מרגמה

רגמים בריטים טוענים מרגמה ליד העיר בצרה בעירק, 2003 (צילום: רויטרס)

המרגמה מורכבת מקנה מתכת חלול, הנשען בחלקו העליון על סדן באמצעות חצובה בעלת שתיים או שלוש רגליים. סדן המתכת מונח על האדמה או מורכב על כלי רכב. בחלקה העליון של פצצת המרגמה ישנו מטען חומר נפץ מרסק (חנ"מ), ובחלקה התחתון סנפירים המצוידים במטען נפץ הודף. הסנפירים מגדילים את יציבותה, את דיוקה של הפצצה ומבטיחים שתיפול בהגיעה לקרקע על חלקה העליון. ניתן להצמיד לסנפירים חומר נפץ הודף נוסף, וכך להגדיל את טווח המרגמה.

טעינת הפצצה נעשית דרך לוע המרגמה ומתבצעת על ידי רַגָם. הפצצה שמצוידת בפיקה בתחתיתה, מחליקה במהירות לתחתית הקנה מכובד משקלה; הפיקה ניצתת עם פגיעתה בנוקר המוצב בתחתית המרגמה וגורמת להתלקחות חומר הנפץ ההודף. לחץ הגזים הגבוה שנוצר בקנה גורם לשיגור הפצצה שיוצאת מהקנה במהירות נמוכה יחסית לתותחים.

פצצת מרגמה 81 מ"מ (צילום: AP)

במרבית המרגמות ישנו נוקר נייח, אך בכמה יש נוקר נייד או דינמי (כלומר נקירה על פי פקודה) שיש לחשפו טרם הירי. מרגמות אלו נמצאו לא בטוחות במספר אירועים לאחר שפגזי מרגמה נשכחו בתוך הקנים מבלי ששוגרו.

טווח הפצצה נקבע על ידי משקל מטען חומר הנפץ ההודף שבפצצה ועל ידי זווית קנה המרגמה (הרגם מכוון את זווית שיגור הפצצות ואת כיוונן בעזרת כוונת המורכבת על הקנה). זווית הירי ברוב המקרים תהיה תלולת מסלול, כלומר מעל 45 מעלות – ועל כן זווית ירידתה של הפצצה תהיה תלולה אף היא. באופן יחסי מטען חומר הנפץ בפצצת מרגמה גדול יותר מזה שבפגז ארטילרי מקובל, זאת משום שאת הפצצה עצמה ניתן לבנות ממתכות קלות יותר, בעלות עובי קטן הרבה יותר.  

המרגמות מסווגות על פי קוטרן: קלות: 52 ו-60 מ"מ, טווח עד 1 ק"מ לערך; בינוניות: 81 ו-120 מ"מ, טווח: עד כ-5 ק"מ; כבדות 120 עד 240 מ"מ ויותר; טווח: יותר מ-15 ק"מ. מרגמות הקלות והבינוניות דורשות לתפעול 1 – 3 אנשי צוות, ואילו הכבדות דורשות 8 איש ולעתים יותר בשל משקלן ומשקל החימוש. על כן מרגמות קלות ובינוניות מסווגות לעתים כנשק חי"ר והכבדות כנשק ארטילרי כבד בדומה לתותחים.

המרגמה נחשבת לנשק יעיל בשל ניידותה, מהירות פריסתה, הפעלתה הפשוטה, עלותה ועלות התחמושת הזולה, תחזוקתה המועטה וקטלניותה בשדה הקרב. לא פחות חשוב הוא ירי תלול המסלול המעניק לה יתרונות בשדה קרב מיוער, הררי או בשדה קרב המאופיין בביצורים ובשוחות. מאז פיתוחה נמצאת המרגמה בשימוש נרחב בחילות חי"ר ומיועד לה תפקיד מרכזי בתכנון קרבות טקטיים.

כבר בתקופת יוון העתיקה והאימפריה הרומית פותחו כלי נשק תלולי מסלול במטרה לעקוף את ביצורי האויב. עם כלי נשק אלו נמנים הקטפולטה (Catapult), הבליסטרה (Ballista), ובימי הביניים המוקדמים גם הטרֶבּוּשֶה (Trebuchet). בתחילת המאה ה-15 פותחו מרגמות עשויות יציקת מתכת בעלות קוטר רחב שהיה גדול יותר מאורך הקנה. הן היו כבדות, מסורבלות, בעלות קצב אש נמוך ובתחילה ירו פצצות ללא מטען חומר נפץ מרסק או הודף.

רגם בריטי טוען מרגמה 60 מ"מ, 1940 (צילום: Gettyimages Imagebank)

המרגמות הראשונות שניתן היה לניידן פותחו בסוף המאה ה-17 בהולנד. קוטרן היה כ-350 מ"מ והן היו יעילות הרבה יותר מקודמותיהן. גם על ספינות הוצבו מרגמות, אך בעלות קוטר קטן יותר, 100 מ"מ לערך. למעשה, ההבדל העיקרי בין מרגמות אלו למרגמות של ימינו היה שחימושן של המרגמות המודרניות כולל את חומר הנפץ ההודף והמרסק בפצצה אחת.

חשיבותה של המרגמה בשדה הקרב ירדה במהלך המאה ה-19, אך עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היתה לכלי נשק נפוץ. ב-1915 פיתח הבריטי סר וילפרד סטוקס (Wilfred Stokes) מספר מרגמות שנקראו על שמו, ונחשבות למרגמות המודרניות הראשונות. פצצות המרגמה של סטוקס עוצבו בצורת בצורת "טיפה" (החלק העליון מעוגל והאחורי צר), ומרעומן דמה לזה של רימון יד מאותה תקופה. "מרגמת סטוקס" 81 מ"מ לדוגמה ירתה כ-22 פצצות לדקה לערך בנות 5 ק"ג למרחק של כמעט קילומטר.

"מרגמות סטוקס" פותחו בתגובה למרגמה גרמנית בקוטר 170 מ"מ שכונתה "זורקת המוקשים" (Minenwerfer) ונחשבה לכבדה ומסורבלת, אך הסבה אבדות לא מועטות לצרפתים ולבריטים. מדינות ההסכמה השתמשו גם במרגמה כבדה בקוטר של 240 מ"מ שזכתה לכינוי "החזיר המעופף" (Flying Pig) בשל פגזיה הגדולים ומהירות הלוע הנמוכה שלה. היא שקלה כחצי טון וירתה פגזים במשקל 65 ק"ג.

בהמשך המלחמה פיתחו המדינות הלוחמות מרגמות שדמו מאוד לאלו שבנה סטוקס. לאחר המלחמה שופרו המרגמות: פותח קנה מחורק, שופרו המרעומים ופותחו מספר שיטות להגדלת לחץ הגזים בקנה במטרה להעלות את טווח הכלי.

מרגמה גרמנית על רקע תותחי שדה, 1915 לערך (צילום: Gettyimages Imagebank)

במלחמת העולם השנייה היו המרגמות כלי נשק עיקרי בלוחמת חי"ר. ארה"ב לבדה ייצרה מעל ל-50,000 מרגמות 60 מ"מ. אחרי המלחמה פותח חימוש נוסף לפצצות מרגמה: תאורה, עשן וגם פצצות מצרר המיועדות למרגמות כבדות. צבא ארה"ב פיתח פצצת מרגמה נושאת ראש נפץ גרעיני קטן שהצטרפה לפצצות מרגמה נושאות חומרים כימיים שפותחו עוד לפני מלחמת העולם השנייה.

בצה"ל מילאה המרגמה את רוב תפקידי הארטילריה במלחמת העצמאות, בגלל המחסור בתותחים. מהמרגמות מתוצרת עצמית בארץ זכתה לפרסום מיוחד ה"דווידקה", שהצטיינה בלחימה נגד הכוחות הערביים בירושלים.

חברי ארגון "הברית הצפונית" באפגניסטן מתכוננים לירי מרגמות, 2001 (צילום: AP)

בשל תכונותיה שהוזכרו לעיל נמצאת המרגמה בשימוש נרחב על ידי ארגוני גרילה, בהם ארגון חיזבאללה בדרום לבנון וארגוני המחבלים ברצועת עזה. בידי תנועת חמאס מרגמות בקטרי 50, 60, 81 ו-120 מ"מ. התנועה מחזיקה מאות פצצות מרגמה הן מייצור עצמי והן פצצות תקניות שהוברחו מסיני ודרך הים. בין הפצצות שהוברחו ישנן פצצות בקוטר 120 מ"מ תוצרת אירן בעלי טווח של כ-10 ק"מ הנחשבות לקטלניות הרבה יותר מפצצות מאולתרות בקוטר דומה. לרשות חמאס עשרות חוליות רגמים מאומנות.

פצצת המרגמה הראשונה נורתה לעבר הישוב נצרים בינואר 2001, ומאז ועד 2008 נורו לעבר ישובי ישראליים בעזה (שפונו ב-2005) וישובים בעוטף עזה כ-2,500 פצצות מרגמה שהרגו מספר ישראלים ופצעו עשרות. בניגוד לשיגור רקטות לא ניתנת התראה לשיגור פצצת מרגמה בשל טווחה המוגבל ושהייתה הקצרה באוויר.