משפטי נירנברג

הנאשמים במהלך המשפט, 1946 (צילום: אי פי איי)

אחד מהנאשמים התאבד לפני המשפט (רוברט ליי, ראש ארגון איגודי הפועלים) ואחד הוכרז מעורער בנפשו ולא נשפט (גוסטב קרופ, גדול תעשייני גרמניה). אחד הנאשמים, מרטין בורמן, נשפט שלא בפניו; לימים התברר שכבר היה אז במתים.

שנים עשר מהנאשמים נידונו למוות: הרמן גרינג, מפקד חיל האוויר, שהתאבד לפני ביצוע גזר הדין; הנס פרנק, מושל פולין; וילהלם פריק, שר הפנים; אלפרד יודל, ראש אגף המבצעים בצבא; ארנסט קלטנברונר ראש "המשרד המרכזי לביטחון הרייך" (R.S.H.A); וילהלם קייטל, הרמטכ"ל; אלפרד רוזנברג, השר הממונה על השטחים הכבושים במזרח; פריץ זאוקל, "מיופה-כוח לגיוס כוח אדם לעבודה"; ארתור זייס-אינקוורט, מושל הולנד; יואכים פון ריבנטרופ, שר החוץ; ויוליוס שטרייכר , עורך העיתון האנטישמי "Der Stürmer" ומנהל הוועד המרכזי להגנה מפני זוועות היהודים.

שלושה זוכו בשל חוסר ראיות: הנס פריצ'ה, מנהל מחלקת הרדיו במשרד התעמולה; יאלמר שכט, שר האוצר, ופרנץ פון פפן, קנצלר גרמניה ב-1932, שתרם רבות לעליית הנאצים לשלטון.

יתר המורשעים נידונו למאסר עולם ולתקופות מאסר אחרות: קרל דניץ, מפקד הצי, נידון ל-10 שנות מאסר; ולטר פונק, נשיא הבנק המרכזי הגרמני, נידון למאסר עולם; רודולף הס, סגנו של היטלר, נידון למאסר עולם; אריך רידר, אדמירל בצי, נידון למאסר עולם; אלברט שפר, שר החימוש, נידון ל-20 שנות מאסר; קונסטנטין פון נוירת, מושל בוהמיה ומורביה, נידון ל-15 שנות מאסר; בלדור פון שירך, מנהיג תנועת הנוער הנאצית, נידון ל-20 שנות מאסר.

במשפטי נירנברג נקבע הכלל שפשעי מלחמה אינם באחריות המדינה בלבד, אלא גם באחריות האנשים שמבצעים אותם ("בסך הכול מילאתי הוראות" אינה הגנה). כלל חשוב אחר שנקבע הוא כי ניתן להעמיד לדין על עבירות חמורות במיוחד, גם אם לא הוגדרו כעבירות בעת ביצוען (החלה רטרואקטיבית של הדין, שעליה הסתמך בית המשפט הישראלי במשפט אייכמן).

תקדים חשוב אחר שנקבע היה הגדרת ארגון כפלילי, ומכאן הגדרת החברוּת והפעילוּת בו כעילה להאשמת יחידים. מאוחר יותר השתמשו בתי משפט גרמניים בהשתייכותם של אנשים לאירגונים שהורשעו בנירנברג, כעילה לתביעה אישית. שישה ארגונים הועמדו לדין בדרך זו: הגסטאפו; הס"ס; גופי הצמרת של המפלגה הנאצית; הס"א ("החולצות החומות"); ממשלת הרייך השלישי; והמטכ"ל הגרמני. רק שלושת הראשונים הורשעו.

במשפטים מאוחרים יותר נשפטו, בין היתר, רופאים גרמנים ובכירים במנהל הבריאות, בשל מעורבותם בביצוע ניסויים בבני אדם ובקידום תוכנית "המתת החסד" הנאצית (המתת חולי נפש, נכים, מפגרים בנפשם ואחרים שהוגדרו כמי שאינם ראויים לחיות); שופטים ומשפטנים בכירים בשל אכיפתם את החוק הנאצי ופיתוחו; וכן בכירים ביחידות המוות הגרמניות, איינזצגרופן.

בסה"כ נשפטו מעל מאה נאשמים, שנבחרו (מלבד 24 הנאשמים במשפט הראשון) באופן שרירותי, כהמחשה סמלית לראיית העולם הנאור את הנאצים ועוזריהם.