נַבָּטִים, עם קדום שמוצאו ערבי;
בכתובותיו הוא מכונה "נבטו", ואילו במקורות הקלאסיים מסוף המאה ה-4 לפני הספירה הוא נקרא בשם "נבטים" או "ערבים". המקורות העיקריים לתולדות הנבטים הם כתביהם של היירונימוס מקארדיה (כפי שנשתמרו אצל דיודורוס), סטראבון, יוסף בן מתתיהו
ואחרים.
מאמצע המאה ה-1 לפני הספירה השתרעה ממלכתם, שבירתה פטרה,
על פני צפון ערב, אדום, חלק ממואב, החורן, הנגב וסיני. הם התפרנסו ממסחר בבשמים ותבלינים, שרכשו בערב והביאו בשיירות גמלים אל חופי הים התיכון, בייחוד אל אזור עזה. וכן הקימו רשת של תחנות דרכים לאורך נתיבי השיירות. בתחנות אלו היו מקדשים, בתי קברות מרכזיים, מיתקני צבא, מיתקנים לגידול גמלים, מאגרי מים ומקומות חניה ולינה.
העיר פטרה, בירת הנבטים. בתחרות בינלאומית בהשתתפות 90 מיליון בני אדם מכל רחבי העולם שנערכה ב-2007, נבחרה פטרה לאחד משבעת פלאי עולם החדשים (צילום: אלעד גרשגורן)
מסתבר שראשיתם של הנבטים בימי האשורים
והפרסים,
אך בהיותם נוודים לא הותירו שרידים של ממש מתקופה קדומה זו. מלכם הראשון, חרתת ה-1, נזכר בכתובת שנמצאה בעיר חלוצה,
ואולי הוא השליט שאצלו מצא יסון הכוהן הגדול מיקלט (מקבים ב ה, ח). בימי חרתת ה-2, ב-100 לפנה"ס בקירוב, החלו הנבטים להתפשט לעבר דרום סוריה. נראה שאלכסנדר ינאי
כבש את נמל עזה, שהיה עד אז בידיהם.
| קישור חיצוני - מתוך אתר ynet |
|
| לאן נעלמו הנבטים / צבי גילת |
|
כתבה בערוץ התיירות באתר ynet העוסקת בתעלומת היעלמותו של העם הנבטי |
| לכתבה המלאה - לחצו כאן |
|
|
|
בימי עבדת ה-1 (87-96 לפנה"ס בקירוב) לחם בהם אלכסנדר ינאי, ואולי הצליח לכבוש 12 ערים נבטיות במואב; הורקנוס ה-2
החזירן לנבטים בימי חרתת ה-3 (62-87 לפנה"ס).
ב-85 לפנה"ס כבש חרתת ה-3 את דמשק ואף הביס את אלכסנדר ינאי. בסוף ימי מלכותו פשטו הרומאים על פטרה, וממלכת הנבטים היתה לממלכת חסות של רומי.
תור הזהב של הנבטים חל בימי עבדת ה-2 (9-30 לפנה"ס) וחרתת ה-4 (9 לפנה"ס-40 לספירה). בראשית ימי עבדת ה-2 ניסו הרומאים לכבוש את ערב, והנבטים היו לשליטים יחידים על סחר השיירות באזור. בתקופה זו הוקמו המקדשים והקברים המונומנטליים בפטרה ובמקומות אחרים בממלכה.
שרידי שבטה, עיר נבטית בנגב (צילום: צילום: לביא ארצי, החברה להגנת הטבע)
סמוך לאמצע המאה ה-1 פשטו שבטים ערביים מערבה ושמו קץ לשיירות הנבטים. ימי מלכו ה-2 (70-40) היו ימי שפל לממלכה.
בימי מלכם האחרון, רבאל ה-2 (106-70), החלו הנבטים להתיישב בחוות חקלאיות בחורן, בהר הנגב ובמקומות נוספים, ובכך הניחו יסוד לקיום עמם בדורות הבאים. מפעלי החקלאות וההשקיה שהקימו הם ביטוי מובהק לסתגלנותם ומקוריותם של הנבטים. ברבים מיישוביהם נתגלו מערכות מים מפותחות שכללו אמות מים,
בארות מים,
בורות אגירה וסכרים, שבעזרתם עובדו אדמות המדבר הצחיחות. תחילה התבססה החקלאות הנבטית על גידולים חד-שנתיים ואחר כך על גידולים רב-שנתיים, ומשערים כי היקף הקרקעות שעובדו על ידי הנבטים היה כ-300,000 דונמים. בין היתר גידלו הנבטים חיטה, שעורה, גפנים, תאנים, קטניות ועצי פרי - בעיקר זיתים.
כמעט בכל התיישבות נבטית ניתן למצוא שרידים לחוות חקלאיות למערכות השקיה, בעיקר בעיר עבדת וממשית אך גם בישובים אחרים שהקימו הנבטים בתחומי ארץ ישראל: שבטה
(שהורחבה לאחר מכן בתקופה הרומית המאוחרת ובתקופה הביזנטית), ניצנה, רחובות שבנגב (רֻחֵיבָּה) וחלוצה.
צירוף ממלכתם לאימפריה הרומית ב-106 בתור "פרובינקיה ערביה" לא פגע בשגשוג כלכלתם. סמוך לאמצע המאה ה-4 החלו הנבטים לקבל את הנצרות. עם השתלטות הערבים על ארץ ישראל ב-636 החלה שקיעתם.
שרידי מבנה מהתקופה הנבטית בממשית (צילום: מארק ניימן, לע"מ)
הדפס
