גואטמלה

גואטמלה היא המדינה המאוכלסת ביותר במרכז אמריקה (אם כוללים את מקסיקו בצפון אמריקה) ובמדינה זו נמצא הריכוז הגבוהה ביותר של אוכלוסייה ילידית (אינדיאנים) בכל היבשת. מחצית מתושביה של גואטמלה הם ילידים המקיימים את אורח חייהם המסורתי ומדברים בניב עכשווי של שפת המאיה העתיקה. 40% מאוכלוסיית המדינה הם "מסיצסו" או "לאדינו", כלומר, ממוצא אירופי וילידי מעורב. מספר התושבים ממוצא אירופי מובהק קטן ביותר, אך הם מהווים את האליטה הכלכלית של המדינה שבידיה שני שלישים מהאדמה המעובדת.
 

גואטמלה - דיוקן

שם רשמי	Republica de Guatemala
שטח	108,890 קמ"ר (מקום 107 בעולם)
אוכלוסייה	13,550,440 (מקום 68 בעולם)
שיעור גידול אוכלוסין	2.01% (מקום 55 בעולם)
תושבים	מסטיסו (תערובת: אינדיאנים וספרדים) ולבנים 59.4%, ק'ישה 9.1%, קאקצ'יקל 8.4%, מאם 7.9%, ק'קצ'י 6.3%, בני מאיֶה אחרים 8.6%
שפה רשמית	ספרדית
דתות	קתולים, פרוטסטנטים, אמונות מאיה מקומיות
בירה	העיר גואטמלה
ממשל	רפובליקה דמוקרטית חוקתית
ראש מדינה נוכחי	אלברו קולום קבּאיירוס
עצמאית מאז	15 בספטמבר 1821 (מספרד)
אוכלוסייה מתחת לקו העוני	56%
תמ"ג לנפש	$5,200 (מקום 142 בעולם)
שיעור אבטלה	3.2% (מקום 25 בעולם)
ענפי כלכלה מרכזיים	קני-סוכר, תירס, בננה, קפה, שעועית, קרדמון (הֵל), בקר, כבשים, חזירים, תרנגולות; זיקוק סוכר, טקסטיל והלבשה, רהיטים, כימיקלים, נפט, מתכות, גומי, תיירות
מטבע	קווטסל
ידיעת קרוא וכתוב	69.1%
תוחלת חיים	נשים - 71.51; גברים - 68.76; 70.59 (מקום  142 בעולם)

(הטבלה עודכנה לאחרונה בפברואר 2011)

גואטמלה סיטי (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
 

שפלת פטן (Pete'n): אזור זה הוא חלק מהשפלה הטרופית של חצי האי יוקטן וחורבותיהן של ערי המאיה העתיקות פרוסים לכל אורכו ורוחבו. האזור הצפוני הוא מישורי ומכוסה יערות עד ועוברים דרכו מספר נהרות.

עתיקות המאיה בטיקל (צילום: אורלי פופר)

אזור ההרים: מרכז המדינה מורכב משתי שרשראות הרים המופרדות על ידי נהר מוטגואה (Mutagua). השרשרת הדרומית היא חלק מרכס קוצ'ומאטנס (Cuchumatanes) והצפונית היא חלק מרכס הרי מדרה הדרומיים (Sierra Madre), שרשרת הרים המשתרעת מימת צ'פאלה (Chapala) שבמקסיקו עד לקרבת תעלת פנמה. באזור זה ישנם 19 הרי געש פעילים, לרבות טאג'ומולקו (Tajumulco) המתנשא לגובה 4,220 מ' ומהווה את הנקודה הגבוהה ביותר במדינה. זהו גם האזור המאוכלס ביותר בגואטמלה.

אגם אטיטלן והר הגעש סן פדרו (צילום: mct)

שרשרת ההרים של גואטמלה מתאפיינת בעמקים קטנים הנוצרים בין הר להר, בעמקים אלה מתבצעת רוב העבודה החקלאית במדינה. ריכוזה של רוב האוכלוסיה באזור הררי השפיעה על יכולתה של האוכלוסייה הילידית בגואטמלה לשמור על קיומה וזהותה הנוכח הכיבוש הספרדי. נטייתו של האזור לסבול מהתפרצויות געשיות ורעידות אדמה הקשתה ועדיין מקשה על פיתוח תשתיות במדינה.

החוף הפסיפי: בדרום המדינה ישנה רצועת חוף צרה. באזור זה מצויים הנמלים העיקריים של גואטמלה שהרי המדרה משמשים להם עורף חקלאי.

אקלים

גואטמלה כולה נמצאת באזור של אקלים טרופי, הטמפרטורות בכל רחבי המדינה גבוהות יחסית וכמות המשקעים גבוהה. באזור החוף הפסיפי ובשפלת פטן הלחות גבוהה ומשרע הטמפרטורות נמוך. באזור ההרים ישנם הבדלים קיצוניים יותר בין יום ללילה, יבש וקריר יותר עם טמפרטורה שנתית ממוצעת של 20 מעלות צלסיוס. עונת הגשמים נמשכת ממאי עד אוקטובר.

שטפונות בעקבות סופת ההוריקן סטאן, 2005 (צילום: איי אף פי))

נהרות ואגמים

הנהרות המרכזיים בגואטמלה הינם מוטגואה, אוסומאסינטה (Usumacinta) ודולסה (dulce). נהר מוטגואה, זורם ממערב למזרח בין שני רכסי ההרים המרכזיים של המדינה ונשפך לים הקריבי סמוך לגבול עם הונדורס. נהר אוסומאסינטה זורם מדרום לצפון לאורך הגבול עם מקסיקו, משיך לזרום במקסיקו דרך חבל טבסקו ונשפך למפרץ קמפצ'ה. נהר דולסה מחבר בין ימת איזבל שבמזרח המדינה לבין החוף הקריבי הקטן של גואטמלה. מפעלים להפקת אנרגיה הידראולית מצויים לאורך נהרות אלה ונהרות נוספים במדינה.

אגם אטיטלן (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

בגואטמלה שלושה אגמים גדולים שמהווים כיום והיוו בעבר מרכזים להתיישבות והתפתחות תרבותית. הגדול ביותר הוא אגם איזבל, הנמצא במזרח המדינה קרוב לים הקריבי. השני בגודלו הוא אגם פטן, הנמצא בחבל פטן הצפוני. בירת החבל, פלורנס, בנויה על אי באגם, במקום בו שכנה עיר גדולה של שבט המאיה שחי באזור. השלישי בגודלו הוא אגם אטיטלן בדרום מערב המדינה. אגם אטיטלן נמצא ברכס המדרה ומוקף עיירות וכפרים. חיי התרבות סביב האגם עשירים וססגוניים והוא נחשב מוקד משיכה לתיירים מרחבי העולם.

צמחיה ובעלי חיים

בעבר, כל שטחי מישור פטן והחוף הפסיפי היו מכוסים ביערות גשם טרופיים. עתה, פונו יערות רבים כדי לפנות מקום למטעים ושדות וכדי לפרנס את תעשיית הנייר. באזור ההרים יש עצי אלון ואורן רבים וסמוך להרי הגעש הגבוהים השטח צחיח בגין התפרצויות געשיות שכילו את הצמחיה.

במישור פטן חיים מגוון יונקים כמו הפקרי, בעל חיים דמוי חזיר החי ביבשת אמריקה בלבד. יגוארים ופומות מצויים במספרים נמוכים יותר. אוכלוסיית הציפורים עשירה ומגוונת, אך הציפור קווטסל, סמלה הלאומי של גואטמלה, הינה נדירה ונמצאת בסכנת הכחדה.

שימושי קרקע

26% מהקרקע בגואטמלה מיוערת, 13% מעובדים לחקלאות ויתרת הקרקע הינה שטח עירוני ואדמה צחיחה ובלתי מיושבת.

גואטמלה היא המדינה המאוכלסת ביותר במרכז אמריקה (נכון להערכה שנעשתה ביולי 2007). רוב תושבי גואטמלה הם "מסיטסו", כלומר אינם ממוצא ילידי-אמריקני מובהק וגם לא ממוצא אירופי מובהק. אחוז זעום מתושבי המדינה שייכים למשפחות ספרדיות שלא נישאו מעולם עם האוכלוסייה הילידית. משפחות אלו מהוות את האליטה הכלכלית, הצבאית והפוליטית של גואטמלה.

מיעוט גדול יותר, שחי בעיקר בכפרים שבאזור ההררי, הם השבטים הילידים שלא נטמעו בחברה האירופית ומקיימים עד היום אורח החיים מסורתי, לרבות שימוש בשפות המקומיות שהן ניבים מרוחקים של שפת המאיה.

כלכלת גואטמלה עדיין מבוססת בעיקרה על חקלאות, 40% מהיצוא הוא של תוצרת חקלאית ו-55% מכוח העבודה מועסקים בענפים חקלאיים. מוצר היצוא העיקרי של המדינה הוא קפה ואחריו בננות וסוכר. מאז הפיכתה למדינה עצמאית, ב-1945, התפתחה תעשיית ביגוד, גומי וריהוט בגואטמלה. מאז 1996, אז נחתם הסכם השלום ששם קץ למלחמת האזרחים במדינה, התפתחה גם תעשיית התיירות בגואטמלה והפכה לנדבך חשוב בכלכלתה.

דוכני ריהוט של בעלי מלאכה בשוק (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

החקלאיים רבים ומשובחים. אך סדרה של אסונות טבע ואי-סדר פוליטי מתמשך מוטטו את כלכלתה מספר פעמים.

ב-2001 נחתם הסכם סחר חופשי בין ארה"ב לגואטמלה. החל משנות ה-80 מסתייעת ממשלת גואטמלה בהלוואות ממדינות שונות ובעיקר מארה"ב. ההלוואות מסייעות לממשלה בשיקום כלכלת המדינה לאחר מלחמת האזרחים הארוכה, אך הגירעון בקופה הציבורית עומד על 5.157 ביליון דולר נכון לשנת 2006.

השוק בצ'יצ'יקאסטנאנגו (צילום: אילת רותם)

תרבותה של גואטמלה התהוותה תוך מפגש בין התרבות הספרדית שהביאו עמם המתיישבים הראשונים במאה ה-16 לבין תרבותם של השבטים השונים ששכנו בארץ עוד מימי ממלכת המאיה. במובן זה, תרבותה של גואטמלה הינה "אמריקו-לטינית" טיפוסית. שפת המדינה היא ספרדית, ולכנסייה הקתולית נודעה השפעה עצומה על האמנות, הבנייה, הספרות והאמונה של הגואטמלים. מנגד, למורשת של השבטים הילידים הייתה השפעה רבה על התפתחות המוסיקה, מלאכת היד ואמנות הציור והפיסול.

בנות לבושות בבגדי המאיה (צילום: איי פי)

ה"מרימבה" (Marimba), הוא כלי נגינה דמוי קסילופון הנחשב לכלי הנגינה הטיפוסי של גואטמלה. מקורו לא ברור אך משערים שהוא הובא למרכז אמריקה מאפריקה על ידי עבדים במאה ה-16 או על-ידי יורדי-ים בתקופות קדומות יותר. המרימבה נמצא בשימוש הן במוסיקה פופולרית של גואטמלה, הן במוסיקה המודרנית והן במוסיקה הכנסייתית. בשל הדומיננטיות של צליליו, העניק המרימבה לסגנונה המוסיקלי הייחודי של גואטמלה את שמו. המרימבה התפתחה כסגנון מוסיקלי בפסטיבלים של גואטמלה. אירועים אלה שימשו זירה למפגש בין הסגנונות המוסיקליים של צאצאי הספרדים והסגנונות של האוכלוסייה הילידית, לסגנונות שהביאו איתם העבדים מאפריקה.

מוסיקאים מגואטמלה מנגנים במרימבה (צילום: אימג'בנק / GettyImages)

תרבות המאיה צמחה באזור ההררי של גואטמלה בתחילת האלף השני לפנה"ס. בתחילת המאה הרביעית לספירה, החלה נדידה של השבטים מאזור ההר למישור פטן ולחצי האי יוקטן. החל מזמן זה מתחיל העידן המכונה "העידן הקלאסי" בתולדות המאיה. במשך 600 שנה, קיימו המאיה באזור זה ממלכה אדירה שניהלה קשרי מסחר ענפים עם שבטים אחרים באמריקה, השיגה עליונות צבאית באזור מרכז היבשת והגיעה להישגים מרשימים בתחום המדע והתרבות. סביב שנת 900 ננטשו ערי המאיה באזור פטן על ידי יושביהן שהיגרו לאזור ההררי של גואטמלה ולאזור יוקטן, שם הוסיפו לקיים ממלכה עד שנת 1450. בשנה זו, פרץ מרד שביתר את האימפריה למערכת של ערי מדינה יריבות שקיימו שלטון עצמאי עד לכיבוש הספרדי ב-1519.

מערת קבורה מה-150 לפנה"ס ובה ציורי קיר של תרבות המאיה, נתגלה בסן ברתולו, גואטמלה (צילום: רויטרס)

אזור מישור פטן של גואטמלה עמוס עד היום בשרידים של אותה תרבות מפוארת שחרבה סביב שנת 900 מסיבות בלתי ברורות. הערים הענקיות שבנו אנשי המאיה בטיקל (Tikal), בקווסקטון (Uaxactún) ובאל-מרידור (El-Meridor) נותרו עדות לציוויליזציה המפותחת של המאיה באזור פטן. אתרים נוספים של המאיה מצויים במקסיקו, בליז והונדורס השכנות.

המאיה הם התרבות הילידית-אמריקאית עליה אנו יודעים יותר מכל, בשל היותם היחידים ביבשת שפיתחו שפה כתובה. הכתב ההירוגליפי של המאיה, לצד האמנות המרשימה שנותרה חקוקה על המבנים בערים החרבות, משמשים מקור פורה למחקר אודות עולמם של בני השבט.

ידוע לנו כי המאיה היו פוליתאיסטים והאמינו בעולם המחולק לשלושה חלקים, ארץ החיים, ארץ האלים והצדיקים שבשמיים וארץ החוטאים שמתחת לאדמה. כמו כן, ידוע כי עסקו בקורבנות אדם ובעיקר בהקרבת ילדים, שנחשבו לטהורים. רבים מהאתרים הארכיאולוגיים ששרדו היו מקדשים וקיימת השערה כי העיר טיקל כלל לא שימשה למגורי אדם, אלא הייתה עיר שלמה של מקדשים שרק כוהני הדת חיו בה.

המאיה פיתחו ידיעות מרשימות באסטרונומיה ובמתימטיקה, קיימו היררכיה שלטונית מסודרת בין עריהן והותירו אחריהם מורשת ארכיטקטונית מעוררת השתאות. במשך מאות שנים היו חורבות ממלכת המאיה נסתרים מעין אדם, קבורים בין צמחיית הג'ונגלים שכיסתה את שרידי הערים. בעקבות שמועות אודות אבנים מסותתות באמצע הג'ונגל, סביבם משחקים ילדי השבטים באמריקה, הגיעו ארכיאולוגים לגואטמלה בסוף המאה ה-19 וחשפו את הערים העצומות ששכנו במעמקי הג'ונגל.

מאז ועד היום, המחקר אודות מורשת המאיה משמש מקור להבנה עמוקה יותר של התרבות שהתקיימה ביבשת אמריקה לפני בואו של האדם האירופאי. המחקר משמש גם כמקור השוואה מעניין להתפתות תרבות המערב ותרבות המזרח הקרוב. המאיה, לשם דוגמא, פיתחו שיטת מספור בת 20 פריטים (לעומת 10 הקיימים בשיטה הלטינית והערבית) וניהלו לוח שנה בן 365 ימים. מבחינות רבות, תרבותם התעלתה על התרבות המערבית של אותו זמן. הם פיתחו סימון עבור הערך המספרי "אפס" כבר בשנת 36 לפנה"ס, יותר מ-150 שנה לפני שתלמי הכניס את הספרה לשימוש באגן הים-התיכון. כמו-כן התצפיות האסטרונומיות שלהם היו מדויקות יותר מאלו של בני אירופה במאות 4 – 9 לספירה. מבחינות אחרות, פיגרו אחר האירופאים. הם לא הכירו, למשל, את הגלגל.

כיסויי מיטה בסגנון המאיה, סנטיאגו (צילום: איי פי)

לא מעט ידוע לחוקרים על תרבות המאיה אך דבר-מה מרכזי נותר בלתי מפוענח. נכון ל-2007 אין המדע יודע מדוע וכיצד קרסה האימפריה של המאיה ותושביה נטשו את אזור פטן. ישנן מספר השערות בדבר בצורת, מגיפה, רעידת אדמה ואפילו אודות משבר רוחני שגרם לכוהנים לתת לפשוטי העם הוראה לעזוב את האזור.

החל משנת 1518, החלה ספרד לשגר משלחות לגואטמלה. משלחות אלו עסקו בסחר חליפין ובהתרשמות ראשונית מאופייה של הארץ. עד מהרה, החלה האוכלוסייה המקומית של גואטמלה לסבול ממגפות שהביאו איתם הספרדים. המגפות, לצד מלחמה בלתי פוסקת ששררה בין השבטים, החלישו את האוכלוסייה המקומית. באותה שנה, נחת המצביא הספרדי ארנן קורטס (Hernán Cortés), בראש צבא של 600 לוחמים ביוקטן והחל להשתלט על חצי-האי. בשנת 1519 הוא שיגר את האחים גונזלו ופדרו דה- אלווראדו (Gonzalo & Pedro de Alvarado) לגואטמלה, במשימה לכבוש את הארץ.

האחים דה – אלווארדו ניצלו את המלחמה בין השבטים ותוך מספר שנים הצליחו להפוך את גואטמלה לקולוניה ספרדית, חלק ממה שכונה "ספרד החדשה", שכללה את השטח שמשתרע מדרום מקסיקו של היום ועד לקוסטה ריקה. ב-25 ליולי 1524 הוקמה בירתה הראשונה של גואטמלה, "ווילה דה-סנטיאגו דה-גואטמלה" (Villa de Santiago de Guatemala), לצד בירתם של שבט ה"סקוויקל" (Caquichel)– השבט החזק בארץ.

בית המלוכה ההבסבורגי (ששלט גם בספרד), החל ליישב את גואטמלה במהגרים מספרד שחיפשו הזדמנויות כלכליות חדשות. יחד עם המתיישבים החדשים הגיעו גם המיסיונרים הנוצרים שהביאו בהדרגה להתנצרותה של האוכלוסייה הילידית כולה. בתחילה נהגו המתיישבים בתושבי גואטמלה כעבדים. ב-1524, יצאה סדרה של חוקים שהמירה את שיטת העבדות בשיטה מעין-פיאודלית. מתיישב שקיבל אדמה מהמלך, התחייב לדאוג לילידים שישבו על אדמה זו, להימנע מלהתעלל בהם פיזית ולהביאם בברית הנצרות. הילידים, מצידם, חויבו לעבוד את האדמה ונאסר עליהם לעזוב את השטח עליו הופקד המתיישב החדש. חוקים אלה יצאו לאחר שהמגפות החדשות, עבודת הפרך והענישה הפיזית גרמו לתמותה גבוהה בקרב האוכלוסייה הילידית, אשר פגעה בכוח-האדם שהועמד לרשות המתיישבים.

בדורות בהם שלטו הספרדים בגואטמלה הותירו את חותמם על הארץ במספר תחומים. הלשון הרשמית במדינה היא ספרדית, רוב תושביה מזהים עצמם כנוצרים קתולים וההשפעה הספרדים ניכרת בסגנון הבנייה הקולוניאלי הנפוץ ביותר ברחבי המדינה. בנוסף לכל אלה, הותיר הכיבוש הספרדי מורשת כואבת יותר והיא הקיטוב המעמדי החריף, אשר הוביל למלחמת אזרחים ממושכת. קיטוב זה נוצר על רקע כלכלי, אך המתחים האתניים שזורים בו היטב.

ה"קראולים", צאצאי מתיישבים ספרדים שלא נישאו לילידים, מוסיפים להוות אליטה שולטת במדינה ונמנעים ממגע עם אלו שאינם נמנים על הקבוצה האתנית שלהם. ה"מסיטסוס", אוכלוסייה ממוצא ילידי ואירופי משולב, הם רוב באוכלוסיית הארץ ושייכים למעמדות כלכליים שונים. ה"אינדיאנים", החיים בעיקר בכפרים, מוסיפים להיות אוכלוסייה הסובלת מעוני ובערות. עקבותיה של השיטה הפיאודלית עדיין ניכרים בכלכלת גואטמלה, בה שני שלישים מהאדמות נמצאות בבעלות כמה משפחות "קריאוליות".

לקראת סוף המאה ה-16, הפכה גואטמלה למרכז השלטון הספרדי במרכז אמריקה. הקולוניה שנקראה "גואטמלה", כללה למעשה את השטח שהשתרע מדרום מקסיקו (אזור "צ'יאפס" של היום) ועד לקוסטה-ריקה. הקפיטן הספרדי ששלט בכל האזור הזה, ישב בבירתה החדשה של גואטמלה, סנטיאגו דה-גואטמלה (Santiago De-Guatemala) , הנקראת היום אנטיגווה (Antigua) .

בשנת 1773, פקד רעש אדמה גדול את האזור ובירתה של גואטמלה ניזוקה קשות. בשנת 1776, הועברה הבירה למקום מושבה הנוכחי, העיר גואטמלה (Ciudad De-Guatemala). ב-1786, רפורמה אדמיניסטרטיבית באימפריה הספרדית הפרידה את הקולוניה "גואטמלה" ל-7 רשויות שונות. הפרדה זו שרטטה את גבולותיה הנוכחיים של גואטמלה ועיצבה את המפה המדינית של מרכז-אמריקה.

האחיזה של בית המלוכה הספרדי בשטחים עליהם שלט ביבשת אמריקה, החלה להתרופף בשנות ה-70 של המאה ה-18. המהפכות בארה"ב ובצרפת עוררו את רוח המרד בקולוניות הספרדיות ואי-שביעות רצון מהתנהלותו של השלטון הספרדי החלה לתת את אותותיה. המעמד הדומיננטי בתנועה לשחרור הלאומי בגואטמלה היה מעמד ה"קריאולים".

ה"קראולים" פיתחו עוינות כלפי השלטון הספרדי על רקע של מתחים חברתיים בינם לבין הפקידים והקצינים הספרדים שהתייחסו אליהם כאל ילידים. כמו-כן, המתחים התעוררו על רקע המדיניות הכלכלית שנקראה "מרקנטליזם". בהתאם למדיניות זו, השלטון בספרד הגביל את הסוחרים ובעלי המטעים ה"קראולים" באמצעות חוקי יצוא נוקשים שמנעו מהם מלסחור עם מדינות אחרות וחייבו אותם למכור את תוצרתם במחיר מוזל לשלטון הספרדי. מדיניות זו, עמדה גם ברקע של מלחמת העצמאות בארה"ב ואירוע זה שימש מופת ל"קראולים" בגואטמלה.

בין השנים 1808 - 1814, הייתה ספרד תחת כיבוש צרפתי מידי האחים נפוליאון. תושבי גואטמלה, כמו בקולוניות אחרות, ניצלו את תקופת הכיבוש כדי ליזום רפורמות שהעניקו להם יתר עצמאות. כאשר שב המלך פרננדו ה-7 לכס המלוכה בספרד, הוא סרב לקבל את הרפורמות וסירובו הוביל לתסיסה הן בקולוניות והן מצד גורמים מהפכניים בספרד עצמה. בשנת 1821, הכריז מושל מקסיקו, הגנרל אוגוסטין דה-איטורבידה (Augustin De-Iturbide) על מדינתו כעל אימפריה עצמאית משלטונה של ספרד. בעקבותיו החלה סדרה של הכרזות עצמאות ברחבי מרכז אמריקה. ב-15 לספטמבר 1821, הכריזה אסיפת הנציגים של גואטמלה על הקמת מדינה עצמאית בראשותו של הנציב הקולוניאלי גבינו דה-גאינזה (Gabino De-Gainza).

התנערותן של הקולוניות במרכז אמריקה הובילה באופן מיידי לקונפליקט בין גורמים שביקשו לשמור על החלוקה המדינית שהכתיבה ספרד לבין גורמים שביקשו לאחד את כל הקולוניות תחת שלטון מרכזי. ב-1 ביולי 1823 הוכרז על הקמת הפדרציה של מדינות מרכז-אמריקה, שכללה את מקסיקו, גואטמלה, הונדורס, אל-סלבדור, ניקרגואה וקוסטה-ריקה. חיכוכים קשים הוסיפו להתגלות בין הליברלים, שתמכו בקיום הפדרציה, בקפיטליזם ובהפרדת דת ממדינה. לבין השמרנים, שתמכו בהפרדות למדינות קטנות, בשימור מעמדם של בעלי האחוזות ובחיזוק הקשר בין השלטון לבין הכנסייה הקתולית.

ב-1838, עקב מגיפת כולירה שחשפה את אוזלת ידו של השלטון. הנהיג רפאל קרארה (Rafael Carrera), גנרל בדימוס, מרד איכרים כנגד השלטון הפדרלי בגואטמלה. ב-1840 הדיח את מנהיג הפדרציה פרנסיסקו מוראזן (Francisco Morazán), וב-1847 הכריז על גואטמלה כעל מדינה עצמאית.

קאררה שלט בגואטמלה כדיקטטור עד מותו ב-1865. בתקופת שלטונו הושב הסדר על כנו, לאחר שנים של מרידות ואי-שקט, הכנסייה השיבה לעצמה את כוחה שאבד בשנות שלטונו הליברלי של מוראזאן והכלכלה חזרה לתפקד כבעבר. מדיניותו הכלכלית של קאררה התאפיינה בהישענות על גורמי חוץ, בעיקר תאגידים בריטיים שישבו במרכז הסחר האנגלי שבבליז. תאגידים אלו רכשו מגואטמלה קפה, סוכר וכותנה בתצורתם הגולמית והפיקו מהם מוצרים אותם מכרו באירופה, אך גם לגואטמלה עצמה.

לאחר מותו של קאררה, ירש אותו הגנרל ויסנטה סרנה (Vicente Cerna). סרנה המשיך במדיניות קודמו, אך שלטונו היה חלש משל קאררה וב-1871 הובס צבאו בידי כוחות הגרילה של הליברלים מיגל גרסיה גרנאדוס (Miguel García Granados) ויוסטו רופינו באריוס (Justo Rufino Barrios). ההפיכה של 1871, הובילה לשלטון דיקטטורי של הסיעה הליברלית בגואטמלה, שלטון שנמשך עד 1947. בתקופה זו נעשו צעדים להגביל את כוחה של הכנסייה הקתולית וננקטה מדיניות של כלכלה חופשית. מדיניותם של הדיקטטורים הליברלים הביאה לצמיחה כלכלית, להתפתחות תשתיות ולהיווצרותו של מעמד בינוני בגואטמלה. עם זאת, מדיניות השוק החופשי חידדה את הפערים בין עשירים לעניים והובילה להתרוששותה של האוכלוסייה הכפרית ולריכוז גבוה של עניים בערים הגדולות.

יוסטו רופינו בריוס (Justo Rufino Barrios), השני בסדרת הדיקטטורים הליברלים, היה המשמעותי שבמנהיגים אלו. הוא פיתח את תעשיית הקפה והשקיע כספים רבים בתשתיות לאומיות. כמו-כן, היה קיצוני ביותר ביחסו אל הכנסייה ומעמדה. בתקופת שלטונו הוחרמו נכסי הכנסייה ומערכת החינוך שלה הפכה למערכת חינוך חילונית-ציבורית. בריוס ביקש לייסד מחדש את הפדרציה המרכז-אמריקנית ולא היסס להפעיל כוח צבאי לצורך הגשת מטרתו. ב-1886, נהרג בראש חייליו באל-סלבדור, במהלך ניסיונותיו לכפות על השכנה מדרום איחוד פוליטי.

ב-1898, לאחר רציחתו של הדיקטטור חוזה ריינה באריוס (José Reina Barrios), אחיינו של יוסטו רופינו, עלה לשלטון מנואל אסטרדה קאבררה (Manuel Estrada Cabrera). קאבררה שלט בגואטמלה 22 שנה, יותר מכל מנהיג מרכז-אמריקאי אחר. בתקופת שלטונו גדלה המעורבות של תאגיד בשם "חברת הפירות המאוחדת" (United Fruit Company), בכלכלת גואטמלה. תאגיד זה, שנשלט על-ידי אנשי עסקים מארצות-הברית, הקים בגואטמלה תעשייה מפותחת לגידול ויצוא של בננות. כניסתו של התאגיד לכלכלת המדינה הביא לפיתוח אינטנסיבי של מערכת מסילות הברזל והרחיב את שוק העבודה. אך גם הפעם המרוויחים העיקריים היו המעמד הבינוני ובעלי הקרקעות ורוב אוכלוסיית גואטמלה נותרה ענייה ביותר.

"חברת הפירות המאוחדת" הפכה תוך זמן קצר, לגורם הכלכלי המשמעותי ביותר בגואטמלה והחזיקה ביותר קרקע מכל גורם אחר. היא החזיקה בבעלות על הנמל הראשי של גואטמלה וזכתה להקלות משמעותיות במיסי יצוא מצד הממשלה. הפיכתו של התאגיד, לבעל אינטרסים בכלכלת גואטמלה הייתה בעלת השלכות פוליטיות. בעלי המניות ב"חברת הפירות המאוחדת" היו אישים בעלי השפעה חזקה על מקבלי ההחלטות בארצות-הברית. הפיכתם לבעלי אינטרס במתרחש בגואטמלה הפכה את ארצות-הברית לגורם המתערב בנעשה במדינה.

ב-1920, הפיכה צבאית הדיחה את קאבררה וייסדה שלטון דמוקרטי בהנהגת "מפלגת האיחוד" שזה עתה הוקמה. אך כעבור שנה, הפיכת נגד של הצבא בהנהגתם של יצואני הקפה, החזירה את הדיקטטורה של המפלגה הליברלית לשלטון. השפל הכלכלי הגדול של 1929 פגע קשות בכלכלתה של גואטמלה. בפברואר 1931 עלה לשלטון הגנרל חורחה אוביקו קסטנדה (Jorge Ubico Castañeda), שכונה "אוביקו".

סטודנטים ותושבים מפגינים למען זכויות הצבעה שוות, 1945 (צילום: אימג'בנק / GettyImages)

אוביקו שלט בגואטמלה ביד רמה, דיכא כל התנגדות לשלטונו באמצעות הגליות והוצאות להורג ותמך באליטה הכלכלית של מגדלי הבננות והקפה. מנגד, תרם רבות לפיתוח התשתיות בגואטמלה והיה המנהיג הראשון להקים רשת כבישים שחיברה את כל חלקי המדינה אלו לאלו. אוביקו היה בן-ברית נאמן של ארה"ב והיה המנהיג הראשון באמריקה הלטינית שהצטרף אליה בהכרזת מלחמה על גרמניה ב-1941 (בזמן מלחמת העולם השנייה) זאת על אף שבאותו זמן הייתה בגואטמלה נוכחות חזקה של סוחרי קפה גרמנים וממשלתו של אוביקו הביעה שמחה על עלייתו של היטלר לשלטון ב-1933, אך אוביקו החשיב את כוחה של ארה"ב יותר מאשר את כספם של הסוחרים הגרמנים. ביולי 1944, לחץ מתמיד מצד סטודנטים וקבוצות פוליטיות רדיקליות כפה על אוביקו להתפטר מתפקידו.

לאחר שהודח אוביקו, עלה לשלטון חואן חוזה ארבלו (Juan José Arévalo), מרצה לפילוסופיה ששב מגלות בארגנטינה. ארבלו העניק לגואטמלה את חוקתה הדמוקרטית הראשונה. בתקופת שלטונו נעשו צעדים משמעותיים לקידום חינוך שוויוני, להגבלת כוחם של תאגידי הקפה והבננות ולקידום חופש הביטוי וחופש ההתארגנות הפוליטית. ארבלו פעל לצמצום הפערים הכלכליים במדינה, אך סלד מקומוניזם ודגל בגישה אותה כינה "סוציאליזם רוחני" שמהותה שוק חופשי לצד אחריות לאומית לרווחתם של ההמונים.

הנשיא חואן חוזה ארבלו בעת נאום ההכתרה שלו. ארבאלו עלה לשלטון אחרי המהפכה של 1945 (צילום: אימג'בנק / GettyImages)

ב-1951, ירש יעקבו ארגנס גוזמן (Jacobo Arbenz Guzmán) את ארבלו בתפקיד הנשיא. גוזמן, בנם של מהגר שוויצרי ואישה ממוצא ילידי, היה סוציאליסט אדוק ויזם חקיקה שמטרתה הייתה כרסום מתמיד בכוחם של התאגידים והאליטות הישנות לטובת הטבת מצבם החומרי של העניים. בין היתר יזם את "חוק הקרקעות" שתכליתו הייתה נטילת אדמות בלתי מעובדות מידיה של "חברת הפירות המאוחדת" והעברתן לידי איכרים חסרי אדמה.

יוזמותיו של גוזמן עוררו את בעלי התאגיד לפעולה נגדית והם ניצלו את השפעתם על מקבלי ההחלטות בארה"ב ושכנעו אותם כי גואטמלה עומדת להפוך למדינה קומוניסטית, בעלת ברית של ברה"מ. בשל קרבתה הגיאוגרפית לארה"ב, ראו בוושינגטון תהליך זה כסכנה מוחשית לביטחונה של ארה"ב והחליטו ליזום הפיכה שתפיל את גוזמן מכיסאו ותשיב את הסדר הישן בגואטמלה על כנו.

חיילים בצבא גרילה גואטמלי. מהפכת הנגד של 1954 (צילום: אימג'בנק / GettyImages)

ב-1954, פלש צבא גרילה בפיקודו של חורחה קסטיליו ארמאס (Carlos Castillo Armas) לגואטמלה ותפס את השלטון. הצבא המורד הורכב מגולים שתמכו במפלגה הליברלית ואומנו על-ידי שירות הביון האמריקאי (CIA). ארמאס נטל את השלטון מידי גוזמן וביטל את יוזמותיו החקיקתיות. את מקומה של הממשלה המהפכנית של ארבלו וגוזמן ירשה סדרה של דיקטטורים ששלטה בגואטמלה במשך יותר מ-30 שנים.

מנהיגי מהפכת הנגד של 1954. מהפכה זו שמה קץ לשלטון הסוציאל-דמוקראטי והחזירה למדינה את שלטון הגנרלים. שני משמאל, הקולונל ארמאס, מנהיג המרד (צילום: אימג'בנק / GettyImages)

3 שנים לאחר ההפיכה הצבאית, ששמה קץ לשלטונו של גוזמן, נרצח הגנרל ארמאס על-ידי ארגון טרור קומוניסטי. ב- 1960, פרצה הפיכה קומוניסטית בגואטמלה, בסיועה של ממשלתו החדשה של פידל קסטרו ב קובה. ההפיכה דוכאה על-ידי הצבא, אך רבים מן המורדים מצאו מקלט באזור ההררי של גואטמלה. אזור זה, מחורץ וקשה לתמרון, היה מוכר עוד מימי מלחמתם של הספרדים בשבטי הילידים כאזור מועדף לניהול מלחמת גרילה. שרידי הצבא המהפכני מצאו מקלט בעשרות הכפרים ששכנו ביערות האזור וניהלו משם סדרה של פעולות טרור נגד תשתיות לאומיות וחיילי הממשל.

ב-1970 הקים צבא גואטמלה יחידות מיוחדות שנועדו לתת מענה לפעילות הטרוריסטית באזור ההרים. יחידות אלה כונו "יחידות המוות" ותפקידן היה לחסל את תשתית הטרור בכפרים. היחידות עסקו בהריגתם של טרוריסטים, אך גם בפעולות נגד האוכלוסייה הכפרית כולה, שנועדו להרתיע את הכפריים מלסייע לארגוני הטרור.

לאורך שנות ה-70 נמשכה בגואטמלה מלחמת האזרחים ובנוסף לכך סבלה המדינה מאסונות טבע. ב-1974 הכתה סופת הוריקן במזרח המדינה וב-1976 הביאה רעידת אדמה באזור ההר למותם של 20,000 אזרחים. עדויות על הפרת זכויות-אדם במדינה גרמו לגינויים חריפים מצד אומות העולם נגד מדיניותה של ממשלת גואטמלה. ארה"ב הפסיקה את הסיוע הצבאי למדינה ואיימה בסנקציות כלכליות. דיווחים לא רשמיים דיברו על הרג של אלפים על-ידי הצבא ונטען כי ממשלת גואטמלה הכריזה על מסע להשמדת האוכלוסייה הילידית של הכפרים.

הריסות העיירה סן-פדרו שעל שפת אגם אטיטלן. ב-1976 הביאה רעידת אדמה באיזור זה למותם של של 2,000 גואטמלים (צילום: אימג'בנק / GettyImages)

ב-1982 התאחדו שלושת ארגוני הגרילה למטה אחד משולב שנקרא "האיחוד הגואטמלי למרד לאומי" (URNG). באותה שנה, עלה לשלטון אפרים ריוס מונט (Efraín Ríos Montt), גנרל מהמפלגה הנוצרית. מונט ניהל משא-ומתן עם ארגוני הגרילה ואף ניאות להעניק להם חנינה עם יחתמו על הסכמי הפסקת אש עם הממשלה. אך ארגוני הגרילה דחו את תנאי הפסקת-האש ובתגובה פתחה ממשלת גואטמלה במערכה צבאית נגד הטרור שהביאה למותם ולהגלייתם למקסיקו של אלפים מתושבי הכפרים באזור ההר.

ב-1996, לאחר סדרה של נשיאים אזרחים שהדיחו גנרלים שהואשמו בשחיתות והפרת זכויות-אדם, הוכרזה הפסקת-אש בלתי רשמית בין צבא גואטמלה והנשיא אלברו ארסו איריגויין (Alvaro Arzú Irigoyen) לארגון הגרילה. זמן קצר לאחר מכן, נחתם הסכם שלום שהביא לקיצה את מלחמת האזרחים הארוכה ביותר בתולדות מרכז-אמריקה. מלחמה זו, הביאה למותם של יותר מ-200,000 איש והפכה יותר ממיליון גואטמלים לפליטים.

הסכם השלום חייב את הממשלה לשתף את ארגוני הגרילה בשלטון ולהגדיל את השקעותיה בחינוך, דיור וביטוח לאומי. מנגד, המורדים התחייבו להגביל את פעולתם לעשייה פוליטית וקיבלו למעשה את המצב הקיים בחלוקת ההון והקרקעות במדינה. חקיקה חדשה הגבילה את כוחו של הצבא להתערב בפוליטיקה ופירקה את היחידות המיוחדות שלחמו במורדים.

ב-1999, קבעה ועדת חקירה ממלכתית של גואטמלה כי "יחידות המוות" של צבא- גואטמלה אחראיות להיעלמותם של למעלה מ-150,000 אזרחים במהלך המלחמה. הוועדה האשימה את ממשלת ארה"ב שתמכה בצבא על אף שידעה על ההרג שהוא מבצע באזרחי המדינה.

תום מלחמת האזרחים והלאה

המחצית השנייה של שנות ה-90 וראשית המאה ה-21 אופיינו בניסיונותיה של גואטמלה לשקם את כלכלתה ואת היחסים בין הקבוצות האתניות והמעמדות במדינה לאחר 36 שנים של מלחמת אזרחים. כלכלתה של המדינה החלה לצמוח, וממשלותיה האחרונות של גואטמלה העמיקו את מחויבותה של המדינה לגורלם של עניי הארץ.

בשנים 2000 - 2004 כיהן כנשיא אלפונסו פורטיו קבררה (Alfonso Portillo Cabrera), שהואשם על ידי רבים במדינה בשחיתות. החליפו בתפקיד אוסקר ברגר פרדומו (Óscar Berger Perdomo), שהגביר את שיתוף הפעולה עם ארה"ב בניסיון לבער את נגע הסמים במדינה. ב-2007 נבחר איש השמאל, אלברו קולום (Álvaro Colom) לנשיא.

למרות ההתייצבות במצב הפוליטי והכלכלי, גואטמלה הוסיפה להתאפיין בפערים חברתיים-כלכליים עצומים הגורמים לרמת פשיעה גבוהה. מצב זכויות האדם השתפר משמעותית ובעקבותיו חזרו ההשקעות הזרות למדינה ומצבה הכלכלי השתפר. גם התפתחותה של תרבות הפנאי במערב ואיתה תעשיית התיירות היטיבו עם גואטמלה שנופיה המרהיבים ותרבות המאיה הייחודית שלה מושכות מדי שנה אלפי תיירים לביקור באתרים הארכיאולוגיים ובכפרים באזור ההר.

לקריאה בכתבה לחצו כאן 

גואטמלה: עולם שלישי במצב טוב: עיר שנעלמה במעמקי הג'ונגל, עיירה של ניצולי אונייה טרופה, 30 הרי געש ואגם קסום במיוחד. מסע בין המורשת האינדיאנית לתפארת האימפריה הספרדית. כתבה באתר ynet.

לקריאה בכתבה לחצו כאן