פרידריך וילהלם ניטשה

ניטשה נולד בפרוסיה, ובאופן אירוני - כמי שנודע בהצהרתו על "מות האלוהים", גדל דווקא במשפחה של אנשי דת. בהיותו בן חמש, מת אביו כתוצאה ממחלה עצבית לא מזוהה. גם ניטשה עצמו סבל כבר מגיל ההתבגרות מתופעות חולניות שליוו אותו במשך כל חייו - כאבי ראש כרוניים וטשטוש ראיה, סימפטומים שבישרו על המחלה שעתידה לדרדר אותו עד טירוף לקראת סוף חייו.

למרות שניטשה יועד על ידי בני משפחתו ללימודי דת, התעניינותו במוסיקה, אמנות קלאסית ופילולוגיה משכה אותו לכיוונים אחרים. את לימודיו הגבוהים החל ניטשה בבון ואז עבר ללייפציג. הוא התעמק בפילולוגיה, ובהיותו בן 24 בלבד, מונה למשרת פרופסור באוניברסיטת בזל שבשווייץ. במקביל לעיסוקו כפילולוג, גילה עניין רב בתחום הפילוסופיה. שתי השפעות משמעותיות על חייו באותה תקופה היו הפילוסופיה הפסימית של שופנהאואר והמלחין ריכרד וגנר, אותו העריץ ועמו קשר קשרי ידידות.

בשנים שלאחר מינויו כפרופסור, פיתח ניטשה את התפיסה לפיה שיאי היצירה האנושית (שהוגדרו על ידו כטרגדיה היוונית הקלאסית והמוסיקה הווגנריאנית), מנוגדים לפילוסופיה הסוקרטית הדוגלת בעליונותו של כוח ההגיון והשכל - פילוסופיה אשר הכתיבה במידה רבה את צביונה של התרבות המערבית המודרנית. בספרו "מעבר לטוב ולרע" (1886) בחן השקפות מוסר שונות כפי שבאו לידי ביטוי במגוון תרבויות לאורך ההיסטוריה האנושית. הוא ביקר את הפילוסופים של המוסר (ובעיקר את סוקרטס) על כך שהתיימרו לדעת מה טוב ומה רע לו לאדם, והאשימם בצרות אופקים. לטענתו, כל סוגי המוסר הנם מורכבים ובעיתיים שכן הם מכלילים חוקים אוניברסאליים וכליים על נפש שהאדם שאינה ניתנת להכללה. טענות אלה מנוסחות בספרו "מעבר לטוב ולרע" מ-1886.

בהיותו משוכנע שהמוסיקה של וגנר היא המעיין שיכול להחיות את רוח הטרגדיה היוונית בעידן מנוון תרבותית, פירסם ניטשה בשנת 1872 את עבודת הפילוסופיה הגדולה הראשונה שלו, "הולדת הטרגדיה מרוחה של המוזיקה". ביצירה זו פרש את הבחנתו בין שני היסודות המרכזיים של החברה האנושית: היסוד האפולוני (ההרמוני, המאופק והפיוטי) והיסוד הדיוניסי (היצרי והנסחף בסערת רוח).

יש להבין את שני היסודות המיתולוגיים הללו כשני אספקטים של הנפש. אפולון היה האל של האומנויות והסדר, לעומתו, דיוניסוס היה אל השיכרות והדמיון. כדי ליצור נפש מאוזנת וחברה בריאה יש לאזן בין שני היסודות הללו. ניטשה דימה את היסוד הדיוניסי לנהר שוצף שעשוי לגרום להצפה. אם יתוו את דרכו באמצעות תעלות, יוכלו לרתום את שצפו לטובת השקיית הצמחייה. אם ינסו לחסמו בסכר, הוא עלול להתפרץ ולהציף את הארץ. היסוד האפוליני של הסדר, באיזון הנכון עם היסוד הדיוניסי, אמור לשמש כתעלה המתווה את דרכו של נהר הרגשות השוצפים. אך אם יגבר הסדר ולא יתן פתח לרגש, כפי שהאשים ניטשה את סוקרטס, סופו של נהר הרגש לפרוץ ולגרום להרס.

האיש בעל העוצמה, העל-אדם (Übermensch), הוא זה המסוגל לנתב את תשוקותיו ההרסניות לאפיקים חיוביים ויצירתיים. הנהנתן והסגפן – שניהם אנשים חלשים שאינם מסוגלים להתמודד עם מורכבות הנפש שלהם (אספקטים אלו יהוו מאוחר יותר את הבסיס למבנה האישיות לשיטתו של פרויד בפסיכואנליזה  – האיד, אגו וסופר אגו).

בשנת 1879 החליט ניטשה לעזוב את עולם האקדמיה. בשנים הבאות פרסם מיצירותיו החשובות, ביניהן, "כה אמר זרתוסטרא" (1884), "מעבר לטוב ולרע" ו"אילן היוחסין של המוסר". שמו התפרסם ברבים, כאשר מבקר הספרות גאורג ברנדס החל להרצות על משנתו באוניברסיטת קופנהגן בשנת 1888.

לקראת סוף העשור החל ניטשה להשתחרר משתי ההשפעות שעיצבו את מחשבתו עד כה. הוא התרחק מוגנר, בשל דיעותיו האנטישמיות והאגוצנטריות שלו, והתחיל לראות בהגותו של שופנהאואר פילוסופיה מדכאת. בספריו המאוחרים, ששיאם יכול להיחשב "כה אמר זרתוסטרא", הציג ניטשה את מושג העל-אדם לצד מוטיבים עיקריים אחרים בחשיבה המאוחרת שלו - "הרצון לעוצמה" ו"חזרה נצחית". "כה אמר זרתוסטרא" הינו חיבור אנטי-קונפורמיסטי, אנטי-נוצרי, הקורא להתמודדות עם החיים דרך סבל וכיבוש החולשות. ניטשה ראה בספר את הישגו הגדול ביותר, לא רק מבחינת תוכנו הפילוסופי אלא גם מבחינה ספרותית.

הפילוסופיה של ניטשה, בייחוד בשנותיו המאוחרות, הצטיינה בבחינה מעמיקה של ערכי התרבות המערבית ("המסורת היהודית-נוצרית"). הוא הבחין בין מוסריות של אדונים, המעלה על נס את הכוח, העצמאות, הגאווה והתחרות, לבין מוסריות של עבדים, שסגולותיה התנזרות, ענווה וצייתנות. הבחנה זו קוממה רבים, ולימים היו שזיהו בה את שורשיה של אידיאולוגיית "גזע האדונים" הנאצית, אם כי אחרים ראו בה תחזית (מדויקת) של העתיד לבוא, ולא הטפה. ניטשה תיאר את תקופתו כדור של ניהיליזם, מונח שטבע לציון תחושה של חוסר תכלית מוסרית. את האשמה לכך תלה בפוזיטיביזם, האחראי ל"מותו של אלוהים". הוא חזה כי את מקומה של הדת כמקור הערכים המוחלטים, תתפוס הלאומיות הלוחמנית.

בינואר 1889 התמוטט ניטשה ברחוב, לאחר שרץ להגן על סוס שהוכה בשוט. התנהגותו המשונה לאחר שהתעורר הביאה לאשפוזו למשך תקופה של שנה. בעשור האחרון לחייו הוא חי תחת השגחת אמו ואחותו בביתן, מנותק מהמציאות. לאחר סדרת התקפות שבץ הלך לעולמו בשנת 1900.

כיום נהוג לראות בניטשה את אבי האקסיסטנציאליזם החילוני. רעיונותיו היוו את הבסיס שממנו עוצבה הגותם של פילוסופים מודרניים כגון קרל יספרס, מרטין היידגר, ז'ן פול סרטר ואלבר קמי. השפעתו ניכרת לא רק בפילוסופיה הקיומית (האקסיסטנציאלית) בת זמננו, אלא גם בתחומי רוח אחרים, כגון ספרות (תומס מן, הרמן הסה, ד' ה' לורנס, סטפן צווייג, סמואל בקט, ריינר מריה רילקה ואחרים) ופסיכואנליזה (זיגמונד פרויד , קרל יונג וא' אדלר).

חיבורים נוספים של ניטשה שתורגמו לעברית: "המדע העליז", "דמדומי-שחר", "מעבר לטוב ולרוע", "לגניאולוגיה של המוסר", "שקיעת האלילים" ו"אנטיכריסטוס".

ניטשה והנאציזם

הגותו של ניטשה עוותה בידי הנאצים, שהפכוהו לאידיאולוג הנאציזם , אף על פי שגרעיניה העיקריים של משנתו עומדים בסתירה מוחלטת לאידיאולוגיה הנציונאל-סוציאליסטית. עיוותי משנתו היו כה מהותיים שכל טיפול מוצדק בהגותו ידרוש שני מחקרים נפרדים: האחד של כתביו והאחר - של מה שיוחס לו. למשל: ניטשה יצא בחריפות רבה נגד הלאומנות על כל גווניה והחשיב עצמו ל"אירופי הטוב". אחותו הנאצית, אליזבת פרסטר, אשר שלטה במורשתו ועיוותה אותה במשך 35 השנים שאחרי מותו, הפכה אותו לאוהב מיליטריסטי של גרמניה, שתמך כביכול בהשתלטותה על אירופה כולה.

מושגו הידוע בדבר העל-אדם מתייחס לאיש רוח שיש לו עוצמה יצרית-יוצרת כגון גתה, שאין בו ולא כלום עם האכזריות הוולגרית שואפת הדם של שליטים כגון אטילה ו היטלר. מסרסי הגותו הנאצים פירשו את מושג העל-אדם בתור מנהיג נוסח "פיהרר", בעוותם את משנתו עיוות מזעזע. הפילוסופים מטעם המפלגה הציגו את ניטשה בתור אנטישמי מובהק, אף על פי שכתביו מראים בבירור את יחסו החיובי לעם היהודי.

ניטשה דחה את הכוח הפיסי והפוליטי הגס (kraft) וטען ששלטון כזה מטמטם את נתיניו. הלאומנות הגרמנית נתפסה בעיניו כאיום ולא כהישג, ובכתביו הביע העדפה ברורה לעוצמה הרוחנית המעודנת (Macht) שהתגלתה, לדעתו, גילוי נשגב ביהדות הקדומה.

לקריאת הכתבה - לחצו כאן. 

פריריך ניטשה - פילוסוף פרוסי, חי במאה התשע עשרה. בספרו המפורסם "הרצון לעוצמה" הסביר את העוצמה כדחף האנושי היסודי. עיקר עניינו היה בתורת המידות. מאמר באתר מט"ח.

לקריאת המאמר - לחצו כאן.