מיתולוגיה יוונית ורומית

הכתבים העתיקים ביותר העוסקים במיתולוגיה שהגיעו לידינו הם שני האפוסים הגדולים של הומרוס (המאה ה-9 או ה-8 לפנה"ס), "איליאדה" ו"אודיסיאה", וכן מחזור הפואמות המיוחס לו, הפואמות ההומריות. אולם החוקרים מצביעים על כך שכבר בשורות הראשונות של האיליאדה נזכרים אלים וגיבורים בשמות הוריהם ולא בשמותיהם שלהם ("בן אטראוס" = אגממנון, או "בנם של לטו ושל זאוס" = אפולון), כאילו השומעים היו אמורים לזהותם לפי הכינויים, ומכאן שדמויות אלה היו מוכרות היטב לציבור הרחב, והומרוס לא "יצר" את המיתולוגיה היוונית, אלא קיבל אותה מקודמיו הלא-ידועים.

ציור קיר המתאר את זאוס נלחם בטיפון (מתוך מאגר גטי אימג' בנק ישראל)

עוד יצוין כי כינוס כל סיפורי המיתולוגיה בספר יחיד הוא מעשה ידי הדורות האחרונים. המחברים היוונים והרומאים עצמם לא עשו כן, וסיפורי המיתולוגיה פזורים בכתביהם השונים, שמתוכם ליקטום החוקרים המאוחרים. מכל המחברים הקדומים, הסיודוס (שחי מעט יותר מאוחר מהומרוס) הוא שהתקרב יותר מכול להצגתו של מחזור מיתולוגי רצוף, ביצירתו "תיאוגוניה" (מוצא האלים) וכן ביצירה הנלווית אליה, "מלאכות וימים".

חומר רב נוסף נמצא בכתביהם של משוררים ומחזאים מאוחרים יותר, ביניהם המשורר פינדרוס, המחזאים הגדולים של המאה ה-5 לפנה"ס סופוקלס, אייסכילוס ואווריפידס, ההיסטוריון הקטיאוס ממילטוס בן זמנם, ומחברים בני התקופה ההלניסטית אה הרביעית לפנה"ס) כמו אפולוניוס מרודוס, אווהמרוס וקלימכוס. בתקופה הרומית נוספו כתבים נוספים, בין השאר מאת אובידיוס, פלוטרכוס ופאוסנייס.

ממצאים ארכיאולוגיים שנתגלו ביוון, בכרתים ובאסיה הקטנה סייעו לחוקרים בהבנת נקודות סתומות בסיפורי המיתולוגיה ובחשיפת הקשרים בין מקצת סיפורי המיתולוגיה לבין ההיסטוריה הממשית. התגלית המפורסמת ביותר מבין אלה היא חפירת טרויה של היינריך שלימן, אך היו גם רבות אחרות, והחפירות עדיין נמשכות.

חפצים עתיקים שנתגלו בטרויה ע"י היינריך שלימן (מתוך מאגר גטי אימג' בנק ישראל)

ראוי לזכור כי העולם היווני (שחבק לא רק את יוון עצמה ואת אייה, אלא גם את מושבות יוון באסיה הקטנה ובאיטליה הדרומית) היה מפוצל ומפולג במשך כל תולדותיו, עד לימי אלכסנדר הגדול (המאה ה-4 לפנה"ס). היו בו ערי-מדינה רבות מאוד, ולכל אחת גרסה משלה למיתולוגיה, גיבורים משלה ולעתים אף אלים משלה. התהפוכות הפוליטיות המרובות שנלוו ליחסים בין ערי-המדינה של יוון נלוו לעתים "תהפוכות" מיתולוגיות - אלוהויותיהן וגיבוריהם האגדיים של ערים שהתאחדו במסגרת יחידה "אוחדו" אף הם, וגם ההפך מזה, פילוג ופיצול. כיוון שכך, אף שאנו נוהגים לדבר על "המיתולוגיה היוונית" כמקשה אחת, מרובות בה הסתירות והפירכות, ולסיפורים רבים יש יותר מגרסה אחת. עם זאת, היו ליוונים הקדמונים מיתוסים משותפים לכול (בראש ובראשונה כתבי הומרוס), וגם טקסי דת משותפים (בראש ובראשונה המשחקים האולימפיים). לכן היה למיתולוגיה גלעין משותף, ומגובש למדי מאז ימי הומרוס והסיודוס, למרות ניגודי הגרסאות בסיפורים מסוימים.

נהוג לחלק את המיתולוגיה לשלושה מרכיבים עיקריים: מיתוסים דתיים, אגדות וסיפורי עם.

המיתוסים הדתיים מתארים, כדרך המיתוסים של תרבויות רבות אחרות, את בריאת העולם, את המאבקים בין האלים ואת ראשית תולדות האדם ויחסיו עם האלים. לפי הסיודוס, בתחילה נוצרו יש מאין ארבעה כוחות ראשוניים: כאוס (תוהו ובוהו, דהיינו המרחב), גאיה (האדמה), טרטרוס (שאוֹל, העולם התחתון) וארוס (האהבה). אפשר שהשלושה האחרונים היו צאצאיו של כאוס, ועמם גם אֶרֶבּוּס (אפלת השאול) ונִיקְס (אפלת הארץ, דהיינו הלילה). מהזדווגות ארבוס וניקס נולדו אֵיתֶר (מרומי האוויר) והֶמֶרָה (היום).

לאחר זמן נפרד אורנוס (הרקיע) מעל גאיה, או נולד ממנה. היא הביאה לעולם גם את פּוֹנְטוֹס, הים, ואז הזדווגה עם אורנוס. קרונוס בן גאיה ואורנוס היה ראשון הטיטנים. הוא סירס את אביו בעודו בבטן אמו, ואז יצאו הוא ואחיו הטיטנים (12 במספר, בסך הכול) ותפסו את השלטון בעולם. עוד ילדה גאיה לאורנוס שלושה קיקלופים ושלוש מפלצות בעלות מאה ידיים (הֶקָטוֹנְכִירִים). אורנוס התפלץ למראה ילדיו הנוראים וכלא אותם בטרטרוס. לכן יעצה גאיה לצעיר בניה, הטיטן קרונוס, לסרס את אביו ולתפוס את השלטון בעולם. את נטפי דמו של אורנוס קלטה גאיה והפכה לענקים ולנימפות, ולאריניות (אלות הנקם). מזרעו של אורנוס, שניגר לים, יצאה אפרודיטה, אלת האהבה והיופי.

לאחר ניצחונו של קרונוס על אורנוס שלטו הטיטנים בעולם, ומילאו אותו בצאצאיהם. אולם קרונוס ידע (לא ברור כיצד) כי צאצאיו עתידים להדיחו, ולכן בלע את כל הילדים שילדה לו אחותו-רעייתו ריאה. אך כאשר הוליד לה את זאוס, הערימה עליו ריאה והצילה את בנה הפעוט. לימים גבר זאוס על קרונוס, בעזרת הטיטנית מֶטִיס, ואילץ אותו לפלוט מבטנו את אחיו ואחיותיו. אז פרצה מלחמה נוראה בין זאוס ואחיו (שנעזרו בקיקלופים ובהקטנוכירים, אחרי ששחררו אותם מכלאם) לבין רוב הטיטנים. בתום המלחמה הזאת, שנקראה טִיטָנוֹמַכְיָה, שלט זאוס בעולם. אבל אז קראו עליו תיגר הענקים שנולדו מדמו של אורנוס, ופרצה עוד מלחמה - הגִיגָנְטוֹמַכְיָה - שבסופה שלטו בעולם זאוס ואחיו. הם קבעו את משכנם בהר אולימפוס, ולכן הם קרויים האלים האולימפיים.

זאוס היה ראש האלים האולימפיים, שבהם עוסקים רוב סיפורי האלים במיתולוגיה. האחרים היו אחיו ואחיותיו, או צאצאיו (מלבד אפרודיטה אלת האהבה והיופי, שנולדה כאמור מזרעו של אורנוס). אחיו של זאוס היו פוסיידון אל הים והדס אל השאול. אחיותיו היו דמטר, אלת הפריון, והסטיה, אלת האח המבוערת (כלומר בית המשפחה). רעייתו של זאוס היתה הרה, גם היא מאחיותיו, שילדה לו את ארס, אל המלחמה. אך הוא הוליד בנים ובנות לנשים רבות - טיטניות, אלות ובנות תמותה - שמקצתם נעשו אלים. בת זוגו הראשונה היתה בת הטיטנים מטיס, שסייעה לו לגבור על קרונוס, והוא בלע אותה אחרי שהרתה לו. האלה אתנה, פרי בטנה, יצאה ממצחו של זאוס כבוגרת, חמושה ומוכנה לקרב, שכן היא אלת הגבורה והחוכמה. בכעסה של הרה על אהבהביו של זאוס מיאנה להוסיף ולשכב עמו, ואת הפייסטוס, נפח האלים, ילדה בכוחות עצמה; לכן היה פיסח ומכוער. בת הטיטנים לטו ילדה לזאוס את אפולון אל השירה והנבואה ואת ארטמיס אלת היער והציד. הרמס, שליח האלים, היה בנו של זאוס מהנימפה מאיה. דיוניסוס אל היין והאקסטזה היה בנו של זאוס מבת האדם סֶמֶלֵי. בכמה גרסאות, הוא תופס את מקומה של הסטיה כאחד מתריסר האלים האולימפיים.

משכנו של זאוס היה בהר אולימפוס, הגבוה בהרי יוון, ושם התגוררו עמו שאר האלים הגדולים (אם כי הדס אחיו שכן בעולם התחתון, ופוסיידון שכן בים). במשכנות אלה מבלים האלים בני האלמוות את זמנם בנעימים, אוכלים אמברוסיה ושותים נקטר. ועם זאת אין הם יושבים בטל. ראשית, הם מנהלים את סדרי העולם, כל אל ואל בתחומו. שנית, שוררים ביניהם יחסים מורכבים מאוד של אהבה וקנאה, ידידות ומריבה. ושלישית, הם מתערבים בדרכים שונות במתרחש בעולם האדם: יש שהם חומדים בני תמותה, יש שהם מתרעמים עליהם, יש שהם מסייעים לבני אדם ויש שהם מערימים מכשולים על דרכם. יחסי הגומלין בין בני האלמוות ובני התמותה הם אולי הנושא היחיד החשוב ביותר במיתולוגיה היוונית.

האמפיתאטרון במקדשו של זאוס (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

מלבד האלים האולימפיים, אוכלס עולמם של היוונים הקדמונים בהמוני אלים זוטרים, אלים למחצה ורוחות טבע שונות, יצורים מיתיים ובני אדם בעלי סגולות שמעל לטבע. המיתוסים הנוגעים לאלים תיארו בפירוט רב את מוצאם, את תכונותיהם ואת מעלליהם (לא תמיד לשבח), וכן את גורלם של בני התמותה שנשאו חן בעיניהם או שעוררו את מורת רוחם. הנה כי כן, אין שום אפשרות להבדיל בין המיתולוגיה היוונית לבין דתם של היוונים הקדמונים. מן המיתוסים והאגדות נגזרו כללי הפולחן השונים, הטקסים, עבודת המקדשים ושאר היבטי הדת.

לכל האלים היו מקדשים מרובים, אם כי לרוב היה אחד מאלה חשוב מכל היתר: המקדש הראשי של אתנה, הפרתנון, ניצב באקרופוליס של אתונה, העיר המקודשת לה, המקדשים הראשיים של זאוס והרה נמצאו באולימפיה שבפלופונסוס, מקדש אפולון החשוב היה בדלפי, ומקדש פוסיידון הגדול נמצא בכף סוּנְיוֹן שמדרום לאתונה. במקדשים אלה הועלו קורבנות לאלים, והובאו אליהם מנחות מאת ערים, קבוצות ואנשים יחידים; אלה נשמרו בבתי אוצרות מיוחדים. בכמה מקדשים היו גם אורקלים - אמצעים שונים שדרכם הביעו האלים את רצונותיהם ויעצו עצות לדורשיהם.

מבין סוגי הפולחן הדתי היווני, ראוי לציין במיוחד שניים שנמשכים עד ימינו: התיאטרון ותחרויות הספורט. במקומות מיוחדים לדבר התכנסו בני הערים השונות (אתונה היא שיסדה מנהג זה) כדי לצפות במחזות שתיארו את מעשי האלים ובני האדם, ומכאן החלה מסורת שנמשכת עד היום. ולעתים מזומנות, או לרגל אירועים מיוחדים, נערכו מפגשי ספורט שהוקדשו לאלים. המשחקים האולימפיים הם הידועים ביותר מבין המפגשים האלה, אך בפירוש לא היחידים.

אחרי שתפס זאוס את השלטון, יצרו האלים האולימפיים את בני "תור הכסף", שנפלו מקודמיהם ולא חלקו כבוד לאלים. זאוס מאס בהם ויצר את בני "תור הנחושת," רודפי המלחמה והאלימות. אחרי שהשמידו אלה את אלה, יצר את אנשי "תור הגבורה", שנכנסו לאגדות הקדומות. רבים מהם מצאו את מותם לפני חומות טרויה. לבסוף באו בני "תור הברזל", בני האדם של ימינו אלה, הקודרים וידועי התלאות. בני תור הברזל עתידים להידרדר עוד ועוד במרוצת הדורות. לבסוף, כאשר יוולדו תינוקות בעלי שער שיבה, יביאו האלים את הקץ על האנושות כולה.

עוד גרסה מספרת כי הטיטן פרומתאוס, שלא הצטרף לאחיו במלחמתם נגד האלים האולימפיים, הוא שיצר את האדם מבוץ שלש בידיו. הוא חיבב את יציריו, לימד אותם אומנויות שונות והעניק להם את האש שגנב מבני האלמוות. לכן גזר זאוס עונש נורא על פרומתאוס עצמו, ומלבד זאת העניש גם את בני האדם: הוא ציווה על הפייסטוס ליצור דמות אשה יפהפייה וכלילת המעלות, פַּנְדוֹרָה ("בעלת כל הדורונות") שמה, נתן בידה כד (או תיבה) ומסרהּ במתנה לאֶפִּימֶתֵאוּס, אחיו הפזיז של פרומתאוס. אפימתאוס שמח על המתנה ונשא את פנדורה לאשה. אך למרות שהוזהרה שלא לפתוח לעולם את הכד שלה, היא פתחה אותו בכל זאת, וממנו יצאו כל הרעות הפוקדות את האדם מאז ועד היום - חולי, רעב, עמל וסבל. רק התקווה נשארה בכד, ובזכותה יכולים בני האדם לשאת את מר גורלם.

איור משנת 1794 המתאר את פנדורה פותחת את התיבה ממנה יוצאים החולי, הרעב, העמל והסבל

ועוד מסופר כי זאוס מאס בבני האדם והביא מבול לכלותם. פרומתאוס ידע על כוונתו והזהיר את בנו דֶוְוקַליוֹן. הלה בנה תיבה, ישב בה עם אשתו פִּירָה (בתם של אפימתאוס ופנדורה) ושהה בה תשעה ימים, עד שפסק הגשם והתיבה נחה על הר פרנסוס. דווקליון ופירה באו לדלפי והתפללו לטיטנית תמיס (אמו של פרומתאוס, בכמה סיפורים), וזו יעצה להם להשליך אבנים מאחורי גבם, שהפכו לגברים ולנשים.

המיתוסים הדתיים של יוון נתפסו בעיני היוונים העתיקים כאמת שורשית ומהותית, אם כי היו בדורות המאוחרים יותר פילוסופים שערערו עליהם מסיבות שונות. מהם נגזר שפע של אגדות וסיפורי עם, שנתפסו כבעלי יסוד היסטורי, אם לא כהיסטוריה כפשוטה.

האגדות וסיפורי העם עוסקים בבני אדם וביחסיהם עם האלים, בעוד שהמיתוסים הדתיים עוסקים בראש ובראשונה באלים עצמם. הם מתארים מלחמות קדומות (כמו מלחמת טרויה, או מלחמת השבעה נגד תבי), מסעות הרפתקניים (כמו שיבת אודיסאוס ממלחמת טרויה, מסע הארגונאוטים בחיפוש אחר גיזת הזהב, עלילות גבורה (שבהן בולטת במיוחד דמותו של הרקלס בן זאוס, אדם שנעשה אל אחרי מותו), וקורותיהם של אנשי שם.

ציור של Pinturicchio משנת 1509 המתאר את שיבת אודיסאוס

 
בחלק מהאגדות והסיפורים יש מרכיב מוסרי בולט, כגון סיפור באוקיס ופילמון המעלה על נס את מצוות הכנסת האורחים, או סיפור אדיפוס המתאר את מר גורלו של מי שהפר בלא יודעין את האיסור על גילוי עריות. סיפורי העם שונים מן האגדות בראש ובראשונה ברוחם הקלילה, שכן סופרו להנאת השומעים, ובסופם הטוב בד"כ, שלא כמו ברבות מן האגדות.

הרומאים קיבלו את המיתולוגיה היוונית רובה ככולה, וההבדל הבולט ביותר הוא שינוי שמות האלים, כנראה כדי לקשר בינם לבין אלים לטיניים קדומים. כך הפכו זאוס ליופיטר, הרה ליונו, אפרודיטה לוונוס, הסטיה לווסטה, פוסיידון לנפטון, אפולון לאפולו, ארטמיס לדיאנה, אתנה למינרבה, הפייסטוס לוולקן, הרמס למרקוריוס, ארס למרס, דיוניסוס לבככוס הראקלס להרקולס, אודיסאוס לאוליסס, ועוד.

ארטמיס המזוהה עם האלה הרומית דיאנה (מתוך מאגר גטי אימג' בנק ישראל)

 
משלהם הוסיפו הרומאים בראש ובראשונה את ה"איניאדה" מאת ורגיליוס, המתארת כיצד נעשה הלוחם הטרויאני אניאס למייסד עירם רומא. כן הוסיפו אגדות אחרות הנוגעות לייסוד העיר, אולם לא שינו הרבה בחלקה הדתי של המיתולוגיה. עם זאת נוספו בכתבים הרומיים הרבה פרטים, ודמויות רבות פותחו ונעשו ססגוניות יותר.

המיתולוגיה היוונית והרומית תופסת מקום מיוחד במינו בהיסטוריה הספרותית, הרעיונית והאמנותית של העולם המערבי. היא נבדלת ממיתולוגיות אחרות בעושרה העצום, וכן בזיקה ההדוקה שבין דמויותיה ועלילותיה לבין הטבע האנושי. יחסי האדם והאלוהות מוצגים בה בדרך שיש בה כדי להביע את כל הכוחות השולטים בגורל האדם, על לבטיו, תהפוכותיו, תשוקותיו ותאוותיו. לא לחינם בחר זיגמונד פרויד בדימוי מן המיתולוגיה כשטבע את המונח "תסביך אדיפוס": האלוהויות והגיבורים של המיתולוגיה משקפים, במשולב, את האדם ואת כל הסובב אותו.

האהבה, לדוגמה, מתגלמת בראש ובראשונה בדמות האלה אפרודיטה ועושה-דברה ארוס. אפרודיטה נשואה להפייסטוס אל תבונת הכפיים, אך בוגדת בו עם ארס אל המלחמה, ומכאן משתמע מכלול היחסים הסבוך בין האהבה והמלחמה. פרשיות האהבים של זאוס ואלים ואלות אחרים עם בני תמותה ובנות תמותה מעידים על אי-יכולתו של האדם להימלט מפני האהבה, ועל הגורל המר שזו עלולה להמיט עליו (או במקרים מעטים יותר, על האושר שהיא עשויה להביא לו).

זו רק דוגמה אחת לעושר הגלום בפרשנות המיתולוגיה. ואכן, במרוצת הדורות, החל ביוון העתיקה עצמה, קמו אסכולות שביקשו להמציא פירושים שונים לסיפורי המיתולוגיה, ולהסביר את תולדותיה ואת תפקידיה החברתיים והפסיכולוגיים. יש המוצאים בה רמזים היסטוריים לתולדות נדודיהם של היוונים ולראשית ההיסטוריה שלהם בארצם, כגון בהתלכדותן של אלוהויות מקומיות שונות לאחת, מה שמסביר את ריבוי הפנים של כמה אלים (פוסיידון הוא אל הים, אך גם אל הסוסים ואל רעשי האדמה; אתנה היא אלת החוכמה, אבל גם אלה לוחמת; ועוד).

אתנה היא אלת החוכמה, אבל גם אלה לוחמת (מתוך מאגר גטי אימג' בנק ישראל)

אחרים עומדים על כך שהיוונים היטיבו להבין את נפש האדם, ותיאורי האלים אינם אלא השתקפויות אלגוריות של הכוחות הפועלים בתוככי האדם עצמו. בה בעת, אפשר ללמוד מהמיתולוגיה גם על יחסי האדם עם סביבתו הטבעית, שכן היא מספרת לא רק כיצד נוצרו תופעות טבע שונות (כגון האגדות על מוצאם של פרחים שונים), אלא גם כיצד הן משפיעות על האדם.

לבסוף יש להזכיר כי המיתולוגיה היוונית הולידה יצירות רבות מספור בתחומיה השונים של האמנות הפלסטית - אדריכלות, פיסול, ציור, תבליט, קרמיקה ועוד - לצד יצירות הספרות והבמה. יצירות אלה הוסיפו ועודן מוסיפות להשפיע בדרכים שונות על האמנות עד ימינו אלה, בין על ידי אימוצן ובין על ידי דחייתן המודעת.

בספרות ובמחזאות המודרניות מוסיפים מחברים להפיח חיים חדשים בדמויות מן המיתולוגיה היוונית, אם בגלגולים מודרניים (כ"יוליסס" של ג'יימס ג'ויס) ואם כגרסה מודרנית של הסיפור העתיק; את סיפור אדיפוס, לדוגמה, שראשיתו בסופוקלס, שבו וסיפרו סנקה הרומאי, ג'ון דריידן האנגלי, וולטר, ז'ן קוקטו ואנדרה ז'יד הצרפתים. אולם תקצר היריעה מלמנות את שמות היוצרים המודרניים ששאבו את השראתם מהמיתולוגיה העתיקה של יוון ורומא.

לעמוד הפרוייקט – לחצו כאן