משה בן מימון

כעבור שנה טבע אחיו והותיר אלמנה, שני ילדים וחובות, שהוטלו על כתפי הרמב"ם. נאמן לשיטתו, סירב הרמב"ם להתפרנס מן התורה, ופנה לעסוק ברפואה, מקצוע שלמד מאביו והשתלם בו בפס.

ב-1185 התמנה רופאו של שליט מצרים. בשנים הבאות, העמוסות והפוריות שבשנותיו, כתב את חיבוריו החשובים "משנה תורה" ו"מורה נבוכים", שנועדו לעגן את מצוות ההלכה בהיגיון פילוסופי. באותן שנים היה מנהיג הקהילה וקשר קשרים עם חכמי פרובנס. במותו ירד אבל כבד על העולם היהודי כולו.

כבר בגיל צעיר החל הרמב"ם לכתוב. ספרו הראשון הוא "הפירוש למשנה" ("ספר המאור"). הפירוש נכתב בערבית, ויש בו ביאור קצר לכלל המשנה ודיון מעמיק בעניינים המרכזיים שבה. בסופו הוא פוסק הלכה על פי מסקנת התלמוד. כן חיבר הקדמות למשנה ולכמה מסכתות. בהקדמתו הכללית דן בהשתלשלות התורה שבעל פה, מעת קבלתה ועד זמנו. הקדמתו למסכת אבות ("8 פרקים") היא מבוא לתורת המידות, ומורכבת מדברי חז"ל והפילוסופים כאחד. בהקדמה לפרק "חלק" במסכת סנהדרין דן הרמב"ם ביחסה של היהדות לעולם הבא ומציע את 13 עיקרי האמונה של היהדות. בהקדמותיו למסכת קודשים ולמסכת טהרות הציע כללי הלכה חשובים. כבר בימי הביניים תורגם הפירוש מערבית לעברית.

חיבורו החשוב בהלכה הוא "משנה תורה" ("יד החזקה"), שנכתב עברית ובו סידר (הראשון שעשה זאת) את כל ההלכות לפי סדר ענייני, בלא זיקה לסדר ולמקורות התלמודיים. עוד מחיבוריו של הרמב"ם: "ספר המצוות", שבו פירט והסביר את 613 המצוות שבתורה; פירושים לחלק גדול ממסכתות התלמוד (רק מעטים מהם שרדו); "הלכות הירושלמי", קיצור של התלמוד הירושלמי (דפים ממנו נתגלו ונדפסו); "שאלות ותשובות", 464 שו"ת בעברית ובערבית.

מאגרותיו (לבד מאגרותיו הפרטיות) יצוינו: אגרת השמד ("מאמר קידוש ה"; 1162/3), שבה עודד הרמב"ם את האנוסים לקיים מצוות כפי יכולתם והגדיר מתי מצוּוה אדם למסור את נפשו על קידוש ה'; אגרת תימן ("פתח תקווה"; 1172), שבה חיזק את רוחם של יהודי תימן ועודד אותם להתאזר בסבלנות ולא להיתפס לתנועות משיחיות כוזבות.

בעקבות ביקורת שנמתחה על דבריו ב"משנה תורה" כתב את אגרת (או מאמר) "תחיית המתים" (1191). בהשוואה לספריו, הכתובים בהיגיון ובסדר, שופעות אגרותיו חום אנושי והשתתפות בצרת הזולת.

הרמב"ם נמנה עם מרחיבי הלשון העברית בימי הביניים. את "משנה תורה" כתב עברית, בסגנון פשוט, בהיר ומדויק, השואב מכל הספרות העברית שקדמה לו. הוא אף עברת מלים וביטויים מארמית ("מעבורת", "שומה", "אומדן"), וכן חידש מלים ("הציע" [משנה], "מניעה", "חבלן").

הרמב"ם חיבר גם ספרים בפילוסופיה. "מלות ההיגיון", שכתב בצעירותו, הוא פירוש למונחי היסוד של הפילוסופיה האריסטוטלית. "מורה נבוכים", שחיבר בזקנתו בערבית, הוא פסגת יצירתו הספרותית. הוא מרחיק את הגשמת האל ודן בבריאת העולם, בנבואה, בנתינת טעמים הגיוניים למצוות ועוד. בספר ניכרת השפעתה של הפילוסופיה של אריסטו, והרמב"ם מרבה להתמודד עמו.

הבולט שבספריו הרבים ברפואה הוא "פרקי משה", המושתת על ספרי גָלֶנוּס ומחברים ערבים אחרים. בזכות תמציתיותם ובהירותם תורגמו ספריו ללטינית והשפיעו על הרפואה בימי הביניים. חיבור רפואי נוסף של הרמב"ם הוא "הנהגת הבריאות", העוסק בשמירה על תזונה נכונה, אורח חיים בריא וכיו"ב (כיום מכונים נושאים אלו "רפואה מונעת").

ספריו של הרמב"ם, שהלכו ונפוצו, הקימו לו מתנגדים. ההתנגדות ל"משנה תורה" נבעה בעיקר בשל היותה יצירת הלכה מופשטת, המנותקת ממקורותיה - ובעיקר מן התלמוד. המערערים התנגדו לסמכות הבלעדית בפירוש ובפסיקה שנטל הרמב"ם לעצמו. מתנגדים קמו גם להשקפות שהציג בספר זה בעניין תחיית המתים.

ההתנגדות ל"מורה נבוכים" היתה חריפה בהרבה - הן בשל עצם הזדקקותו לפילוסופיה האריסטוטלית, הן בשל הדעות שהביע. במקומות מסוימים הוחרם הספר ואף נשרף. למרות ההתנגדות, היו ספריו (בעיקר בהלכה) נפוצים בכל תפוצות ישראל, וה"שולחן ערוך" - מאבני היסוד של ההלכה - מושתת על פסיקתו של הרמב"ם. ההערצה שרחשו הכול לדמותו המופלאה בוטאה באמירה "ממשה [רבנו] עד משה [בן מימון] לא קם כמשה".

הרמב"ם סבר שרפואה מונעת ודרכי ריפוי מתונות תלויות בעיקר בתזונה נכונה כמו שתייה של חלב טרי בלבד, הפרדת סוגי מזונות (המלצה לא לערבב בין מתוק למלוח), והוראה לא להתאפק מלהתפנות לשירותים. הרמב"ם מסתמך על ניסיון רפואי ושולל מכל וכל אמונות תפילות כמו התקפות שדים כמקור למחלה, ושימוש בקמעות לרפואה.

כרופא היה הרמב"ם מוערך ביותר וזכה לכבוד גדול. בין מטופליו היו עשירים ועניים, יהודים וגויים, שבהם טיפל במסירות נפש.

במכתב ששלח לעמיתו שמואל אבן תיבון תאר את קשייו המרובים. הרופא והפייטן הערבי אלסעיד אבן סינא הילל ושיבח את הרמב"ם ואמר עליו: "גלינוס ידע לטפל בגוף האדם, משה בן מימון ידע להביא רפואה לגוף ולנפש גם יחד".

הפילוסוף, הפוסק, המאמין - "דמותו של הרמב"ם ידועה לעולם הלא-יהודי, והיום גם לחלק גדול של העולם היהודי, בעיקר, כהוגה-דעות שמוחזק להיות גדול ההוגים בפילוסופיה בעולמה של היהדות המסורתית. אבל ראיה זו של הרמב"ם אינה תואמת כלל את מקומו בהיסטוריה של העם היהודי ושל היהדות. הרמב"ם נעשה דמות מרכזית זה 800 שנים בעולמה של היהדות הדתית משום היותו גדול הפוסקים בהלכה. והעובדה שהפילוסוף הגדול של היהדות הוא האיש שהיה גדול הפוסקים – היא בעלת משמעות עמוקה מאוד". מאמר מאת ישעיהו ליבוביץ' על דמותו של הרמב"ם. מתוך אתר ynet.

למאמר המלא - לחצו כאן.