קרל היינריך מרקס

מרקס היה בן למשפחה יהודית שהתנצרה כשהיה בן שש. למד משפטים, היסטוריה ופילוסופיה, וב-1841 קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת יינה (גרמניה). היה פעיל בחוגי "ההגליאנים הצעירים" בברלין ונודע כאתאיסט מוצהר. בשל כך הסתכסך עם שלטונות פרוסיה ונמנעה ממנו משרה אקדמית. עבר לפריס, שם הכיר את פרידריך אנגלס, שהיה לידידו ולשותפו הפוליטי כל חייו.

ב"כתבים הכלכליים-פילוסופיים" שחיבר בפריס, שרטט מרקס לראשונה את תפיסתו המקורית בדבר התפתחות החברה האנושית. ב-1845 גורש מצרפת, לטענתו ביוזמתה העקיפה של פרוסיה, ועבר לבריסל. ב-1848 חיבר עם אנגלס את "המניפסט הקומוניסטי", ששימש מאז מסמך יסוד לרוב התנועות הסוציאליסטיות המהפכניות. דעותיו הרדיקליות גרמו לגירושו גם מבלגיה.

בימי מהפכת 1848 חזר לגרמניה, ובקלן ערך את העיתון "נויה ריינישה צייטונג". עם כשלון המהפכה נאסר, נשפט והוגלה (1849). את שארית ימיו עשה בלונדון בפעילות שעיקרה מדעית והגותית, בניסיון לספק את הבסיס התיאורטי למעבר חברות מהקפיטליזם לסוציאליזם.

ב-1864 הקים את האינטרנציונל הראשון כארגון פוליטי בינלאומי שמטרתו לאחד את כל תנועות הפועלים במדינות השונות. ב-1867 פרסם את הכרך הראשון של ספרו "הקפיטל", שהוא סיכום עבודתו המדעית בניתוח ההיסטורי של הקפיטליזם. את שני הכרכים האחרים פרסם אנגלס לאחר מותו, וספר רביעי חובר מרשימות חלקיות שלו על ידי הסוציאליסט הגרמני קרל קאוצקי. באנגליה חי חיי עוני וצער - הוא ומשפחתו התקיימו על שכר רעב שקיבל מכתיבתו בעיתונות הבריטית, בנוסף לקצבה חודשית שתרם אנגלס, ארבעה משבעת ילדיו מתו מחוסר טיפול רפואי, והוא עצמו סבל ממחלות כרוניות אשר הפריעו לו יותר ויותר בעבודתו.

גם ערך העבודה עצמה נקבע בדרך זו - עפ"י הוצאות המחיה המזעריות הדרושות לתחזק ולספק את כוח העבודה, ולא על פי כמות העבודה שהשקיע מוכר העבודה בתהליך הייצור. כמות העבודה שהשקיע הפועל במוצרים שהוא מייצר גדולה יותר מזו הנחוצה לשם אבטחת קיומו, ואת ההפרש ביניהן ("עודף הערך") גובה בעל ההון, ששכר את עבודת הפועל, כרווח לעצמו. תהליך הייצור הקפיטליסטי מבוסס איפוא על ניצול כוח העבודה, ועובדה זו משתקפת במבנה-העל החברתי, ובייחוד בזכויות-היתר הפוליטיות והמשפטיות של בעלי ההון.

עם זאת, המשך התפתחותו והשתכללותו של תהליך הייצור הקפיטליסטי מביא להתפתחותה של סתירה בין מעמדו של כוח העבודה בייצור לבין התמורה שמקבל כוח העבודה הן בתהליך הכלכלי עצמו, הן במקומו בחברה. תהליך הייצור הקפיטליסטי עצמו מביא לסוציאליזציה של כוח העבודה (העובדים). זאת משום שהמוצר התעשייתי בעידן הטכנולוגי-מודרני מחייב שיתוף פעולה בין עובדים רבים במקום-עבודה אחד, כאשר את פירותיה של עבודה שיתופית זו קוטף רק אדם אחד - בעל ההון. סתירה זו שבין יחסי הייצור הכלכליים לבין מבנה-העל החברתי והפוליטי תגרום להתפרצותה של מהפכה שתביא לסוציאליזציה גם של המערכת הפוליטית והחברתית.

לאחר תקופת מעבר - "הדיקטטורה של הפרולטריון" - תגיע שעת שובה של החברה הסוציאליסטית, שהיתה לדעת מרקס החברה האנושית הראשונה בהיסטוריה, לפני שהופיעה חלוקת העבודה המאפשרת את היווצרותם של יחסי ייצור מלכתחילה. החברה הסוציאליסטית שלעתיד לבוא תהיה חברה ללא מעמדות, ללא ניצול, ללא כסף ושכר, שבה תשלוט החברה בתהליך הייצור הכלכלי ולא להיפך, ובה תגווע המדינה כמנגנון שלטוני.

כתלמיד הגל לשעבר, מרקס אימץ את רעיון הדיאלקטיקה ההיסטורית של הפילוסוף הגרמני המפורסם, אבל העביר אותו מתחום הרוח לתחום החומר.

בתחילתו של "הקפיטל", האפוס הראשי שלו, פיתח מרקס את רעיון הפֶטִישִיזם של הסחורות - בחברה קפיטליסטית סחורות רוכשות משמעויות וערכים שאינם קשורים לשימוש המעשי שלהן, והיחסים בין אנשים כיצרנים מוסתרים באמצעות "הצורה הפנטסטית" של יחסים בין סחורות - הבנה מעודנת זו של סחורות ושל צריכה כפי שמופיעה לראשונה אצל מרקס, כמו גם עמידתו על השלכותיה הפסיכולוגיות באמצעות מושג הניכור, לכל אלה היתה השפעה רבה הן על תלמידיו ממשיכי דרכו והן על מבקריו. אלה כאלה נתחו את החברה התעשייתית והפוסט-תעשייתית באמצעות מונחיו של מרקס.  

כיום מקובל על רבים שמרקס אכן ניתח נכונה את תחלואי החברה הקפיטליסטית, והציע כלים רבי ערך להבנת המציאות החברתית, הכלכלית, הפוליטית והתרבותית בחברה המודרנית בעידן התעשייתי. משנתו, אותה פיתח יחד אנגלס, המרקסיזם, מוסיפה להיות אקטואלית בתחומי דעת רבים גם בחברות שמשטרן הפוליטי-כלכלי רחוק מרחק רב מן ההשקפה המרקסיסטית.