נצרת

נוף העיר נצרת (צילום: משה מילנר, לע"מ)

נצרת הייתה מיושבת עוד בתקופה הכנענית הקדומה. בתקופת בית-שני היתה כפר יהודי קטן. לפי אגדה נוצרית, השם נצרת נגזר מהמלה "נצר", ומרמז לכך שישוע היה נצר וחוטר ממשפחת ישי (אבי המלך דוד), ואליו התכוון הנביא ישעיהו באומרו "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה" (ישעיהו י"א א).

העיר נזכרת בפעם הראשונה ב"ברית החדשה" כמקום שבו גדל ישוע והחל להטיף, וממנו יצא לבקר בכפרי האזור. תושבי נצרת התנגדו לישוע, ועל-פי המסורת הנוצרית ביקשו להשליכו מראש "הר הקפיצה" שמדרום לעיר, ולכן הוא נאלץ לעזוב את העיר.

גם אחרי חורבן בית שני הוסיפה נצרת להיות יהודית, והגיעו אליה פליטים מיהודה, בהם אחד מ"כ"ד משמרות הכהנים", הנקרא בית הפיצץ. במשך מאות שנים אחר כך לא היתה לנוצרים אחיזה של ממש בעיר.

כנסיית הבשורה הביזנטית נבנתה בנצרת כנראה סמוך לשנת 427 לספירה. המקור הכתוב הראשון, המספר על קיומה, הוא דבריו של אנטונינוס פלקנטינוס בשנת 570, לפיהם היה זה בית כנסת שהפך לכנסייה. בסוף התקופה הביזנטית היתה בנצרת כנסייה נוספת, כנסיית יוסף הקדוש (כנראה בשטח של מנזר "גבירות נצרת").

שתי כנסיות אלה חרבו בפלישה הפרסית בשנת 614 לספירה. יהודי נצרת סייעו אז לפרסים לכבוש את הגליל, ואולי גם להחריב את הכנסיות. אחרי נסיגת הפרסים, כששבו חילות הביזנטים לגליל, הם טבחו את תושבי נצרת באכזריות, ונראה שבאותה העת חרבה נצרת היהודית.

בתקופה הערבית הקדומה (בשנים 1099 - 640) היתה נצרת עיירה קטנה חסרת חשיבות, שרוב תושביה נוצרים. היא נקראה אז סעיר, על שם ג'בל סעיר שבמערבה.

בשנת 1100 כבר היתה נצרת בידי הצלבנים, אך למרות קדושתה לא היתה בירת הגליל (טבריה תפסה אז מקום זה). עם זאת, בתקופה הצלבנית החלה העיר להתפתח. בשנת 1109 הועבר מושב הארכיבישוף מבית שאן לנצרת, ובמקום כנסיית הבשורה החרבה נבנתה קתדרלה מפוארת במתכונת של בסיליקה. העיר הפכה אז למוקד עלייה לרגל.

אחרי מפלת הצלבנים, התבצרו תושבי נצרת בכנסיית הבשורה, אך עד מהרה הוכרעו ונטבחו בידי המוסלמים. ב-1263 הוחרבה העיר בפקודת הסולטן הממלוכי ד'אהר אל-בייברס. בתקופה הממלוכית חזרו נזירים פרנציסקנים לנצרת, אך מדי פעם גורשו ממנה. הטורקים גירשו אותם כליל, כאשר כבשו את הארץ בשנת 1516.

רק בתקופת שלטונו של המנהיג הדרוזי פח'ר א-דין, בשנת 1620, הותר לנוצרים פרנציסקנים להתיישב בעיר. מאז היא הלכה והתפתחה ובמאה ה-18, בזמן שלטונו של ד'אהר אל-עמר בגליל, היתה נצרת לבירת הנפה. עם זאת אופיו של היישוב בה נותר כפרי במהותו.

רק במשך המאה ה-19, עם סלילתן של דרכים חדשות בגליל, הואץ קצב פיתוחה של העיר: נבנו בה כנסיות, מנזרים, אכסניות, ומוסדות חינוך ורפואה.

במלחמת העולם הראשונה שכנה בנצרת מפקדת הצבא הטורקי-גרמני. בספטמבר 1918 הבקיעו הבריטים את החזית הטורקית-גרמנית בדרום, והתקדמו במהירות צפונה. בהתקדמם לעבר נצרת, נסוגו ממנה הכוחות הטורקיים-גרמניים. ב-22 בספטמבר 1918 פרצו לעיר טורי פרשים אוסטרלים מהאוגדה החמישית הבריטית. הם התגוררו במנזרים שבעיר, ואת הנזירים שלחו לחו"ל, או כינסו במחנות שבויים. בזמן הזה היו בנצרת יהודים מעטים.

בתקופת המנדט הבריטי הורחבה העיר והיתה לבירת המחוז ולמקום מושבם של משרדי הממשל. בתקופה זו היא התפתחה במהירות: לפי מפקד שנערך ב-1922 היו בה 7,424 תושבים, (4,885 נוצרים, 2,486 מוסלמים ו-23 יהודים), ולפי מפקד מ-1931 היא מנתה 8,756 תושבים (5,445 נוצרים, 3,226 מוסלמים, 79 יהודים, 5 בהאיים ודרוזי אחד), וכבר היו בה 1,834 בתים מיושבים.

ערבים ברחובות העיר, 1950 (צילום: סיימור קטקוף, לע"מ)

ב-1924, כאשר תוכננה הקמתה של עפולה, התעוררה מחלוקת בקרב ראשי היישוב היהודי בארץ: היו שטענו כי יש ליישב יהודים בנצרת, במקום להקים עיר חדשה. מנגד, טענו אחרים שאם יורגש כוחם של היהודים בנצרת, תהפוך העיר ל"קן של האינטריגה הנוצרית". נימוק זה הכריע את הכף והביא לייסודה של עפולה. במלחמת העצמאות שכנה בנצרת מפקדת "צבא ההצלה" של קאוקג'י ומעט היהודים שהתגוררו בה, נמלטו ממנה. ב-16 ביולי 1948 כבש צה"ל את העיר ב"מבצע דקל". אחרי הכיבוש נהרו אליה רבים מתושבי הכפרים בסביבה.

ב-1957 נוסדה נצרת עילית היהודית, על ראש הרכס שמצפון מזרח לעיר הערבית.

אולם שנות ה-2000 החלו לא רק בסימן של פיתוח מואץ. אם בעבר היו כמעט כל תושביה של נצרת נוצרים, הרי שבמשך השנים התרבו בה המוסלמים, עד כדי מחצית מהאוכלוסייה, ולא אחת התנהלו מאבקי שליטה בין שתי האוכלוסיות. כך, בתחילת שנות ה-2000, התגלע סכסוך כבד ומתמשך בין הנוצרים למוסלמים בעיר, על רקע הקמתו של מסגד למרגלות כנסיית הבשורה. המסגד, שיהאב א-דין, זכה בעקבות זאת לכינוי "מסגד המריבה".

בנוסף לכך, במהומות אוקטובר 2000, שהתחוללו עם פרוץ אנתיפאדת אל-אקצא, היתה נצרת אחד ממוקדי העימותים הקשים ביותר בין המשטרה לאוכלוסייה הערבית בישראל.

רוב אתריה של נצרת קשורים להיותה מקום קדוש לנצרות. אלה הבולטים שבהם:

כנסיית הבשורה (הבסיליקה החדשה) - הגדולה והמפוארת בין הכנסיות בעיר. על-פי המסורת הנוצרית, היא בנויה במקום בו גרה מרים, כאשר הופיע לפניה המלאך גבריאל ובישר לה כי תלד את בנה ישוע. ב-1969 נחנך המבנה החדש של הכנסייה. ביסודותיו של המבנה התגלו שרידיהן של כנסייה ביזנטית וכנסייה צלבנית, ומתחתן מתקני חקלאות ואחסון מהתקופה הרומית וחרסים וכלים מתקופת הברזל.

כנסיית הבשורה (צילום: משה מילנר, לע"מ)

כנסיית יוסף הקדוש - נמצאת מול כנסיית הבשורה, וקרויה על-שם אביו של ישוע הנוצרי. על פי המסורת הנוצרית, כאן שכנה הנגרייה של יוסף. גם כנסייה זו בנויה על יסודותיהן של כנסיות קדומות מהתקופה הביזנטית והצלבנית. ליד הכנסייה נמצא מנזר פרנציסקני גדול, מנזר טרה סנטה, ובו מוזיאון, המכיל מוצגים ארכיאולוגיים מנצרת וסביבתה.

כנסיית בית הכנסת - ניצבת במרכז השוק של העיר. לפי המסורת הנוצרית, שכן על מקומה בית כנסת שבו הטיף ישו.

כנסיית גבריאל הקדוש - כנסייה יוונית-אורתודוקסית, שהוקמה ב-1767 על יסודות של כנסייה צלבנית. לפי המסורת היוונית, כאן התבשרה מרים, מפי המלאך גבריאל, שתלד את ישו, ולכן גם כנסייה זו מכונה כנסיית הבשורה.

כנסיית "גבירתנו של הפחד" (מכונה גם "כנסיית מרים של הפחד") - כנסייה פרנציסקנית חרבה, ולצדה מנזר נזירות צרפתיות. הכנסייה הוקמה בשנת 1882 על גבי מנזר חרב מהתקופה הצלבנית. לפי המסורת הנוצרית, במקום זה עמדה מרים וחזתה אחוזת פחד בבנה, ישו, מובל מחוץ לעיר בדרכו להיזרק מראש ההר.

כנסיית הסלע - כנסייה פרנציסקנית הנקראת על שם סלע גדול, הנמצא באולם התפילה. לפי המסורת הנוצרית, שימש הסלע כשולחן אוכל לישו, בהופיעו בפני תלמידיו אחרי שובו לתחייה.

כמו כן מצויים בעיר כמה מסגדים, בהם המסגד הלבן (אביד), שנבנה ב-1814, ומסגד השלום (ג'אמע א-סלאם), המסגד הראשון שנבנה אחרי קום המדינה ובעזרה ממשלתית.