הרפובליקה של פרו, המדינה השלישית בגודלה ביבשת אמריקה הדרומית,
מולדתם של תרבויות האנדים, לרבות האינקה ,
ומרכז הממלכה הספרדית החדשה בתקופה הקולוניאלית. מקור שמה כפי הנראה בביטוי "וירו" או "פירווא" (תירס או אסם), מיוחס ללשונות הקדומות באזור ומשמעותו מסמלת עושר אגדי. השם הוטבע על-ידי פרנסיסקו פיסרו הספרדי
בהגיעו לאזור.
פרו ידעה שנים ארוכות של שלטון בלתי יציב ומעבר ממשטר אזרחי למשטר צבאי, שדרדר את הכלכלה והפיתוח. מלחמת אזרחים ארוכת שנים עם מחתרת "הנתיב הזוהר" גבתה עשרות אלפי קורבנות והפרות בוטות של זכויות אדם.
אינדיאנים 45%, מסטיסו (תערובת: לבנים-אינדיאנים) 37%, לבנים 15%, אחרים (שחורים, יפנים, סינים ועוד)
שפה רשמית
ספרדית, קצ'ואה
דתות
קתולים 81%, אדבנטיסטים של היום-השביעי 1.4%, נוצרים אחרים 0.7%, ללא דת 16.3%
בירה
לימה
ממשל
רפובליקה חוקתית
ראש מדינה נוכחי
הנשיא אַלַן גָרְסִייָה פֶּרֶס
עצמאית מאז
28 ביולי 1821 (מספרד)
אוכלוסייה מתחת לקו העוני
34.8% (אומדן 2003)
תמ"ג לנפש
9,200 דולר (מקום 115 בעולם)
שיעור אבטלה
7.9% באיזור לימה (מקום 85 בעולם; וכן - תת-תעסוקה נרחבת)
ענפי כלכלה מרכזיים
קפה, כותנה, קני-סוכר, אורז, תפוחי-אדמה, תירס, בננה, ענבים, תפוזים, קוקאין, תרנגולות, בקר, דגים; כריית מחצבים ועיבוד ראשוני, פלדה וייצור במתכות, נפט (הפקה וזיקוק), גז-טבעי, עיבוד דגים, מוצרי חלב, טקסטיל, הלבשה, עיבוד מזון
מטבע
סול חדש
ידיעת קרוא וכתוב
92.9%
תוחלת חיים
נשים - 74.48; גברים - 70.55; 72.47
(מקום 128 בעולם)
(הטבלה עודכנה לאחרונה באפריל 2011)
כפריים ברמת האנדים מקיימים פולחן עתיק מלפני 2,000 שנה, עוד מימי האינקה. בני האינקה היו מעניקים לאלים מנחות מצמר הוויקוניה. כיום מבצעים את הכפריים את הטקס כסמל לשמירת מסורת העבר, וכן על מנת למשוך תיירים. (צילום: רויטרס)
גיאוגרפיה
לפרו שלושה אזורים גיאוגרפיים טבעיים:
במערב שפלת חוף ארוכה (2,414 ק"מ) וצרה. רוחבה מגיע עד 160 ק"מ, ובחלקים מסויימים בצפונה היא נקטעת ע"י רכסי האנדים
המגיעים לים. שפלה זו היא שלוחתו הצפונית של מדבר אטקמה
שבצ'ילה, והיא צחיחה, שחונה, חולית ויבשה בדרך כלל, בעיקר בדרומה. קרוב למחצית מאוכלוסייתה של פרו מרוכזת בשפלה זו המהווה את המרכז הכלכלי של המדינה.
מדבר ליד העיר איקה (צילום: טלי פרדסא)
סביב הנחלים האדמה מעובדת בגידולי כותנה,
אורז,
קנה סוכר ועוד.
הצמחייה אופיינית למדבר: שיחים ועשב. מעט בעלי חיים, אך חרקים ורמשים רבים, כמו: לטאות ,
עכבישי טרנטולה,
עקרבים ועוד.
הדגה עשירה וכוללת מקרל, חסילונים, לובסטרים, דגי חדקן, אנשובי ועוד. בשפלת החוף עוברת האוטוסטרדה הפאן אמריקנית המקשרת את מדינות אמריקה הדרומית.
ממזרח לשפלה משתרעת רמת האנדים לכל אורכה של המדינה. גובהם הממוצע של האנדים בשטח זה הוא כ-3,700 מטרים, בתוכם שבע פסגות המתנשאות ליותר מ-5,700 מטרים. הגבוהה שבהן היא פסגתו של הואסקרן, 6,768 מטרים, שסביבתה הוכרזה אתר מורשת עולמי. כן נפוצים ברכס הרי געש, המפורסם בהם הר מיסטי. שלג עד שורר בגבהים שמעל 5,000 מטרים. אגמים רבים פזורים ברמת האנדים, כאשר המפורסם והגדול שבהם, ברום של 3,812 מטרים, היא ימת טיטיקקה,
ימת השיט הגבוהה בעולם. שטח הימה כ-7,000 קמ"ר וסביבה התפתחה תרבות ילידית עשירה. חלק מאזור זה הוכרז אף הוא אתר מורשת עולמי.
ימת טיטיקקה (צילום: רביב סלע)
במורדותיהם המזרחיים של האנדים זורמים נהרות ויובלים רבים העושים את דרכם לאגן האמזונס. עמקים וקניונים בעומק של 3,000 מטרים, ביניהם רכסי הרים יוצרים מעין מבוך טבעי. בין האזור המושלג ועד לרום של כ-4,000 מטרים, מצויים שטחי צמחייה המשמשים למרעה. נמוך יותר, האקלים נוח ומאפשר גידול מטעי תפוזים, בננות וקנה סוכר. למרות האוויר הדליל ומיעוט החמצן המקשים על המחייה והעבודה באזור, וקשיי התחבורה הנובעים מהטופוגרפיה של השטח, כמחצית מאוכלוסיית פרו, בעיקר אינדיאנים, מתגוררים באנדים. הצמחייה באזור כוללת אקליפטוסים, קקטוסים ודומיהם. בעלי החיים הנפוצים: למה,
אלפקה,
ויקוניה, צ'ינצ'ילה ועוד,
מאות מיני ציפורים בהם הקונדור הענק,
חוגלות, ברווזים ואווזים.
אלפקות (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)
ממזרח לאנדים משתרעת שפלת האמזונס,
המהווה כ-60 אחוזים משטחה של פרו. השפלה מכוסה יערות עד צפופים, צמחייה טרופית וחלקים נרחבים ממנה עדיין עלומים. בצפון השפלה זורם נהר הפוטומיו ומהווה גבול טבעי בין פרו וקולומביה. נהר האמזונס הזורם כאן, קרוי מרניון בשפת המקום, ומנקז את נהרות הנאפו, הטיגרה והפסטזה המגיעים מאקוודור והאוקילי המגיע מדרום.
אלפי מינים, חלקם עדיין לא מזוהים, של בעלי חיים וצמחים מצויים באזור זה. בין חיות הבר הבולטות ניתן למנות את היגואר, הקוגר, הטפיר, אוכל הנמלים, עשרות מיני קופים, תנינים, צבים, נחשים וחרקים. בין בעלי הכנף נפוצים מאוד התוכיים והפלמינגו. חלק מן האזור, עד מרגלות הרי האנדים, הוכרז אתר מורשת עולמי.
אקלים
אקלימה של פרו משתנה בהתאם לאזור הגיאוגרפי. במזרח שורר אקלים טרופי:
חם מאוד ולח. כמות המשקעים עולה על 3,800 מ"מ בעונת הגשם (נובמבר עד אפריל). ברמת האנדים (הסיירה) הטמפרטורה יורדת בכ- 2 מעלות לכל 500 מ' גובה. הגשמים מועטים, למעט בדרום שם מגיעים המשקעים למעל 800 מ"מ, ובמורדות המזרחיים הטמפרטורות גבוהות יותר עם משקעים המגיעים בעונת הגשמים (אוקטובר - אפריל) ל- 2,500 מ"מ, אך נשטפים במהירות לאגני הניקוז. בשפלת החוף הטמפרטורות עולות על 20 מעלות במשך כל השנה. האקלים המדברי ממותן ע"י זרם ההומבולט של האוקיינוס השקט, המשקעים מועטים ונעים בין 500 מ"מ בצפון ל- 50 מ"מ בדרום, עם עונות בצורת רבות.
השמורה הלאומית פרקס (צילום: טלי פרדסא)
לאורך חופה המערבי של פרו מופיעה אחת לשלוש עד שבע שנים תופעת הטבע הידועה בשם אל ניניו.
זרם מים חמים המגיע מהאוקיינוס לחופי המדינה מביא עימו גשמים עזים לשפלה הגורמים להצפות קשות של אדמת החול המדברית.
גיאוגרפיה
לפרו שלושה אזורים גיאוגרפיים טבעיים:
במערב שפלת חוף ארוכה (2,414 ק"מ) וצרה. רוחבה מגיע עד 160 ק"מ, ובחלקים מסויימים בצפונה היא נקטעת ע"י רכסי האנדים
המגיעים לים. שפלה זו היא שלוחתו הצפונית של מדבר אטקמה
שבצ'ילה, והיא צחיחה, שחונה, חולית ויבשה בדרך כלל, בעיקר בדרומה. קרוב למחצית מאוכלוסייתה של פרו מרוכזת בשפלה זו המהווה את המרכז הכלכלי של המדינה.
מדבר ליד העיר איקה (צילום: טלי פרדסא)
סביב הנחלים האדמה מעובדת בגידולי כותנה,
אורז,
קנה סוכר ועוד.
הצמחייה אופיינית למדבר: שיחים ועשב. מעט בעלי חיים, אך חרקים ורמשים רבים, כמו: לטאות ,
עכבישי טרנטולה,
עקרבים ועוד.
הדגה עשירה וכוללת מקרל, חסילונים, לובסטרים, דגי חדקן, אנשובי ועוד. בשפלת החוף עוברת האוטוסטרדה הפאן אמריקנית המקשרת את מדינות אמריקה הדרומית.
ממזרח לשפלה משתרעת רמת האנדים לכל אורכה של המדינה. גובהם הממוצע של האנדים בשטח זה הוא כ-3,700 מטרים, בתוכם שבע פסגות המתנשאות ליותר מ-5,700 מטרים. הגבוהה שבהן היא פסגתו של הואסקרן, 6,768 מטרים, שסביבתה הוכרזה אתר מורשת עולמי. כן נפוצים ברכס הרי געש, המפורסם בהם הר מיסטי. שלג עד שורר בגבהים שמעל 5,000 מטרים. אגמים רבים פזורים ברמת האנדים, כאשר המפורסם והגדול שבהם, ברום של 3,812 מטרים, היא ימת טיטיקקה,
ימת השיט הגבוהה בעולם. שטח הימה כ-7,000 קמ"ר וסביבה התפתחה תרבות ילידית עשירה. חלק מאזור זה הוכרז אף הוא אתר מורשת עולמי.
ימת טיטיקקה (צילום: רביב סלע)
במורדותיהם המזרחיים של האנדים זורמים נהרות ויובלים רבים העושים את דרכם לאגן האמזונס. עמקים וקניונים בעומק של 3,000 מטרים, ביניהם רכסי הרים יוצרים מעין מבוך טבעי. בין האזור המושלג ועד לרום של כ-4,000 מטרים, מצויים שטחי צמחייה המשמשים למרעה. נמוך יותר, האקלים נוח ומאפשר גידול מטעי תפוזים, בננות וקנה סוכר. למרות האוויר הדליל ומיעוט החמצן המקשים על המחייה והעבודה באזור, וקשיי התחבורה הנובעים מהטופוגרפיה של השטח, כמחצית מאוכלוסיית פרו, בעיקר אינדיאנים, מתגוררים באנדים. הצמחייה באזור כוללת אקליפטוסים, קקטוסים ודומיהם. בעלי החיים הנפוצים: למה,
אלפקה,
ויקוניה, צ'ינצ'ילה ועוד,
מאות מיני ציפורים בהם הקונדור הענק,
חוגלות, ברווזים ואווזים.
אלפקות (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)
ממזרח לאנדים משתרעת שפלת האמזונס,
המהווה כ-60 אחוזים משטחה של פרו. השפלה מכוסה יערות עד צפופים, צמחייה טרופית וחלקים נרחבים ממנה עדיין עלומים. בצפון השפלה זורם נהר הפוטומיו ומהווה גבול טבעי בין פרו וקולומביה. נהר האמזונס הזורם כאן, קרוי מרניון בשפת המקום, ומנקז את נהרות הנאפו, הטיגרה והפסטזה המגיעים מאקוודור והאוקילי המגיע מדרום.
אלפי מינים, חלקם עדיין לא מזוהים, של בעלי חיים וצמחים מצויים באזור זה. בין חיות הבר הבולטות ניתן למנות את היגואר, הקוגר, הטפיר, אוכל הנמלים, עשרות מיני קופים, תנינים, צבים, נחשים וחרקים. בין בעלי הכנף נפוצים מאוד התוכיים והפלמינגו. חלק מן האזור, עד מרגלות הרי האנדים, הוכרז אתר מורשת עולמי.
אקלים
אקלימה של פרו משתנה בהתאם לאזור הגיאוגרפי. במזרח שורר אקלים טרופי:
חם מאוד ולח. כמות המשקעים עולה על 3,800 מ"מ בעונת הגשם (נובמבר עד אפריל). ברמת האנדים (הסיירה) הטמפרטורה יורדת בכ- 2 מעלות לכל 500 מ' גובה. הגשמים מועטים, למעט בדרום שם מגיעים המשקעים למעל 800 מ"מ, ובמורדות המזרחיים הטמפרטורות גבוהות יותר עם משקעים המגיעים בעונת הגשמים (אוקטובר - אפריל) ל- 2,500 מ"מ, אך נשטפים במהירות לאגני הניקוז. בשפלת החוף הטמפרטורות עולות על 20 מעלות במשך כל השנה. האקלים המדברי ממותן ע"י זרם ההומבולט של האוקיינוס השקט, המשקעים מועטים ונעים בין 500 מ"מ בצפון ל- 50 מ"מ בדרום, עם עונות בצורת רבות.
השמורה הלאומית פרקס (צילום: טלי פרדסא)
לאורך חופה המערבי של פרו מופיעה אחת לשלוש עד שבע שנים תופעת הטבע הידועה בשם אל ניניו.
זרם מים חמים המגיע מהאוקיינוס לחופי המדינה מביא עימו גשמים עזים לשפלה הגורמים להצפות קשות של אדמת החול המדברית.
אוכלוסייה
כ-45 אחוזים מאוכלוסייתה של פרו ממוצא ילידי, בעיקר משבטי הקצ'ואה (צאצאי האינקה) והאיימרה (עם עתיק , קודם לאינקה) וגם כמאה שבטים ילידים החיים ביערות הטרופיים שבמזרח המדינה ודוברים רק את שפתם הילידית ומתפרנסים ממשלחי יד מסורתיים כדיג, ציד וחקלאות. כ-37 אחוזים מהאוכלוסייה מסטיציים (בני תערובת) וכ-15 אחוזים ממוצא אירופי. השאר קבוצות מיעוטים קטנות ממוצא סיני, יפני, אפריקני ועוד.
תושבי פרו ממוצא ילידי (צילום: דפנה טלמון)
למעלה מ- 70 אחוז מתושבי פרו חיים באזורים עירוניים. אוכלוסייתה של לימה,
עיר הבירה והגדולה בערי המדינה עומדת על כ-7,603,500 תושבים בתחילת המאה ה-21. מספר זה מהווה כרבע מאוכלוסיית המדינה כולה. בארקיפה, העיר התעשייתית, חיים 733,900 בני אדם; בטרוחילו עיר המסחר - 600,900; בעיר הנמל קלאו - 424,294 ; בצ'יקליאו, שבאזור גידול הסוכר - 375,058; ובקוסקו, המפורסמת בשרידי תרבות האינקה שבה חיים 278,590 תושבים. אתרי ההתיישבות הקולוניאלית בלימה וארקיפה הוכרזו אתרי מורשת עולמיים.
לימה הבירה, בה מתגוררת רבע מאוכלוסיית המדינה (צילום: נעמה בן-דוד)
פרו היא מדינה חצויה חברתית, פוליטית וכלכלית. מרבית עושרה והעוצמה הפוליטית מרוכזים בידי בני המוצא האירופי המתגוררים בשפלת החוף ובעיקר בלימה והמהווים את המעמד החברתי השליט. בתחתית הפירמידה החברתית נמצאים צאצאי הילידים החיים באנדים ובשכונות צריפים סביב לימה וערי החוף. מעמד הביניים מורכב מבני התערובת: בעלי מקצועות חופשיים, קציני קבע, עובדי המגזר הציבורי, סוחרים ובעלי מלאכה.
השפה הרישמית עד שלהי המאה הקודמת היתה ספרדית, השגורה רק בפי שני שליש מהאוכלוסייה. תושבי האנדים הילידים, שאורח חייהם ומנהגיהם נשתמרו עד ימינו, אינם דוברים ברובם את השפה. רק ב -1975 הוכרזה הקצ'ואה שפה רשמית בצד הספרדית וב-1980 נוספה אליה גם שפת האיימרה.
חוק מ-1915 הכריז על הקתוליות כדתה הרשמית של המדינה, ורק ב- 1979 שונה החוק באופן שיכיר בזכות בני כל הדתות לקיים את מנהגיהם.
תנאי חייהם של הילידים ברמת האנדים וברובעי העוני קשים ביותר. לרובם אין חשמל, מי השתייה אינם באיכות נאותה ותנאי התברואה ירודים. מצב זה הביא את ממשלת פרו בין השנים 1968- 1980 ליזום רפורמות כלכליות אגרריות וחברתיות לטובתם, אך אינפלציה ואבטלה גואים שחקו את ההטבות והחזירו את המצב לקדמותו.
מורשתה הילידית של פרו היא מן המגוונות והעשירות ביבשת אמריקה כולה. תרבויות קדומות שונות התקיימו בפרו בתקופות שונות עוד טרם הופעת האינקה: צ'אווין, טיחואנקו, נסקה, צ'ימו ווארי הן חלק משמות העמים הילידים שחיו באזור זה. גילויים וחפירות ארכיאולוגיות במקומות שונים במדינה חשפו את הישגיה הארכיטקטוניים, האמנותיים והחקלאיים של תרבות האינקה.
התרבות הקולוניאלית שהביאו הספרדים השתלבה במידה מסויימת עם התרבות המקומית וביחד נוצרו זרמים תרבותיים חדשים. בין השאר, "הברוק המסטיצי", זרם אמנותי ששילב מוטיבים ספרדיים ובארוקיים עם מוטיבים ילידיים והשפעות איטלקיות, צרפתיות ופלמיות. במאה העשרים החלה להתפתח "האסכולה הילידית", זרם אמנותי ששילב סגנונות ילידיים שונים - בציור, שירה וספרות.
עושרה התרבותי הקדום של פרו הביא את האו"ם להכריז על קוסקו,
בירת האינקה, מאצ'ו פיצ'ו עיר
המפלט המסתורית במרומי האנדים, חורבות צ'ווין ברמת האנדים והגיאוגליפים המסתוריים בנסקה (בין פרו וצ'ילה) כאתרי מורשת עולמיים.
קוסקו, בירת האינקה (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)
אוכלוסייה
כ-45 אחוזים מאוכלוסייתה של פרו ממוצא ילידי, בעיקר משבטי הקצ'ואה (צאצאי האינקה) והאיימרה (עם עתיק , קודם לאינקה) וגם כמאה שבטים ילידים החיים ביערות הטרופיים שבמזרח המדינה ודוברים רק את שפתם הילידית ומתפרנסים ממשלחי יד מסורתיים כדיג, ציד וחקלאות. כ-37 אחוזים מהאוכלוסייה מסטיציים (בני תערובת) וכ-15 אחוזים ממוצא אירופי. השאר קבוצות מיעוטים קטנות ממוצא סיני, יפני, אפריקני ועוד.
תושבי פרו ממוצא ילידי (צילום: דפנה טלמון)
למעלה מ- 70 אחוז מתושבי פרו חיים באזורים עירוניים. אוכלוסייתה של לימה,
עיר הבירה והגדולה בערי המדינה עומדת על כ-7,603,500 תושבים בתחילת המאה ה-21. מספר זה מהווה כרבע מאוכלוסיית המדינה כולה. בארקיפה, העיר התעשייתית, חיים 733,900 בני אדם; בטרוחילו עיר המסחר - 600,900; בעיר הנמל קלאו - 424,294 ; בצ'יקליאו, שבאזור גידול הסוכר - 375,058; ובקוסקו, המפורסמת בשרידי תרבות האינקה שבה חיים 278,590 תושבים. אתרי ההתיישבות הקולוניאלית בלימה וארקיפה הוכרזו אתרי מורשת עולמיים.
לימה הבירה, בה מתגוררת רבע מאוכלוסיית המדינה (צילום: נעמה בן-דוד)
פרו היא מדינה חצויה חברתית, פוליטית וכלכלית. מרבית עושרה והעוצמה הפוליטית מרוכזים בידי בני המוצא האירופי המתגוררים בשפלת החוף ובעיקר בלימה והמהווים את המעמד החברתי השליט. בתחתית הפירמידה החברתית נמצאים צאצאי הילידים החיים באנדים ובשכונות צריפים סביב לימה וערי החוף. מעמד הביניים מורכב מבני התערובת: בעלי מקצועות חופשיים, קציני קבע, עובדי המגזר הציבורי, סוחרים ובעלי מלאכה.
השפה הרישמית עד שלהי המאה הקודמת היתה ספרדית, השגורה רק בפי שני שליש מהאוכלוסייה. תושבי האנדים הילידים, שאורח חייהם ומנהגיהם נשתמרו עד ימינו, אינם דוברים ברובם את השפה. רק ב -1975 הוכרזה הקצ'ואה שפה רשמית בצד הספרדית וב-1980 נוספה אליה גם שפת האיימרה.
חוק מ-1915 הכריז על הקתוליות כדתה הרשמית של המדינה, ורק ב- 1979 שונה החוק באופן שיכיר בזכות בני כל הדתות לקיים את מנהגיהם.
תנאי חייהם של הילידים ברמת האנדים וברובעי העוני קשים ביותר. לרובם אין חשמל, מי השתייה אינם באיכות נאותה ותנאי התברואה ירודים. מצב זה הביא את ממשלת פרו בין השנים 1968- 1980 ליזום רפורמות כלכליות אגרריות וחברתיות לטובתם, אך אינפלציה ואבטלה גואים שחקו את ההטבות והחזירו את המצב לקדמותו.
מורשתה הילידית של פרו היא מן המגוונות והעשירות ביבשת אמריקה כולה. תרבויות קדומות שונות התקיימו בפרו בתקופות שונות עוד טרם הופעת האינקה: צ'אווין, טיחואנקו, נסקה, צ'ימו ווארי הן חלק משמות העמים הילידים שחיו באזור זה. גילויים וחפירות ארכיאולוגיות במקומות שונים במדינה חשפו את הישגיה הארכיטקטוניים, האמנותיים והחקלאיים של תרבות האינקה.
התרבות הקולוניאלית שהביאו הספרדים השתלבה במידה מסויימת עם התרבות המקומית וביחד נוצרו זרמים תרבותיים חדשים. בין השאר, "הברוק המסטיצי", זרם אמנותי ששילב מוטיבים ספרדיים ובארוקיים עם מוטיבים ילידיים והשפעות איטלקיות, צרפתיות ופלמיות. במאה העשרים החלה להתפתח "האסכולה הילידית", זרם אמנותי ששילב סגנונות ילידיים שונים - בציור, שירה וספרות.
עושרה התרבותי הקדום של פרו הביא את האו"ם להכריז על קוסקו,
בירת האינקה, מאצ'ו פיצ'ו עיר
המפלט המסתורית במרומי האנדים, חורבות צ'ווין ברמת האנדים והגיאוגליפים המסתוריים בנסקה (בין פרו וצ'ילה) כאתרי מורשת עולמיים.
קוסקו, בירת האינקה (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)
כלכלה
החקלאות היא
משלח ידם של חלק ניכר מהפרואנים. מטעי קפה, קקאו, טבק, כותנה, אורז, קוקה (עד
1996 פרו היתה יצרנית הקוקה הגדולה בעולם), קנה סוכר, תירס, חיטה, שעורה, תפוחי אדמה וירקות הם גידולים שניתן לראות בשפלת החוף וברמת האנדים. משק חי הכולל בקר, כבשים, חזירים, לאמות, אלפקות, עופות ודגה עשירה במיוחד (פרו אחת מיצואניות הדיג ומוצריו הגדולות בעולם) ברמות האנדים ובשפלת החוף.
שדות של צמח הקוקה (ממנו מפיקים את הקוקאין) בעמק נהר המונזון (צילום: AP)
גם תעשיית המכרות מפותחת, בעיקרה ברמת האנדים: זהב, כסף, נחושת, עופרת, קדמיום, אבץ, טונגסטן, פחם, גז טבעי ונפט המופקים בצפון שפלת החוף ובהרים. בתחום התעשייתי, בולטות תעשיות המזון ומוצריו, גואנו (זבל טבעי), טכסטיל, הלבשה והנעלה, פלדה, מתכת, הרכבת מכוניות, מוצרי חשמל, מלט ובניין, וכן משק אנרגיה הידרו-חשמלית.
במאמץ להגדיל את התל"ג נקטה ממשלת פרו בין 1968 ל -1980 בשורת צעדים שכללו חלוקת אדמות לעיבוד לתושבי האנדים, ייסוד קואופרטיביים חקלאיים, הלאמת הבנקים ותעשיות שונות, החלת חינוך חובה והשכלה מקצועית להשבחת מיומנות כח האדם ושיפור תשתיות. גלי טרור, שורה של עונות בצורת, אינפלציה גואה,
חוב חיצוני ניכר ונסיקתה של האבטלה הביאה
את המדינה לסף פשיטת רגל. החל בשנות התשעים של המאה הקודמת חברו ממשלת פרו, קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי
למאמץ להבראת הכלכלה ולמשיכת השקעות והון זר. החלפת המטבע (בפעם השנייה תוך 6 שנים, בראשונה ביחס של אלף לאחד ובשנייה ביחס של מיליון לאחד), הפרטה מסויימת
של המגזר הציבורי, הסרת הפיקוח על המחירים וביטול סובסידיות למצרכי יסוד, ניוד שער המטבע וצעדים נוספים הצליחו להוריד חדות את שיעור האינפלציה ולהעלות את שיעור הצמיחה במשק עד 1997.
אבל בשנה לאחר מכן חזר המשבר בשל מספר גורמים, בעיקרים חיצוניים: פגיעתו של אל ניניו במדינה והשמדת יבולים חקלאיים ותשתיות, קריסת השווקים הפיננסיים בדרום מזרח אסיה וברזיל ואי יציבות פוליטית שהחלה בשנת 1998. גורמים אלה יצרו מיתון חריף בפרו, ודפלציה עד 2002. עם בחירתו של אלחנדרו טולדו מנריקה לנשיא פרו באמצע 2001 חזרה ממשלת פרו ליישם מדיניות כלכלית שמרנית, שכללה פעולות הפרטה נרחבות.
כ- 54 אחוזים חיים מתחת לקו העוני. שכונת עוני בלימה (צילום: AP)
חובה החיצוני של המדינה עמד ב- 2002 על 29.2 מיליארד דולר, במדינה שוררת תת תעסוקה כבדה, ולמרות הנתונים הרשמיים המורים על 8.9 אחוזי אבטלה כמחצית מהתושבים אינם מועסקים, כ- 54 אחוזים חיים מתחת לקו העוני, כאשר כ-25 אחוזים חיים בעוני קשה ביותר.
כלכלה
החקלאות היא
משלח ידם של חלק ניכר מהפרואנים. מטעי קפה, קקאו, טבק, כותנה, אורז, קוקה (עד
1996 פרו היתה יצרנית הקוקה הגדולה בעולם), קנה סוכר, תירס, חיטה, שעורה, תפוחי אדמה וירקות הם גידולים שניתן לראות בשפלת החוף וברמת האנדים. משק חי הכולל בקר, כבשים, חזירים, לאמות, אלפקות, עופות ודגה עשירה במיוחד (פרו אחת מיצואניות הדיג ומוצריו הגדולות בעולם) ברמות האנדים ובשפלת החוף.
שדות של צמח הקוקה (ממנו מפיקים את הקוקאין) בעמק נהר המונזון (צילום: AP)
גם תעשיית המכרות מפותחת, בעיקרה ברמת האנדים: זהב, כסף, נחושת, עופרת, קדמיום, אבץ, טונגסטן, פחם, גז טבעי ונפט המופקים בצפון שפלת החוף ובהרים. בתחום התעשייתי, בולטות תעשיות המזון ומוצריו, גואנו (זבל טבעי), טכסטיל, הלבשה והנעלה, פלדה, מתכת, הרכבת מכוניות, מוצרי חשמל, מלט ובניין, וכן משק אנרגיה הידרו-חשמלית.
במאמץ להגדיל את התל"ג נקטה ממשלת פרו בין 1968 ל -1980 בשורת צעדים שכללו חלוקת אדמות לעיבוד לתושבי האנדים, ייסוד קואופרטיביים חקלאיים, הלאמת הבנקים ותעשיות שונות, החלת חינוך חובה והשכלה מקצועית להשבחת מיומנות כח האדם ושיפור תשתיות. גלי טרור, שורה של עונות בצורת, אינפלציה גואה,
חוב חיצוני ניכר ונסיקתה של האבטלה הביאה
את המדינה לסף פשיטת רגל. החל בשנות התשעים של המאה הקודמת חברו ממשלת פרו, קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי
למאמץ להבראת הכלכלה ולמשיכת השקעות והון זר. החלפת המטבע (בפעם השנייה תוך 6 שנים, בראשונה ביחס של אלף לאחד ובשנייה ביחס של מיליון לאחד), הפרטה מסויימת
של המגזר הציבורי, הסרת הפיקוח על המחירים וביטול סובסידיות למצרכי יסוד, ניוד שער המטבע וצעדים נוספים הצליחו להוריד חדות את שיעור האינפלציה ולהעלות את שיעור הצמיחה במשק עד 1997.
אבל בשנה לאחר מכן חזר המשבר בשל מספר גורמים, בעיקרים חיצוניים: פגיעתו של אל ניניו במדינה והשמדת יבולים חקלאיים ותשתיות, קריסת השווקים הפיננסיים בדרום מזרח אסיה וברזיל ואי יציבות פוליטית שהחלה בשנת 1998. גורמים אלה יצרו מיתון חריף בפרו, ודפלציה עד 2002. עם בחירתו של אלחנדרו טולדו מנריקה לנשיא פרו באמצע 2001 חזרה ממשלת פרו ליישם מדיניות כלכלית שמרנית, שכללה פעולות הפרטה נרחבות.
כ- 54 אחוזים חיים מתחת לקו העוני. שכונת עוני בלימה (צילום: AP)
חובה החיצוני של המדינה עמד ב- 2002 על 29.2 מיליארד דולר, במדינה שוררת תת תעסוקה כבדה, ולמרות הנתונים הרשמיים המורים על 8.9 אחוזי אבטלה כמחצית מהתושבים אינם מועסקים, כ- 54 אחוזים חיים מתחת לקו העוני, כאשר כ-25 אחוזים חיים בעוני קשה ביותר.
היסטוריה עתיקה
כבר לפני 11,000 שנה היגרו לפרו שבטים שמוצאם ביבשת אסיה.
ממצרים ארכיאולוגיים מראים על קיומה של תרבות מפותחת שעסקה בחקלאות ובקר והשתמשה בכלי חרס בתקופה שבין 2500 ל-1000 שנה לפני הספירה. התרבות העתיקה ביותר ששרידיה נמצאו באזור פרו, היא הצ'אווין.
קוסקו והרי האנדים (צילום: טלי פרדסא)
במאה הרביעית כבר הופיעו תרבויות (נזקה וצ'ימו - שרידי שתיהן הוכרזו אתרי מורשת עולמיים) בעלות דרגת התפתחות גבוהה יותר שיישמו שיטות השקייה, עיבוד טכסטיל ומטלורגיה (חקר מתכות) מתקדמות. במאה הששית הופיעה תרבות טיחואנקו באזור אגם הטיטיקקה בדרומה של המדינה, ובמאה השמינית היגרו בני הקצ'ואה מגדות הטיטיקקה צפונה לעמק קוסקו הפורה וייסדו את קוסקו, עיר ששליטיה נקראו "אינקה".
הר געש מתפרץ בסמוך לעיר לימה, בירת פרו (צילום: איי אף פי)
עד המאה החמש עשרה נפרשה מעצמת האינקה על טריטוריה נרחבת: מקיטו באקוודור עד צפון צ'ילה, בוליביה, פרגוואי, אגן האמזונס בברזיל, פרו וקולומביה.
משטר האינקה, תיאוקרטי ומעמדי, ייחס לשליט (אינקה) תכונות אלוהיות ובטקסי הדת החשובים נהגו להעלות קורבנות אדם. תרבות האינקה השיגה ידע רב במתמטיקה, אסטרונומיה, ארכיטקטורה, הידראוליקה ועיבוד חקלאי באמצעות "אנדנס" - טרסות. סביב שנת 1530 פרצה מלחמת אזרחים בממלכת האינקה לאחר שהשליט המת הוריש את הממלכה לשני יורשים: אטוולפה והואסקר.
אטוולפה ניצח ב- 1532 במלחמה זו, אך זו פגעה קשות בכוחה של הממלכה.
מאצ'ו פיצ'ו (צילום: סי די בנק)
היסטוריה עתיקה
כבר לפני 11,000 שנה היגרו לפרו שבטים שמוצאם ביבשת אסיה.
ממצרים ארכיאולוגיים מראים על קיומה של תרבות מפותחת שעסקה בחקלאות ובקר והשתמשה בכלי חרס בתקופה שבין 2500 ל-1000 שנה לפני הספירה. התרבות העתיקה ביותר ששרידיה נמצאו באזור פרו, היא הצ'אווין.
קוסקו והרי האנדים (צילום: טלי פרדסא)
במאה הרביעית כבר הופיעו תרבויות (נזקה וצ'ימו - שרידי שתיהן הוכרזו אתרי מורשת עולמיים) בעלות דרגת התפתחות גבוהה יותר שיישמו שיטות השקייה, עיבוד טכסטיל ומטלורגיה (חקר מתכות) מתקדמות. במאה הששית הופיעה תרבות טיחואנקו באזור אגם הטיטיקקה בדרומה של המדינה, ובמאה השמינית היגרו בני הקצ'ואה מגדות הטיטיקקה צפונה לעמק קוסקו הפורה וייסדו את קוסקו, עיר ששליטיה נקראו "אינקה".
הר געש מתפרץ בסמוך לעיר לימה, בירת פרו (צילום: איי אף פי)
עד המאה החמש עשרה נפרשה מעצמת האינקה על טריטוריה נרחבת: מקיטו באקוודור עד צפון צ'ילה, בוליביה, פרגוואי, אגן האמזונס בברזיל, פרו וקולומביה.
משטר האינקה, תיאוקרטי ומעמדי, ייחס לשליט (אינקה) תכונות אלוהיות ובטקסי הדת החשובים נהגו להעלות קורבנות אדם. תרבות האינקה השיגה ידע רב במתמטיקה, אסטרונומיה, ארכיטקטורה, הידראוליקה ועיבוד חקלאי באמצעות "אנדנס" - טרסות. סביב שנת 1530 פרצה מלחמת אזרחים בממלכת האינקה לאחר שהשליט המת הוריש את הממלכה לשני יורשים: אטוולפה והואסקר.
אטוולפה ניצח ב- 1532 במלחמה זו, אך זו פגעה קשות בכוחה של הממלכה.
מאצ'ו פיצ'ו (צילום: סי די בנק)
הכיבוש הספרדי
ב-1531 נחת בחופי פרו חייל והרפתקן ספרדי, פרנסיסקו פיסרו ואיתו
180 איש. עושרה של הארץ בזהב וכסף מיד נגלה לעיני הספרדים. הם טמנו לאטוולפה ואנשיו מארב, ובעזרת רוביהם וסוסיהם - שלא היו מוכרים לאינקה - הצליחו להשתלט על הממלכה, לשבות את אטוולפה ולטבוח באלפים מחייליו. (פרטים על הקרב בערך אטוולפה).
לאחר שנה שבה שהה אטוולפה בשבי, סמוך לכניסתם של הספרדים לקוסקו הרג פיסרו את האינקה למרות הסכמתו של האחרון לשלם את הכופר הגבוה ביותר בהיסטוריה: חדר אחד מלא בזהב וחדר נוסף המלא בכסף. מכאן, היתה התפוררות ממלכת האינקה מהירה ביותר. אלפים נטבחו, אלפים נשבו והפכו לעבדי הספרדים ורבים אחרים מתו לאחר שנחשפו למחלות האירופיות שהביאו עמם הספרדים.
ב-1535 ייסד פיסרו את לימה על גדת הנהר רימק וקרא לה "עיר המלכים". מ -1536 ואילך פרצו קרבות בין ראשי המשלחת הספרדית (הקונקיסטדורים).
פיסרו עצמו נרצח ב -1541 ושנה לאחר מכן שלחה ספרד משנה למלך שהרגיע מעט את הרוחות וייסד את ממלכת פרו שכללה את כל יבשת אמריקה הדרומית למעט ברזיל הפורטוגלית וונצואלה. הספרדים שיעבדו לחלוטין את האינקה לצרכי כרייה והוצאת העושר מן הארץ, יצרו שיטות עיבוד חקלאי מעמדיות פיאודליות המבוססות על כוח עבודה ילידי ודיכאו את התרבות המקומית. במשך ארבעה עשורים הצליחו שרידי האינקה לקיים את שושלתם ממקום מחבוא בהרים, אך ב-1572 הצליחו הספרדים לתפוס את טופק אמרו,
אחרון שלטי האינקה, ולהוציאו להורג עם בני משפחתו ויועציו. את בני האינקה ששהו עימו, פיזרו ביישובים חדשים. יחסם זה של הספרדים פער תהום תרבותית, רוחנית ופוליטית בין שבטי הילדים לספרדים, תהום שמשפיעה עד ימינו על המבנה החברתי במדינה.
הכיבוש הספרדי
ב-1531 נחת בחופי פרו חייל והרפתקן ספרדי, פרנסיסקו פיסרו ואיתו
180 איש. עושרה של הארץ בזהב וכסף מיד נגלה לעיני הספרדים. הם טמנו לאטוולפה ואנשיו מארב, ובעזרת רוביהם וסוסיהם - שלא היו מוכרים לאינקה - הצליחו להשתלט על הממלכה, לשבות את אטוולפה ולטבוח באלפים מחייליו. (פרטים על הקרב בערך אטוולפה).
לאחר שנה שבה שהה אטוולפה בשבי, סמוך לכניסתם של הספרדים לקוסקו הרג פיסרו את האינקה למרות הסכמתו של האחרון לשלם את הכופר הגבוה ביותר בהיסטוריה: חדר אחד מלא בזהב וחדר נוסף המלא בכסף. מכאן, היתה התפוררות ממלכת האינקה מהירה ביותר. אלפים נטבחו, אלפים נשבו והפכו לעבדי הספרדים ורבים אחרים מתו לאחר שנחשפו למחלות האירופיות שהביאו עמם הספרדים.
ב-1535 ייסד פיסרו את לימה על גדת הנהר רימק וקרא לה "עיר המלכים". מ -1536 ואילך פרצו קרבות בין ראשי המשלחת הספרדית (הקונקיסטדורים).
פיסרו עצמו נרצח ב -1541 ושנה לאחר מכן שלחה ספרד משנה למלך שהרגיע מעט את הרוחות וייסד את ממלכת פרו שכללה את כל יבשת אמריקה הדרומית למעט ברזיל הפורטוגלית וונצואלה. הספרדים שיעבדו לחלוטין את האינקה לצרכי כרייה והוצאת העושר מן הארץ, יצרו שיטות עיבוד חקלאי מעמדיות פיאודליות המבוססות על כוח עבודה ילידי ודיכאו את התרבות המקומית. במשך ארבעה עשורים הצליחו שרידי האינקה לקיים את שושלתם ממקום מחבוא בהרים, אך ב-1572 הצליחו הספרדים לתפוס את טופק אמרו,
אחרון שלטי האינקה, ולהוציאו להורג עם בני משפחתו ויועציו. את בני האינקה ששהו עימו, פיזרו ביישובים חדשים. יחסם זה של הספרדים פער תהום תרבותית, רוחנית ופוליטית בין שבטי הילדים לספרדים, תהום שמשפיעה עד ימינו על המבנה החברתי במדינה.
מדינה עצמאית
ב-1780 מרדו 60 אלף ילידים בממשל הספרדי. מנהיגם, שאימץ את השם טופאק אמארו, נתפס, נכלא והוצא להורג. המרד דוכא באכזריות, אך היה זה סימן לתחילת ההתקוממויות בפרו נגד השלטון הספרדי. עם כיבוש ספרד על ידי נפוליאון (1808)
נוסדו תנועות מחאה נוספות בפרו, בעיקר על ידי אוכלוסיות הקריאולים והמסטיצים, בני התערובת שיצאו נגד ריכוז העוצמה הכלכלית, המינהלית והפוליטית אך ורק בידי ספרדים ילידי ספרד שנקרו "פנינסולארס".
ההתנגדות לשלטון הספרדי לא הביאה לתוצאות עד להגעתו של חוזה דה סן מרטין,
ממשחררי דרום אמריקה. סן מרטין ואנשיו כבשו את עיר הנמל הפרואנית פיסקו ב-12 ביולי 1821, ונכנסו בשערי לימה שננטשה על ידי הספרדים שבוע לאחר מכן. לאחר כיבוש הבירה, הוכרזה גם עצמאותה של פרו. בכיסי ההתנגדות שעדיין נותרו בפרו טיפל סימון בוליבר (גם
הוא ממשחרריה של אמריקה הדרומית), שהחליף את סן מרטין בשל מחלוקת על אופיו העתידי של השלטון בדרום אמריקה. ב-1826 ניסה בוליבר לאחד את פרו (ובוליביה) עם אקוודור קולומביה וונצואלה ומשכשל עזב את פרו.
עם ביסוס העצמאות, החליף למעשה מעמד הקריאולים את הספרדים במוקדי הכלכלה והשלטון, ונוצרה חברה דו מעמדית, כשהילידים מהווים עדיין את המעמד הנמוך, חסר ההשפעה. בפרו הוכרז אמנם משטר נשיאותי ופרלמנטרי אך למעשה כמעט לא חל שינוי במדיניות בשל היעדר ניסיון מינהלי ושלטוני של הקריאולים ולא הושגה יציבות פוליטית כאשר שורה של מפקדי צבא תפסו את השלטון בזה אחר זה לתקופות קצרות.
ב-1860, תחת כהונתו של הנשיא רמון קסטילה, נחקקה לראשונה חוקה בפרו.
העבדות בוטלה, נוסדו שירותי טלגרף, הוקמה תשתית מסילות ברזל, התפוקה הכלכלית והיצוא עלו. ב-1863 כבשה ספרד את אזור הצ'ינצ'ה העשיר, בתואנה כי פרו לא שילמה את התחיבויותיה כלפיה, אך למעשה כדי לנסות להחזיר את פרו לשליטתה. בסיוען של אקוודור, בוליביה וצ'ילה הביסה פרו את ספרד, נחתם הסכם שביתת נשק וב-1879 הכירה ספרד בעצמאותה של פרו.
ב-1872 נבחר הנשיא האזרחי הראשון, מנואל פראדו. תחת ממשלו, כרתה פרו ברית חשאית עם בוליביה שמטרתה היתה להגן על האינטרסים הבוליביאניים במדבר אטקמה, שטח שגם צ'ילה טענה לבעלות עליו. ב- 1879 הפך הסכסוך על האטקמה למלחמה בין פרו ובוליביה מחד וצ'ילה מאידך. צ'ילה הביסה את יריבותיה ואף כבשה את לימה. ב-1883 נאלצה פרו לחתום על אמנת אנקון, לפיה הועבר מחוז טרפקה העשיר בניטרטים לצ'ילה ושני מחוזות אחרים עברו גם הם לשליטתה למשך עשור עד לעריכת משאל עם במחוזות אלה, שיקבע את הריבונות עליהם.
המלחמה דילדלה מאוד את משאביה של פרו והובילה את המדינה למשטר דיקטטורי במשך
עשרות שנים. תחת משטר זה, בעיקר בעשור השני של המאה העשרים, הובראה הכלכלה, שופרו תנאי העבודה, והונהגו שיטות בנקאות, תחבורה וחינוך מתקדמות. אך הרפורמות חיזקו בעיקר את האוליגרכיה השלטת והשכבות הנמוכות נהנו מהן פחות.
מדינה עצמאית
ב-1780 מרדו 60 אלף ילידים בממשל הספרדי. מנהיגם, שאימץ את השם טופאק אמארו, נתפס, נכלא והוצא להורג. המרד דוכא באכזריות, אך היה זה סימן לתחילת ההתקוממויות בפרו נגד השלטון הספרדי. עם כיבוש ספרד על ידי נפוליאון (1808)
נוסדו תנועות מחאה נוספות בפרו, בעיקר על ידי אוכלוסיות הקריאולים והמסטיצים, בני התערובת שיצאו נגד ריכוז העוצמה הכלכלית, המינהלית והפוליטית אך ורק בידי ספרדים ילידי ספרד שנקרו "פנינסולארס".
ההתנגדות לשלטון הספרדי לא הביאה לתוצאות עד להגעתו של חוזה דה סן מרטין,
ממשחררי דרום אמריקה. סן מרטין ואנשיו כבשו את עיר הנמל הפרואנית פיסקו ב-12 ביולי 1821, ונכנסו בשערי לימה שננטשה על ידי הספרדים שבוע לאחר מכן. לאחר כיבוש הבירה, הוכרזה גם עצמאותה של פרו. בכיסי ההתנגדות שעדיין נותרו בפרו טיפל סימון בוליבר (גם
הוא ממשחרריה של אמריקה הדרומית), שהחליף את סן מרטין בשל מחלוקת על אופיו העתידי של השלטון בדרום אמריקה. ב-1826 ניסה בוליבר לאחד את פרו (ובוליביה) עם אקוודור קולומביה וונצואלה ומשכשל עזב את פרו.
עם ביסוס העצמאות, החליף למעשה מעמד הקריאולים את הספרדים במוקדי הכלכלה והשלטון, ונוצרה חברה דו מעמדית, כשהילידים מהווים עדיין את המעמד הנמוך, חסר ההשפעה. בפרו הוכרז אמנם משטר נשיאותי ופרלמנטרי אך למעשה כמעט לא חל שינוי במדיניות בשל היעדר ניסיון מינהלי ושלטוני של הקריאולים ולא הושגה יציבות פוליטית כאשר שורה של מפקדי צבא תפסו את השלטון בזה אחר זה לתקופות קצרות.
ב-1860, תחת כהונתו של הנשיא רמון קסטילה, נחקקה לראשונה חוקה בפרו.
העבדות בוטלה, נוסדו שירותי טלגרף, הוקמה תשתית מסילות ברזל, התפוקה הכלכלית והיצוא עלו. ב-1863 כבשה ספרד את אזור הצ'ינצ'ה העשיר, בתואנה כי פרו לא שילמה את התחיבויותיה כלפיה, אך למעשה כדי לנסות להחזיר את פרו לשליטתה. בסיוען של אקוודור, בוליביה וצ'ילה הביסה פרו את ספרד, נחתם הסכם שביתת נשק וב-1879 הכירה ספרד בעצמאותה של פרו.
ב-1872 נבחר הנשיא האזרחי הראשון, מנואל פראדו. תחת ממשלו, כרתה פרו ברית חשאית עם בוליביה שמטרתה היתה להגן על האינטרסים הבוליביאניים במדבר אטקמה, שטח שגם צ'ילה טענה לבעלות עליו. ב- 1879 הפך הסכסוך על האטקמה למלחמה בין פרו ובוליביה מחד וצ'ילה מאידך. צ'ילה הביסה את יריבותיה ואף כבשה את לימה. ב-1883 נאלצה פרו לחתום על אמנת אנקון, לפיה הועבר מחוז טרפקה העשיר בניטרטים לצ'ילה ושני מחוזות אחרים עברו גם הם לשליטתה למשך עשור עד לעריכת משאל עם במחוזות אלה, שיקבע את הריבונות עליהם.
המלחמה דילדלה מאוד את משאביה של פרו והובילה את המדינה למשטר דיקטטורי במשך
עשרות שנים. תחת משטר זה, בעיקר בעשור השני של המאה העשרים, הובראה הכלכלה, שופרו תנאי העבודה, והונהגו שיטות בנקאות, תחבורה וחינוך מתקדמות. אך הרפורמות חיזקו בעיקר את האוליגרכיה השלטת והשכבות הנמוכות נהנו מהן פחות.
בין דיקטטורה לדמוקרטיה
ב-1924 ייסדה קבוצת אינטלקטואלים בראשות ויקטור ראול האיה דה לה טורה את "הברית המהפכנית העממית של אמריקה" (APRA), שנוצרה על בסיס קריאה לרפורמות עמוקות ולשינוי כלכלי וחברתי, בעיקר למען ילידיה של פרו. המפלגה הוצאה אל מחוץ לחוק כמעט מייד עם היווסדה, אך המשיכה להשפיע על הפוליטיקה במדינה בעשורים הבאים. בעקבות השפל הכלכלי בארה"ב ב-1929 נפסק זרם ההשקעות במדינה והשנים הבאות אופיינו ביריבות פוליטית בין השמאל לימין, בנצחון עקבי של הימין. גם כאשר זכתה APRA בבחירות (1936) ביטל השליט את תוצאותיהן, והברית המהפכנית לא הגיעה לשלטון.
בתקופת מלחמת העולם השנייה
(1941) פרץ סכסוך גבולות בין פרו לאקוודור בגין מחלוקת על שטחים לאורך חוף האוקיינוס השקט, אשר הסלים למלחמה בה לפרו היה יתרון צבאי וכמותי מכריע. בתיווכה של ארה"ב, ששאפה ליצור חזית אמריקנית מאוחדת נגד מדינות הציר במלחמה, נפגשו הצדדים ב -1942 בריו דה ז'ניירו בברזיל וחתמו על "פרוטוקול ריו" המסדיר את המחלוקת. על פי ההסכם, קיבלה פרו מאקוודור שטחים באגן האמזונס.
במהלך מלחמת העולם ה-2 הציעה פרו תמיכה מוגבלת לבעלות הברית ורק בינואר 1942 ניתקה את קשריה עם מדינות הציר. ב-1945 אף הכריזה מלחמה על גרמניה, זאת כדי להתקבל כחברה באו"ם. בבחירות שהתקיימו באותה שנה זכתה החזית הדמוקרטית הלאומית, קואליציה של ליברלים שמאלנים שחברו ל-APRA. תחת שלטונה בוצעו רפורמות מרחיקות לכת בפרו: צמצום כוחו של הנשיא, חיזוק זכויות אזרח וחופש העיתונות. אלא שכבר שלוש שנים מאוחר יותר נתפס השלטון בהפיכה צבאית, ומפלגות השמאל הוצאו אל מחוץ לחוק, התאגדות עובדים נאסרה והונהגה צנזורה מחמירה.
הנשיא, מנואל אודריה, חיזק את הצבא, הרחיב את גבול המים הטריטוריאליים של פרו על חשבון צ'ילה ועורר את התנגדות ארה"ב. השלטון הצבאי נמשך עד 1956, אז נבחר מחדש מנואל פראדו לנשיא פרו. פראדו קיבל את תמיכתה של APRA ופתח בסדרת רפורמות כלכליות ליברליות. מדיניותו נכשלה תחילה אך לאחר הלאמת תעשיות, בעיקר נפט, איסור על הוצאת כספים מהמדינה, עידוד התעשייה ורכישת ציוד וטכנולוגיה התאוששה הכלכלה והון זר שוב זרם למדינה.
בעשורים הבאים התאפיין המשטר בפרו בחוסר יציבות קיצונית. תקופות קצרות של דיקטטורה צבאית התחלפו בשלטון אזרחי קצר מועד, שהופל שוב על-ידי אנשי צבא. התחלפות המשטר התדירה הביאה להזנחה קשה של תשתיות ופיתוח במדינה, וכן לנורמות של שחיתות שלטונית עמוקה. ב-1970 נוסף על כל אלה גם אסון טבע, כאשר פקדה את צפון פרו רעידת אדמה קשה, שגמרה למותם של 67 אלף בני אדם, ויותר מחצי מיליון נותרו ללא קורת גג.
בין דיקטטורה לדמוקרטיה
ב-1924 ייסדה קבוצת אינטלקטואלים בראשות ויקטור ראול האיה דה לה טורה את "הברית המהפכנית העממית של אמריקה" (APRA), שנוצרה על בסיס קריאה לרפורמות עמוקות ולשינוי כלכלי וחברתי, בעיקר למען ילידיה של פרו. המפלגה הוצאה אל מחוץ לחוק כמעט מייד עם היווסדה, אך המשיכה להשפיע על הפוליטיקה במדינה בעשורים הבאים. בעקבות השפל הכלכלי בארה"ב ב-1929 נפסק זרם ההשקעות במדינה והשנים הבאות אופיינו ביריבות פוליטית בין השמאל לימין, בנצחון עקבי של הימין. גם כאשר זכתה APRA בבחירות (1936) ביטל השליט את תוצאותיהן, והברית המהפכנית לא הגיעה לשלטון.
בתקופת מלחמת העולם השנייה
(1941) פרץ סכסוך גבולות בין פרו לאקוודור בגין מחלוקת על שטחים לאורך חוף האוקיינוס השקט, אשר הסלים למלחמה בה לפרו היה יתרון צבאי וכמותי מכריע. בתיווכה של ארה"ב, ששאפה ליצור חזית אמריקנית מאוחדת נגד מדינות הציר במלחמה, נפגשו הצדדים ב -1942 בריו דה ז'ניירו בברזיל וחתמו על "פרוטוקול ריו" המסדיר את המחלוקת. על פי ההסכם, קיבלה פרו מאקוודור שטחים באגן האמזונס.
במהלך מלחמת העולם ה-2 הציעה פרו תמיכה מוגבלת לבעלות הברית ורק בינואר 1942 ניתקה את קשריה עם מדינות הציר. ב-1945 אף הכריזה מלחמה על גרמניה, זאת כדי להתקבל כחברה באו"ם. בבחירות שהתקיימו באותה שנה זכתה החזית הדמוקרטית הלאומית, קואליציה של ליברלים שמאלנים שחברו ל-APRA. תחת שלטונה בוצעו רפורמות מרחיקות לכת בפרו: צמצום כוחו של הנשיא, חיזוק זכויות אזרח וחופש העיתונות. אלא שכבר שלוש שנים מאוחר יותר נתפס השלטון בהפיכה צבאית, ומפלגות השמאל הוצאו אל מחוץ לחוק, התאגדות עובדים נאסרה והונהגה צנזורה מחמירה.
הנשיא, מנואל אודריה, חיזק את הצבא, הרחיב את גבול המים הטריטוריאליים של פרו על חשבון צ'ילה ועורר את התנגדות ארה"ב. השלטון הצבאי נמשך עד 1956, אז נבחר מחדש מנואל פראדו לנשיא פרו. פראדו קיבל את תמיכתה של APRA ופתח בסדרת רפורמות כלכליות ליברליות. מדיניותו נכשלה תחילה אך לאחר הלאמת תעשיות, בעיקר נפט, איסור על הוצאת כספים מהמדינה, עידוד התעשייה ורכישת ציוד וטכנולוגיה התאוששה הכלכלה והון זר שוב זרם למדינה.
בעשורים הבאים התאפיין המשטר בפרו בחוסר יציבות קיצונית. תקופות קצרות של דיקטטורה צבאית התחלפו בשלטון אזרחי קצר מועד, שהופל שוב על-ידי אנשי צבא. התחלפות המשטר התדירה הביאה להזנחה קשה של תשתיות ופיתוח במדינה, וכן לנורמות של שחיתות שלטונית עמוקה. ב-1970 נוסף על כל אלה גם אסון טבע, כאשר פקדה את צפון פרו רעידת אדמה קשה, שגמרה למותם של 67 אלף בני אדם, ויותר מחצי מיליון נותרו ללא קורת גג.
מלחמה בנתיב הזוהר
מאז שנות ה-80 של המאה ה-20 החלה לפעול בפרו מחתרת אלימה שהביאה למלחמה מתמשכת ולעשרות אלפי קורבנות. תחת משטרו האזרחי של הנשיא פרננדו בלאונדה הונהגה תוכנית חירום כלכלית, שכללה היענות ללחצי ארה"ב ללחימה בייצרני הקוקה (הצמח ממנו מכינים קוקאין) שבאנדים. פרנסתם העיקרית או היחידה של רבים מהילדים היתה על הקוקה, ומצבם הרעוע ממילא הורע עוד יותר. מצב זה המריץ את מחתרת "הנתיב הזוהר"
(סנדרו לומינו), קבוצת גרילה מאואיסטית קיצונית שנוסדה באזור האנדים ב-1970, לפעולה. המחתרת ביצעה מעשי טרור ולוחמת גרילה. היא חברה לתנועה המהפכנית של טופק אמרו,
מפלגה קומוניסטית קיצונית.
מלחמת הגרילה החלישה עוד יותר את פרו, שהיתה בתקופה זו במשבר עמוק. ב-1981 אירעו סכסוכי גבול מזויינים בין פרו לאקוודור הנוגעים לפרשנות "פרוטוקול ריו". באותו זמן קרסה תעשיית מוצרי הדיג ואל ניניו פגע במדינה וגרם להצפות נרחבות בחלקים מהמדינה ולבצורות בחלקים אחרים. האינפלציה המשיכה לדהור, המשבר הכלכלי העמיק ופרו הפסיקה לשלם את חובה החיצוני.
ב-1985 נבחר אלאן גרסייה פרז מ- APRA לנשיא. היתה זו הפעם הראשונה מזה 40 שנה שהשלטון עבר באופן דמוקרטי מנשיא אחד למשנהו. אלא שתקופת שלטונו היתה רצופה משברים. ניהול מדיניות כלכלית כושלת דירדרה את הכלכלה עוד יותר. החמרה נוספת נגרמה עקב המלחמה הבלתי פוסקת בנתיב הזוהר, שהוחרפה לאחר שהמחתרת עברה לפגע באזורים עירוניים וגרמה לאלפי נפגעים.
המצב הכלכלי הקשה הביא את אזרחי פרו לבחור ב-1990 בכלכלן ממוצא יפני (שהתמודד מול הסופר הנודע מריו וארגאס יוסה) אלברטו קניו פוג'ימורי, מועמד השמאל לנשיאות. כשנה לאחר בחירתו פרצה מגיפת כולירה בשפלת החוף ממנה מתו כ- 2000 פרואנים. גם הטרור המשיך להתגבר (25 אלף הרוגים משך יותר מעשור) בתגובה למשטר כלכלי מחמיר שהנהיג פוג'ימורי. כל אלה גם יחד הביאו את הנשיא להכריז על משטר צבאי במדינה והשעיית חלקים מהחוקה במאמץ להילחם בטרור ובייצור הסמים. ב- 1992 נתפסו ונכלאו מנהיגי המחתרת וב-1993 הושבה החוקה אל כנה, תוך הותרת סמכויות ממשל נרחבות לנשיא.
פוג'ימורי רשם לזכותו הישגים נכבדים. האינפלציה ירדה, בנקים ומפעלים הופרטו, רמת החיים עלתה, התפוקה הכלכלית והיצוא עלו, ופרו זכתה לסיוע חוץ כלכלי בינלאומי. בצד השגים אלה, החלו לעלות עדויות על הפרות בוטות של זכויות אדם במדינה, וארה"ב התנתה את הסיוע הכלכלי לפרו בשמירה על זכויות אלה. למרות כליאתם של מנהיגיה, המשיכה מחתרת "הנתיב הזוהר" בפיגועי טרור. מכונית תופת פוצצה בשגרירות ארה"ב בלימה, ועשרות בני אדם הוצאו להורג.
באפריל 1995 נבחר פוג'ימורי לכהונה נוספת, למרות הביקורת הציבורית הקשה על עריצות המשטר וההפרה הבוטה של זכויות אדם.
מייד לאחר היבחרו העביר פוג'ימורי חוק בקונגרס לחנינה גורפת לאנשי צבא ומשטרה שהורשעו, נכלאו, נחקרו או נחשדו בהפרות זכויות אדם בין 1980 ל 1995. ביקורות וגינויים אזרחיים ובינלאומיים שספג פוג'ימורי לא מנעו את החקיקה.
גם המלחמה במחתרות לא הסתיימה. וב-1996 השתלטה קבוצת חברי ה"טופק אמרו" על מעונו של שגריר יפן בפרו בלוכדם 600 בני ערובה, בהם חברי סגל דיפלומטי ממדינות שונות ופקידים פרואנים בכירים. במו"מ שארך 4 חודשים הותירו החוטפים ברשותם 72 ערובה בלבד. דרישתם לשחרר את חבריהם הכלואים שלא זכו למשפט הוגן נדחתה ולבסוף הורה פוג'ימורי על מבצע פריצה והשתלטות צבאי, במהלכו נהרגו החוטפים, בן ערובה אחד ו-2 חיילים פרואנים .
החל מ-1997 החלו לעלות אל פני השטח, בשורה של עדויות מצמררות, דיווחים על שחיתות ממשלו של פוג'ימורי והפרות בוטות של זכויות אדם שכללו עינויים, תשלומי שוחד ואף היעלמותם של בני אדם. בבחירות 2000 התמודד פוג'ימורי (בניגוד לקבוע בחוקה) מול אלחנדרו טולדו מנריקה, פרופסור למינהל עסקים ממוצא ילידי, אך אף אחד מהמועמדים לא זכה ברוב הדרוש. עדויות על זיופי בחירות ותרמיות שכנעו את טולדו לפרוש מהסיבוב השני ופוג'ימורי זכה ברוב שנוי במחלוקת. כבר עם היבחרו התפוצצה פרשת שחיתות חדשה ובעקבותיה פרשיות נוספות. בעת מסעו המדיני ליפן, חברו מפלגות האופוזיציה להדחתו של פוג'ימורי ולבחירת נשיא זמני לתקופת ביניים. מחשש לחקירת פרשיות השחיתות החליט פוג'ימורי להתפטר ולהישאר ביפן. הקונגרס סירב לקבל את התפטרותו והכריז עליו כבלתי כשיר מוסרית לכהונה.
מלחמה בנתיב הזוהר
מאז שנות ה-80 של המאה ה-20 החלה לפעול בפרו מחתרת אלימה שהביאה למלחמה מתמשכת ולעשרות אלפי קורבנות. תחת משטרו האזרחי של הנשיא פרננדו בלאונדה הונהגה תוכנית חירום כלכלית, שכללה היענות ללחצי ארה"ב ללחימה בייצרני הקוקה (הצמח ממנו מכינים קוקאין) שבאנדים. פרנסתם העיקרית או היחידה של רבים מהילדים היתה על הקוקה, ומצבם הרעוע ממילא הורע עוד יותר. מצב זה המריץ את מחתרת "הנתיב הזוהר"
(סנדרו לומינו), קבוצת גרילה מאואיסטית קיצונית שנוסדה באזור האנדים ב-1970, לפעולה. המחתרת ביצעה מעשי טרור ולוחמת גרילה. היא חברה לתנועה המהפכנית של טופק אמרו,
מפלגה קומוניסטית קיצונית.
מלחמת הגרילה החלישה עוד יותר את פרו, שהיתה בתקופה זו במשבר עמוק. ב-1981 אירעו סכסוכי גבול מזויינים בין פרו לאקוודור הנוגעים לפרשנות "פרוטוקול ריו". באותו זמן קרסה תעשיית מוצרי הדיג ואל ניניו פגע במדינה וגרם להצפות נרחבות בחלקים מהמדינה ולבצורות בחלקים אחרים. האינפלציה המשיכה לדהור, המשבר הכלכלי העמיק ופרו הפסיקה לשלם את חובה החיצוני.
ב-1985 נבחר אלאן גרסייה פרז מ- APRA לנשיא. היתה זו הפעם הראשונה מזה 40 שנה שהשלטון עבר באופן דמוקרטי מנשיא אחד למשנהו. אלא שתקופת שלטונו היתה רצופה משברים. ניהול מדיניות כלכלית כושלת דירדרה את הכלכלה עוד יותר. החמרה נוספת נגרמה עקב המלחמה הבלתי פוסקת בנתיב הזוהר, שהוחרפה לאחר שהמחתרת עברה לפגע באזורים עירוניים וגרמה לאלפי נפגעים.
המצב הכלכלי הקשה הביא את אזרחי פרו לבחור ב-1990 בכלכלן ממוצא יפני (שהתמודד מול הסופר הנודע מריו וארגאס יוסה) אלברטו קניו פוג'ימורי, מועמד השמאל לנשיאות. כשנה לאחר בחירתו פרצה מגיפת כולירה בשפלת החוף ממנה מתו כ- 2000 פרואנים. גם הטרור המשיך להתגבר (25 אלף הרוגים משך יותר מעשור) בתגובה למשטר כלכלי מחמיר שהנהיג פוג'ימורי. כל אלה גם יחד הביאו את הנשיא להכריז על משטר צבאי במדינה והשעיית חלקים מהחוקה במאמץ להילחם בטרור ובייצור הסמים. ב- 1992 נתפסו ונכלאו מנהיגי המחתרת וב-1993 הושבה החוקה אל כנה, תוך הותרת סמכויות ממשל נרחבות לנשיא.
פוג'ימורי רשם לזכותו הישגים נכבדים. האינפלציה ירדה, בנקים ומפעלים הופרטו, רמת החיים עלתה, התפוקה הכלכלית והיצוא עלו, ופרו זכתה לסיוע חוץ כלכלי בינלאומי. בצד השגים אלה, החלו לעלות עדויות על הפרות בוטות של זכויות אדם במדינה, וארה"ב התנתה את הסיוע הכלכלי לפרו בשמירה על זכויות אלה. למרות כליאתם של מנהיגיה, המשיכה מחתרת "הנתיב הזוהר" בפיגועי טרור. מכונית תופת פוצצה בשגרירות ארה"ב בלימה, ועשרות בני אדם הוצאו להורג.
באפריל 1995 נבחר פוג'ימורי לכהונה נוספת, למרות הביקורת הציבורית הקשה על עריצות המשטר וההפרה הבוטה של זכויות אדם.
מייד לאחר היבחרו העביר פוג'ימורי חוק בקונגרס לחנינה גורפת לאנשי צבא ומשטרה שהורשעו, נכלאו, נחקרו או נחשדו בהפרות זכויות אדם בין 1980 ל 1995. ביקורות וגינויים אזרחיים ובינלאומיים שספג פוג'ימורי לא מנעו את החקיקה.
גם המלחמה במחתרות לא הסתיימה. וב-1996 השתלטה קבוצת חברי ה"טופק אמרו" על מעונו של שגריר יפן בפרו בלוכדם 600 בני ערובה, בהם חברי סגל דיפלומטי ממדינות שונות ופקידים פרואנים בכירים. במו"מ שארך 4 חודשים הותירו החוטפים ברשותם 72 ערובה בלבד. דרישתם לשחרר את חבריהם הכלואים שלא זכו למשפט הוגן נדחתה ולבסוף הורה פוג'ימורי על מבצע פריצה והשתלטות צבאי, במהלכו נהרגו החוטפים, בן ערובה אחד ו-2 חיילים פרואנים .
החל מ-1997 החלו לעלות אל פני השטח, בשורה של עדויות מצמררות, דיווחים על שחיתות ממשלו של פוג'ימורי והפרות בוטות של זכויות אדם שכללו עינויים, תשלומי שוחד ואף היעלמותם של בני אדם. בבחירות 2000 התמודד פוג'ימורי (בניגוד לקבוע בחוקה) מול אלחנדרו טולדו מנריקה, פרופסור למינהל עסקים ממוצא ילידי, אך אף אחד מהמועמדים לא זכה ברוב הדרוש. עדויות על זיופי בחירות ותרמיות שכנעו את טולדו לפרוש מהסיבוב השני ופוג'ימורי זכה ברוב שנוי במחלוקת. כבר עם היבחרו התפוצצה פרשת שחיתות חדשה ובעקבותיה פרשיות נוספות. בעת מסעו המדיני ליפן, חברו מפלגות האופוזיציה להדחתו של פוג'ימורי ולבחירת נשיא זמני לתקופת ביניים. מחשש לחקירת פרשיות השחיתות החליט פוג'ימורי להתפטר ולהישאר ביפן. הקונגרס סירב לקבל את התפטרותו והכריז עליו כבלתי כשיר מוסרית לכהונה.
נשיא ממוצא ילידי
בבחירות 2001 נבחר טולדו לנשיאות והיה לנשיא הראשון בפרו ממוצא ילידי (לואיס מיגל סנצ'ס סרו, נשיא פרו בשנים 1931 - 1933, היה אף הוא ממוצא ילידי, אך הבחירות בהן השתתף לא נחשבו לדמוקרטיות). טולדו החל ברפורמות להשבת הדמוקרטיה לפרו. משפטיהם של חשודים ומורשעים רבים בבתי דין צבאיים נפתח מחדש, וכתבי אישום הוגשו נגד חשודים בשחיתויות. עם זאת, במאי 2003 נאלץ טולדו להכריז על מצב חירום עקב הפגנות וחסימות כבישים באזורים שונים ופעילותה של מחתרת "הנתיב הזוהר" באזורים אחרים.
ביולי 2003 פרסמה ועדת חקירה מיוחדת שהקים, את מימצאיה באשר להפרות זכויות האדם בין 1980 ו -2000, תקופת המאבק ב"נתיב הזוהר": כ-70,000 אלף איש נרצחו או נעלמו, שלושה רבעים מהם בני הקצ'ואה. כ- 30 אחוז ממקרי המוות בוצעו בידי הצבא. כן מצאה הוועדה כי הילידים סבלו משני הצדדים. חברי "הנתיב הזוהר" טבחו בכל יישוב שמיאן להצטרף לשורותיו והצבא תקף אותם כדי למנוע את התפשטות המחתרת.
הריסות העיר לימה לאחר רעידת האדמה שפקדה את פרו ב-2007 (צילום: AFP)
באוגוסט 2007 פקדה את פרו סדרת רעשי אדמה רבי עוצמה (הגבוה בהם בעוצמה של 8.0 בסולם ריכטר) שהביאו למותם של מאות אזרחים, לפציעתם של אלפים ולנזקים רבים לתשתיות המדינה.
נשיא ממוצא ילידי
בבחירות 2001 נבחר טולדו לנשיאות והיה לנשיא הראשון בפרו ממוצא ילידי (לואיס מיגל סנצ'ס סרו, נשיא פרו בשנים 1931 - 1933, היה אף הוא ממוצא ילידי, אך הבחירות בהן השתתף לא נחשבו לדמוקרטיות). טולדו החל ברפורמות להשבת הדמוקרטיה לפרו. משפטיהם של חשודים ומורשעים רבים בבתי דין צבאיים נפתח מחדש, וכתבי אישום הוגשו נגד חשודים בשחיתויות. עם זאת, במאי 2003 נאלץ טולדו להכריז על מצב חירום עקב הפגנות וחסימות כבישים באזורים שונים ופעילותה של מחתרת "הנתיב הזוהר" באזורים אחרים.
ביולי 2003 פרסמה ועדת חקירה מיוחדת שהקים, את מימצאיה באשר להפרות זכויות האדם בין 1980 ו -2000, תקופת המאבק ב"נתיב הזוהר": כ-70,000 אלף איש נרצחו או נעלמו, שלושה רבעים מהם בני הקצ'ואה. כ- 30 אחוז ממקרי המוות בוצעו בידי הצבא. כן מצאה הוועדה כי הילידים סבלו משני הצדדים. חברי "הנתיב הזוהר" טבחו בכל יישוב שמיאן להצטרף לשורותיו והצבא תקף אותם כדי למנוע את התפשטות המחתרת.
הריסות העיר לימה לאחר רעידת האדמה שפקדה את פרו ב-2007 (צילום: AFP)
באוגוסט 2007 פקדה את פרו סדרת רעשי אדמה רבי עוצמה (הגבוה בהם בעוצמה של 8.0 בסולם ריכטר) שהביאו למותם של מאות אזרחים, לפציעתם של אלפים ולנזקים רבים לתשתיות המדינה.
יהודים וישראל
יהודים הגיעו לפרו, כמו גם למדינות נוספות באמריקה הדרומית, בתקופות משבר. במאה ה-16 נמלטו יהודים אנוסים מפורטוגל
והתיישבו בפרו, יהודים מתבוללים באו לאזור בסוף המאה ה-19, הן ממרכז אירופה והן מצפון אפריקה. לאחר מלחמת העולם הראשונה היגרו לפרו יהודים מטורקיה, רומניה ומדינות נוספות במרכז ובמזרח אירופה. הגירה גדולה היתה לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר חלק מפליט הנאצים הגיעו לדרום אמריקה.
בתחילת המאה ה-21 מונה הקהילה היהודית בפרו (כולה בבירה לימה) כ- 3000 נפש. הקהילה שלושה בתי כנסת, בית חב"ד, מועדון, אכסניית בני ברית, תנועת נוער ציונית, ושני עיתונים.
לישראל קשרים דיפלומטיים מלאים עם פרו מ -1948, שהתרופפו בתקופת משבר הנפט בתחילת שנות השבעים, עקב היותה מפיקת נפט ומושפעת מממדיניותן של מדינות ערב.
החגים בפרו:
ראש השנה, אחד במאי (יום העבודה), פסטיבל השמש או יום האיכרים (24 יוני), יום העצמאות (28-29 ביולי), יום סנטה רוזה דה לימה (30 אוגוסט), יום הקרב באנגמוס (8 אוקטובר), יום כל הקדושים וחג המולד.
יהודים וישראל
יהודים הגיעו לפרו, כמו גם למדינות נוספות באמריקה הדרומית, בתקופות משבר. במאה ה-16 נמלטו יהודים אנוסים מפורטוגל
והתיישבו בפרו, יהודים מתבוללים באו לאזור בסוף המאה ה-19, הן ממרכז אירופה והן מצפון אפריקה. לאחר מלחמת העולם הראשונה היגרו לפרו יהודים מטורקיה, רומניה ומדינות נוספות במרכז ובמזרח אירופה. הגירה גדולה היתה לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר חלק מפליט הנאצים הגיעו לדרום אמריקה.
בתחילת המאה ה-21 מונה הקהילה היהודית בפרו (כולה בבירה לימה) כ- 3000 נפש. הקהילה שלושה בתי כנסת, בית חב"ד, מועדון, אכסניית בני ברית, תנועת נוער ציונית, ושני עיתונים.
לישראל קשרים דיפלומטיים מלאים עם פרו מ -1948, שהתרופפו בתקופת משבר הנפט בתחילת שנות השבעים, עקב היותה מפיקת נפט ומושפעת מממדיניותן של מדינות ערב.
החגים בפרו:
ראש השנה, אחד במאי (יום העבודה), פסטיבל השמש או יום האיכרים (24 יוני), יום העצמאות (28-29 ביולי), יום סנטה רוזה דה לימה (30 אוגוסט), יום הקרב באנגמוס (8 אוקטובר), יום כל הקדושים וחג המולד.
אנציקלופדיה ynet אנציקלופדיה כללית ועדכנית בת אלפי ערכים מכל תחומי הידע: מדעי החברה והרוח, מדעי החיים והמדעים המדויקים, מדעי כדור הארץ טכנולוגיה תרבות היסטוריה שפה ותקשורת אמנויות, חינוך יהדות ספורט חוק ומשפט, גיאוגרפיה ספרות אינציקלופדיה
הדפס
