מוזמביק

האוכלוסייה מורכבת מקבוצות אתניות רבות, אך אין בה סכסוכים אתניים בולטים. מוזמביק עצמאית מאז 1975, לאחר מאות שנים של שליטה פורטוגלית. מלחמת אזרחים, שפרצה לאחר העצמאות, פגעה אנושות בכלכלתה; עד היום, היא אחת המדינות העניות בעולם. לאחר הסכם השלום והתייצבות המשטר הפוליטי, פקדו אותה אסונות טבע: בצורת ושטפונות.

מוזמביק - דיוקן

שם רשמי	República de Moçambique
שטח	801,590 קמ"ר (מקום 37 בעולם)
אוכלוסייה	19,686,505 (מקום 54 בעולם)
שיעור גידול אוכלוסין	1.38%
תושבים	בני שבטים ילידים 99.7%, אחרים 0.3%
שפה רשמית	פורטוגלית (מהווה שפת-דיבור שנייה אצל 27% מהאוכלוסייה)
דתות	קתולים 23.8%, ללא דת 23.1%, מוסלמים 17.8%, נוצרים "חסידי הר-ציון" 17.5%
בירה	מפוטו
ממשל	רפובליקה
ראש מדינה נוכחי	ארמנדו גבוזה
עצמאית מאז	25 ביוני 1975 (מפורטוגל)
אוכלוסייה מתחת לקו העוני	70%
תמ"ג לנפש	1,300 דולר (מקום 204 בעולם)
שיעור אבטלה	21%
ענפי כלכלה מרכזיים	כותנה, אגוזי קאשיו, קני-סוכר, תה, קסאווה, תירס, קוקוס, פרי-הדר, פירות טרופיים, תפוחי-אדמה, חמניות, בקר, תרנגולות; מזון ומשקאות, כימיקלים (דשנים, סבון, צבעים), אלומיניום, מוצרי נפט, טקסטיל, מלט, זכוכית, אזבסט, טבק
מטבע	מטיסל
ידיעת קרוא וכתוב	47.8%
תוחלת חיים	נשים - 40.13; גברים - 39.53 (מקום 220 בעולם)

(הטבלה עודכנה לאחרונה באוקטובר 2006)

מישור החוף של מוזמביק רחב בדרומו וצר בצפונו. בצפון המדינה איזור הררי המשתרע לרוחבה, וסופו באגם מלאווי. הנהרות הגדולים החוצים אותה הם לימפופו וזמבזי, שהוא אחד הנהרות הגדולים בעולם. פני השטח מכוסים סוונה ויערות. מלחמת האזרחים והזנחת הסביבה גרמו הרס עצום לעולם החי והצומח במדינה, שהיתה עשירה במיוחד בבעלי חיים, כמו פילים, היהפופוטמים, תנינים, ג'ירפות, בבונים, פלמינגו, נחשי קוברה ועוד רבים. שמורות נרחבות של חיות בר נהרסו כמעט כליל.

במוזמביק יש עונת מונסון, בהשפעת האוקיינוס ההודי. עונת המונסון נמשכת מאוקטובר ועד מרס, ולאחריה עונה יבשה. המדינה ידעה בצורת קשה ב-1974, בתחילת שנות ה-80 וב-1992. בשנת 2000 סבלה המדינה משטפונות קשים בעמקי הנהרות. בעיה סביבתית חמורה ממנה סובלת מוזמביק הם מיליוני המוקשים שעדיין טמונים באיזוריה הכפריים, כתוצאה ממלחמת האזרחים. המוקשים פוגעים בבני אדם וחיות ומונעים שימוש חקלאי באדמה.

דייג לאורך החוף (צילום: mct)

מוצא האוכלוסייה במוזמביק משבטי בנטו שחדרו לאיזור במאה השלישית לספירה. האירופים החלו את מעורבותם לאחר הגעתו של ושקו דה גאמה לחופי המדינה ב-1498. בעקבותיו הגיעו סוחרים פורטוגלים, שפיתחו תחנות מסחר ומערכת של סחר זהב ועבדים שהלכה והתרחבה עם השנים.

במאה ה-16 החל כיבוש מוזמביק על ידי פורטוגל. הם נתקלו בהתנגדות קשה של תושבים מקומיים, ותהליך ההשתלטות ארך עשרות שנים. במאה ה-18 התרחב סחר העבדים במוזמביק למימדים עצומים. מאות אלפי תושבים ממוזמביק נמכרו לעבדות ונשלחו למדינות אמריקה. באמצע המאה ה-19 הגיעו לחופי מוזמביק החוקר הסקוטי דייוויד ליווינגסטון. הפורטוגלים, שחששו בהשתלטות בריטית על האיזור, חיזקו את אחיזתם במקום. עם זאת, ב-1842, בלחץ בריטי, הוציאו את העבדות אל מחוץ לחוק. על מנת למנוע השתלטות בריטית, החלו הפורטוגלים לאפשר לחברות פרטיות להתמקם במוזמביק, תוך ניצול ברוטלי של תושבי המקום. אמנם הם כבר לא ניקראו עבדים, אך עדיין הועסקו בתנאים בלתי אנושיים, בכפייה ובתשלום מינימלי ולעתים ללא שכר כלל.

נוף העיר נאמפולה (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

בדרום המדינה עסקו חברות פרטיות באספקת כוח עבודה זול למכרות הזהב והיהלומים בדרום אפריקה. שלטונן של החברות הפרטיות בא לסיומו לאחר מלחמת העולם הראשונה. ב-1932 עם תחילת הדיקטטורה של אנטוניו דה אוליביירה סאלאזאר בפורטוגל, בוטלו זכויות החברות הפרטיות במוזמביק, אך נמשך הניצול האכזרי של תושבי המקום. כך, למשל, נאלצו התושבים לגדל גידולים לייצוא, כאשר לא היה להם עצמם די מזון. גם משלוחי העובדים לדרום אפריקה נמשך, ובנוסף, החלה התיישבות לבנה במוזמביק.

ב-1962 החלה להתארגן תנועת ההתנגדות לשלטון הפורטוגלי. קבוצה של תושבי מוזמביק שהוגלו מהמדינה, תחת הנהגתו של אדוארדו מונדלאנה, החלה להתארגן בטנזניה והקימה את ארגון פרלימו ("החזית לשחרור מוזמביק"). ב-1964 פתח הפרלימו במלחמת גרילה נגד השלטון הפורטוגלי. ב-1969 מונדלאנה נרצח אך המלחמה נמשכה. היא הסתיימה רק ב-1975, לאחר ההפיכה בפורטוגל, ומוזמביק היתה למדינה עצמאית.

סמורה מאשל, שהנהיג את פרלימו, הקים ממשלה סוציאליסטית, שהנהיגה מדיניות קולקטיביזציה של החקלאות, הלאמה של אוצרות המדינה, הנהיג שוויון זכויות לנשים, זכויות עובדים, ונקט מדיניות של תמיכה בתנועות השחרור של השחורים בדרום אפריקה (ANC) וברודזיה (זימבבווה של היום). מדינות אלה הגיבו בבנייה ותמיכה בתנועה אנטי-קומוניסטית במוזמביק – "תנועת ההתנגדות הלאומית של מוזמביק" (רנאמו).

ב-1980 נפתחה מלחמת אזרחים ארוכה ועקובה מדם. אנשי רנאמו פעלו נגד הממשלה, הרסו תעשיות חדשות, בתי ספר ומוסדות אחרים. חלק מהמדינה עבר לשליטת המורדים. עשרות אלפי בני אדם נהרגו והכלכלה עמדה לפני התמוטטות. ב-1984 חתם מאשל על הסכם עם דרום אפריקה, לפיו תיפסק תמיכת מוזמביק ב-ANC ובתמורה התחייבה דרום אפריקה להסיר את תמיכתה מרנאמו. במקביל החל מאשל לשנות את מדיניותו המרקסיסטית ולפתוח את הכלכלה וחופש הביטוי. לאחר מותו ובחירת ז'ואקים שיסאנו לנשיא, הואצו צעדים אלה וחוקה חדשה ודמוקרטית אושרה.

שיחות שלום בין הממשלה ומנהיג תנועת ההתנגדות נפתחו וב-1992 חתמו הצדדים על הסכם שלום שהפסיק את מלחמת האזרחים. ההסכם ויציבות השלטון הצליחו לקדם במעט את מצבה של מוזמביק. שנות בצורת ושטפונות קשים, יצרו קשיים נוספים, ביניהם יותר ממיליון פליטים שהיה צורך ליישב מחדש. בבחירות ב-1999 זכה שוב הנשיא שיסאנו בנשיאות. אנשי רנאמו טענו לזיופים בבחירות, אך משקיפים בינלאומיים קבעו כי הן היו חופשיות והוגנות.