ארתור מילר

מילר נולד בניו יורק, בן למשפחה ממעמד הביניים. אביו היה יצרן בגדים שפשט רגל בתקופת השפל של סוף שנות העשרים. המעבר החד מחיים נוחים יחסית לחיי דלות השאיר חותם עז על מילר הצעיר, ובא לידי ביטוי ביצירתו העתידית, כמו גם בתפיסותיו האנטי קפיטליסטיות.

כילד לא גילה עניין רב בתחומי הרוח או האמנות, אולם משבגר החליט שברצונו להיות סופר. עם תום לימודיו התיכוניים עבד כפועל במחסן חלפים למכוניות וכך חסך כסף ללימודיו האקדמיים. הוא נרשם לאוניברסיטת מישיגן ובתקופת לימודיו זכה בפרס על כתיבתו המחזאית. המחזה הראשון שכתב היה "כניעה עם שחר".

עם תום הלימודים חזר לניו יורק ושם הצטרף אל חבורה של אנשי תיאטרון אוונגרדיים שכונו "הגרופ תיאטר" (Group theater). כך גם התוודע לבימאי הקולנוע איליה קאזאן שהיה לאחד מחבריו הקרובים ומי שביים מאוחר יותר את הסרט "מותו של סוכן" –  על פי מחזהו הנודע.

שנתיים לאחר שסיים את האוניברסיטה התחתן מילר עם אישה בשם מרי סלאטרי וממנה נולדו לו שני ילדים. באותה תקופה עלה בברודוויי מחזה פרי עטו - "האיש שהיה לו הכל" (1944) – יצירה העוסקת באי הצדק של הגורל ומהווה מעין זעקה אנטי דתית ואנטי קפיטליסטית נגד עוולות הקיום. המחזה הוצג ארבע פעמים בלבד ונחשב לכישלון חרוץ.

שלוש שנים אחר כך, בשנת 1947, סיים לכתוב את המחזה "כולם היו בניי" – מלודרמה נוקבת וטעונה המתרחשת לאחר מלחמת העולם השנייה. במרכז היצירה, סיפורו של יצרן מטוסים אמריקאי אשר מכר ביודעין חלקי מנוע פגומים למטוסי חיל האוויר, וכעת נאלץ להתמודד עם רגש האשמה והאחריות למותם של עשרים ואחד טייסים, בהם גם בנו בכורו. המחזה הועלה לראשונה בניו יורק, וזכה להצלחה מסחררת. הוא אף זיכה את יוצרו בפרס המבקרים היוקרתי, ומכאן ואילך נסללה דרכו של מילר להכרה ספרותית גורפת. מחזהו הבא – "מותו של סוכן" (1949) – הקנה לו מעמד בינלאומי כאחד מחשובי המחזאים של המאה העשרים והוא זכה בפרס פוליצר.

"מותו של סוכן" מגולל את סיפורו העגום של סוכן נוסע מזדקן, וילי לומן, אדם המנסה נואשות להיראות כמצליחן בעיני בני משפחתו, בעוד שלמעשה הוא ההיפך הגמור. במחזה באה לידי ביטוי תמצית השקפתו של מילר כנגד אורח החיים האמריקני, המציב את האדם הפשוט במרדף חסר סיכוי להשגת החלום האמריקני הכוזב. ב"מותו של סוכן", כמו גם במרבית מחזותיו האחרים של מילר, ניצב במרכז העלילה התא המשפחתי, המשמש כאבן בוחן לעליבותו של סולם הערכים האמריקני. באמצעות מצוקתם של בני המשפחה, מוכיח מילר כיצד פועלים הכוחות החברתיים כנגד מימושו העצמי של הפרט וכנגד סיכוייו להיות מאושר.

ארתור מילר נחשב למייצגו של הדור שצמח באמריקה בשנות השלושים ואשר עיצב למעשה את תשתית הסגנון הריאליסטי בתרבות האמריקנית המודרנית. בכתיבתו ניתן לזהות את השפעת יצירתו של המחזאי הנורבגי הנריק איבסן אשר נחשב מאבות הריאליזם התיאטרוני.

פעמיים בחייו עלה מילר לכותרות שלא בהקשר ליצירתו הספרותית. בשנת 1956, בתקופת המקרתיזם, הוזמן להעיד בפני הוועדה לפעילות אנטי אמריקנית ונתבקש לספר על עברו השמאלני. כאשר סירב מילר לחשוף את שמותיהם של האנשים אשר היו שותפים לדעותיו הפוליטיות, נידון לשנת מאסר בעבור בזיון הקונגרס ודרכונו נשלל ממנו. מאוחר יותר  זוכה בערעור שהגיש וגזר הדין לא הוצא לפועל.

העילה השנייה לפרסומו של מילר בתקשורת, היתה נישואיו השניים לכוכבת הקולנוע מרילין מונרו וגירושיו ממנה. לאחר שנסתיימה מערכת היחסים בין השניים, ולאחר מותה של השחקנית המפורסמת, כתב מילר את המחזה "לאחר הנפילה" (1964) אשר ניתן לזהות בו את סיפור חייה של מונרו.

עוד ממחזותיו: "ציד המכשפות" (1953), על ציד המכשפות בעיירה סיילם שבמסצ'וסטס במאה ה-17, אלגוריה על מסע הרדיפות שניהל הסנטור ג'וזף מק'קרתי, "מראה מעל הגשר" (1955), ''זיכרון של שני ימי שני'' (1955), "תקרית בוישי" (1964), ''המחיר'' (1968), ''בריאת העולם ועניינים אחרים'' (1972), ''השעון האמריקני'' (1980), ''היאנקי האחרון'' (1990), ''שברי זכוכית'' (1994).

מילר כתב גם את הרומן ''פוקוס'', את התסריט למערכון ''יוצא הדופן'', וטקסטים לשלושה ספרי צילום של אשתו השלישית, אינגה מורת'. כמו כן כתב ספר אוטוביוגרפיה "נפתולי זמן" (1988). הוא זכה בפרס פוליצר לדרמה על "מותו של סוכן", בשלושה פרסי טוני, ובתארי כבוד מטעם אוניברסיטאות מישיגן, אוקספורד והרוורד.