן היא "הפרלודים" (Les Preludes). בפואמות הסימפוניות, שאומצו לאחר מכן על ידי מלחינים רבים, הרבה ליסט להשתמש בטרנספורמציות מבריקות של נושאים חוזרים, או לייטמוטיב (Leitmotif), המעצימים את הדרמה ביצירה ומעניקים נופך פסיכולוגי לדמויות. טכניקה זאת השפיעה על וגנר וריכרד שטראוס ושוכללה על ידם.

ליסט הביא את טכניקת הנגינה בפסנתר לשיאה, והשתמש בה הן ככלי וירטואוזי והן ככלי הבעה עמוק ועשיר. כמה מהיצירות שכתב לפסנתר הן מהמסובכות והקשות ביותר לביצוע, והסונטה בסי מינור נחשבת לאחת הסונטות החשובות לכלי לזה. בסונטה זאת ישנם שלושה חלקים, אך הם למעשה פרק אחד שלם בעל מוטיב החוזר על עצמו בווריאציות שונות ועם סיום מזהיר. ליסט הרבה לאחד בין מוסיקה לספרות ביצירותיו לפסנתר, כפי שעשה בפואמות הסימפוניות, והלחין מספר יצירות המושפעות מכתבים של סופרים ומשוררים. החשובה בהן היא "סונטות פטררקה" (Petrarch Sonnets).

יצירות נוספות שהלחין לפסנתר: שלושה "חלומות אהבה" (Liebesträume), שהמפורסם בהם הוא השלישי, שני קונצ'רטי לפסנתר (ב-1988 נתגלה פרק אחד מקונצ'רטו שלישי לפסנתר אשר מעולם לא הושלם), ו"מחול המוות" (Totentanz) לפסנתר ולתזמורת - יצירה מבריקה המבוססת על פרסקו "ניצחון המוות" של הצייר והפסל האיטלקי בן המאה ה-14 אורקניה.

יצירותיו האחרונות, בין השאר "עננים אפורים" (Nuages Gris) ו"ללא כוכב" (Unstern), היונחשבו מתקדמות מאוד לתקופתו, והזכירו את הסגנון האימפרסיוניסטי של דביוסי ומוריס רוול, את המוסיקה שהלחין בלה ברטוק, ויצירתו "בגטלה ללא טונליות" (Bagatelle sans tonalité) אף בישרה את המוסיקה שהלחין לימים ארנולד שנברג.

דומה כי דמותו הצבעונית ומלאת הניגודים של ליסט משתקפת גם במוסיקה שהלחין. לצד יצירות מופת, הִרבה ליסט להלחין גם יצירות נדושות וראוותניות, בעלות ברק חיצוני ונטולות עומק. אך למרות זאת, ומלבד היותו מגדולי הפסנתרים מאז ומעולם, אין עוררין על כך כי ליסט היה מהדמויות הדגולות בקרב מלחיני המוסיקה הקלאסית, ובהונגריה מולדתו הוא נחשב לגיבור לאומי.

כתביו של ליסט מאוגדים ב-6 כרכים (Gesammelte Schriften) וכוללים חיבורים על המוסיקה של מספר מלחינים, ספר על חייו של שופן וספר על המוסיקה הצוענית בהונגריה. כמו כן התפרסמה אסופת מכתביו, המספקים מידע רב על חייו.