משפט עברי

משפט עברי, שיטת המשפט של היהדות. מושג מודרני הכולל את ענייני ההלכה הנוגעים לזכויות ולחובות של האדם בתוקף היותו חלק ממסגרת חברתית, בדומה לזכויות ולחובות הנהוגות בשיטות המשפט המערביות המודרניות. מושג זה אינו כולל את החובות הדתיות, ואת הכללים הנשענים על תפיסת העולם והאמונה הדתית.

המקורות הספרותיים של המשפט העברי הם התורה שבכתב וה תורה שבעל פה – המשנה, התלמוד ומפרשיו המאוחרים, ספרות המדרש, תקנות חכמים, ספרי החקיקה (העיקריים שבהם הם משנה תורה של הרמב"ם ושולחן ערוך של ר' יוסף קארו) וספרי הפסיקה – ספרות השאלות והתשובות לדורותיה.

המשפט העברי הוא מושג שהופיע לראשונה בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, כיוזמה של תנועת משכילים חילונים ציונים. אנשי התנועה, בהשפעת אחד העם, תמכו ברעיון הציונות התרבותית-רוחנית – עמדה שהדגישה כי התחייה התרבותית של העם היהודי חשובה לא פחות מן התחייה הפוליטית-מדינית, ויש להקדים ולפעול למענה. שאיפת התנועה להחייאת המשפט העברי היתה ליצור משפט לאומי יהודי, כחלופה למשפט המערבי והעות'מאני, כביטוי ראשון במעלה להגשמת הרעיון הציוני. לשם כך הבחינו אנשי התנועה בין הנורמות ההלכתיות שעסקו בענייני דת, מוסר ויחסיו של אדם עם אלוהיו, לבין הנורמות ההלכתיות שעסקו בעניינים חברתיים. מבחינה טכנית הבחנה זו לא היתה חידוש מרחיק לכת, שכן בחלק ניכר מן הספרות ההלכתית היתה נהוגה הפרדה בין עניינים ש"בין אדם לחברו" לעניינים ש"בין אדם למקום" (קרי, בין אדם לאלוהיו). עם זאת, מבחינה מהותית עורר הרעיון התנגדות גדולה בקרב אנשי הזרם החרדי (בעיקר אלה היושבים בארץ ישראל), אשר דחו את האפשרות לכל רעיון החותר לאימוץ חלקי בלבד של עולם ההלכה.

אחד העם - ההוגה שהעניק את ההשראה לראשוני התנועה (באדיבות הארכיון הציוני, ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית)

הרגע הקריטי מבחינת מעמדו של המשפט העברי הגיע בשנת 1948, בעת עבודתה של המועצה המשפטית (שהוקמה ב-1947) על גיבוש שיטת המשפט של מדינת ישראל העתידה לקום. אף שבפני המועצה הועמדו כמה אפשרויות לשילוב המשפט העברי במשפט המדינה, כלל ההצעות בעניין זה נדחו, והמועצה בחרה בשימור והחלת המשפט המנדטורי במדינת ישראל (למעט כמה יוצאים מן הכלל, כגון ביטול תקנות הספר הלבן). גם הקביעה כי ענייני ה"משפחה" (נישואין וגירושין) יידונו על פי הדין הדתי היתה למעשה, אימוץ של הכלל הנהוג בהמשפט המנדטורי. לא ברור מדוע דחתה המועצה את כלל האפשרויות לשילוב המשפט העברי בחוק המדינה. במחקר הוצעו לכך כמה הסברים:

א. הסבר נסיבתי: הארגון הלקוי של עבודת המועצה, כמו גם הסכסוכים הפוליטיים הפנימיים שאפיינו את חבריה, פגעו ביכולתה ליזום ולארגן שינוי כולל במשפט הנהוג בארץ. הקלות היתרה של בחירה בהמשכיות, לצד שיתוק ואי-סדר בעבודת המועצה, הם שכוננו את הבחירה באפשרות הפשוטה יותר של אימוץ המשפט הקיים.

ב. הסבר מעשי: לנוכח המלחמה באויב ולנוכח המצב הבטחוני בימי הקמת המדינה (וכן בשנים שלאחר מכן), היישוב לא היה ערוך ופנוי לחולל מהפכות בתחום המשפט.

ג. הסבר חברתי-מעמדי: עורכי הדין היהודים, שרבים מהם התחנכו באנגליה, וחבריהם שלמדו בארץ ישראל את רזי המשפט המנדטורי, רצו בשימור כוחם ומעמדם כבעלי הידע המשפטי הבלעדיים. אלה פעלו בקרב חברי המועצה וראשי היישוב על מנת לשמר את כללי המשפט המנדטורי במדינת ישראל.

ד. הסבר חברתי-תרבותי: אף שמובילי התנועה לתחיית המשפט העברי היו חילוניים, הזיהוי בין המשפט העברי לבין הדת והגלות הרתיע רבים מאנשי היישוב החילוניים. מנגד התנגדו למשפט העברי החרדים היושבים בארץ. התנגדותם של האחרונים נגעה גם לעיקרון ההבחנה בין כללי המשפט העברי לבין שאר ההלכה, וגם להתיימרותם של החילונים הבורים לקבוע "הלכה" בעניינים לא להם. כך, ההתנגדות של התרבות החילונית מכאן והתרבות הדתית-חרדית מכאן, לא אפשרו למשפט העברי לכבוש את מקומו בחברה הישראלית במדינת ישראל.

משנת 1948 המשיכו משפטנים לדון באופציית האימוץ של כללי המשפט העברי והחלתו בשיטת המשפט של מדינת ישראל. כמה מן השופטים הבכירים ביותר השמיעו את דברם בעניין. בין התומכים המובהקים ביותר בשילוב המשפט העברי במשפט המדינה היה שופט בית המשפט העליון מנחם אלון, אשר כתב אינספור מאמרים וספרים ברוח זו. אלון הצדיק את המהלך בנימוקים לאומיים-תרבותיים דומים לאלה שהושמעו על ידי התנועה להחייאת המשפט העברי במחצית הראשונה של המאה ה-20. במסגרת פסקי הדין שנתן נהג אלון להפנות שוב ושוב לעמדת המשפט העברי בעניין הנדון, לצד הקפדתו להסתמך על החוק והפסיקה הישראלית, כנדרש בשיטת המשפט הנהוגה במדינה. אחד המתנגדים הבולטים ביותר לעמדת אלון היה השופט יצחק אנגלרד - כאלון, גם הוא שופט דתי בבית המשפט העליון. התנגדותו של אנגלרד נשענה על דחיית הרעיון שניתן, בבחירה מודעת, להבחין בין חלקי ההלכה השונים – ההלכה כולה מקשה אחת, ואין כל הצדקה דתית ורעיונית לאימוץ חלקי של כלליה.