מוֹאָב, עם שמי קדום שישב בעבר הירדן מזרחה, מצפון לאדום.
בני מואב - מצאצאי לוט (בראשית יט, ל-לז) התיישבו שם במחצית ה-2 של האלף ה-2 לפנה"ס. בין ישראל למואב שררו יחסי איבה, ובדרכם לכנען נתקלו בני ישראל בהתנגדות מואב (במדבר כב; פרשת בלעם). העוינות נמשכה גם בתקופת השופטים (אהוד, עגלון). על בני ישראל נאסר להינשא למואבים (דברים כג, ד), אך היו שנישאו למואביות (לשל, סיפור רות המואביה).
דוד המלך שיעבד את המואבים לישראל (שמ"ב ח, ב), אך בימי מלכם מישע; (מל"ב א, א; ג, ד-ה) הם פרקו מעליהם את עול ישראל. דתם היתה אלילית והאל המרכזי שלהם היה כמוש. לשונם קרובה מאוד לעברית, על פי הכתוב על גבי מצבת...
