אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  האינדקס  |  ספקים למשרד
|שלום אורח
התחבר
|הירשמו ל-ynet

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


דגל קנדה
דגל קנדה 
 
השעה בקנדה (שעון אוטווה) 
 
סטיבן הרפר, ראש ממשלת קנדה
סטיבן הרפר, ראש ממשלת קנדה צילום: איי פי
 
פייר אליוט טרודו. הפוליטיקאי הבולט והמרתק ביותר בתולדות קנדה
פייר אליוט טרודו. הפוליטיקאי הבולט והמרתק ביותר בתולדות קנדה צילום: גטי אימג' בנק ישראל
 
מגדל הסי.אן וקומפלקס הסקיידום
מגדל הסי.אן וקומפלקס הסקיידום צילום: איי פי
 
קוויבק
קוויבק צילום: יוסף ג'קסון
 
הבהלה לזהב בסוף המאה ה-19 בקנדה
הבהלה לזהב בסוף המאה ה-19 בקנדה צילום: גטי אימג' בנק ישראל
 
 פורמט להדפסה  הדפס

אתרים נוספים
 מדריך רשמי לאתרי ממשל בקנדה
 האתר הרשמי של פרלמנט קנדה
 מידע נוסף על המדינה
 מפת המדינה באתר אנכרטא


ערכים קשורים
 רוקי
 מפלי ניאגרה
 זאב
 בונה
 חזזיות
 טחבים
 אורן
 אשוח
 אלון
 דולב
 מגנוליה
 ערמון
 דגניים
 צפצפה
 אנטילופה
 גירית
 עכבריים
 אייל
 ביזון
 נברניים
 שועל
 קיכליים
 נקריים
 עורבני
 ארנביים
 דוביים
 טורונטו
 ילידי אמריקה
 אינואיטים
 פייר אליוט טרודו
 הנרי ה-7
 צ'רלס ה-2
 ארמן-ז'ן די פלסי, החשמן והדוכס דה רישליה
 לואי ה-14
 מלחמת ירושת ספרד
 ג'ורג' וושינגטון
 מלחמת שבע השנים
 מלחמת העצמאות האמריקנית
 מלחמת ארה"ב-בריטניה, 1812
 מלחמת העולם הראשונה
 חבר הלאומים
 מלחמת העולם השנייה
 שרל דה גול
 פוגרום
 הברון מוריס דה הירש
 גרנלנד
 האוקיינוס השקט
 האוקיינוס האטלנטי
 ארצות הברית של אמריקה
 אמריקה הצפונית
 בריטניה
 צרפת


תחומים קשורים
 מדינות העולם


 
 
 

קנדה


Canada

גיאוגרפיה |  אוכלוסייה |  כלכלה |  עד המאה ה-18: בריטניה וצרפת נאבקות על קנדה |  מאות 18-19: משלטון בריטי מלא לעצמאות חלקית  |  המאה ה-20: ההתנתקות מבריטניה ושאלת קוויבק |  יהודי קנדה |  יחסים עם ישראל

קנדה, מדינה בצפונה של יבשת אמריקה הצפונית, בתחומה כלולים גם האיים הגדולים שמצפון ליבשת, חוץ מגרנלנד. גבולותיה: במערב - האוקיינוס השקט; בצפון - אוקיינוס הקרח הצפוני; במזרח - האוקיינוס האטלנטי; בדרום -ארה"ב (אורכו של קו הגבול שבינה לבין ארה"ב עולה על 4,000 ק"מ). בירתה אוטווה.

 


 

קנדה היא מדינה רחבת ידיים המשתרעת על-פני 10 מיליון קמ"ר בקירוב, מקום שני בגודלה בין מדינות העולם לאחר רוסיה; תופסת 40% משטח אמריקה הצפונית.

 

אירופים הגיעו אליה שוב ושוב – אבל עד המאה ה-18, לא היה מאמץ שיטתי לחשוף את צפונותיה של הארץ הרחוקה ולהתיישב בה. כאשר התחיל מאמץ זה, הוא התאפיין במאבק בין בריטניה לבין צרפת על השליטה בקנדה. אחרי כמה דורות, וכמה נצחונות במלחמות מקומיות ובינלאומיות, הבריטים יצאו ראשונים במירוץ על הבכורה בקנדה.

 

אוטווה הבירה (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

הידעת?
למה "קנדה"?
השם קנדה הוא מלה בשפת שבטי האירוקויאנים (Iroquoians) באזור הנהר סנט-לורנס, ומשמעותה "התיישבות" או "כפר"; זה מה ששמע חוקר-הארצות קרטייה, בעת שביקר שם וביקש מן המקומיים מידע על דרכים וישובים באזור.

 

אבל בטרם עברו 150 שנה, כבר ויתרה בריטניה על יותר ויותר סמכויות מתחום השליטה הישירה.

 

בדרך לעצמאותה המלאה, קנדה נעשתה יותר מעורבת במישור הבינלאומי – וגם כוננה משק-כלכלי מפותח מאוד, אשר מעמיד אותה בצמרת העולמית.

 

הבעיה העיקרית של קנדה הייתה – ונותרה, אם כי באורח פחות חריף – הפער, והקרע עד כדי שנאה, בין דוברי-האנגלית לבין דוברי-הצרפתית.

 

קנדה - דיוקן
קנדה - דיוקן
שם רשמי Canada
שטח 9,984,670 קמ"ר (מקום 2 בעולם)
אוכלוסייה 33,098,932 (מקום 36 בעולם)
שיעור גידול אוכלוסין 0.88%
תושבים מוצא בריטי 28%, מוצא צרפתי 23%, מוצא אירופי אחר 15%, מוצא מעורב 26%, אינדיאנים 2%, אחרים (בעיקר: אסייתים, אפריקאים, ערבים) 6%
שפה רשמית אנגלית (בפי 59.3% מהאוכלוסייה), צרפתית (23.2)
דתות קתולים 42.6%, פרוטסטנטים 23.3%, נוצרים אחרים 4.4%, מוסלמים, 1.9%, ללא דת 16%
בירה אוטווה
ממשל קונפדרציה דמוקרטית פרלמנטרית
ראש מדינה נוכחי

ראש הממשלה סטיבן הַרפר

(פורמלית: אליזבת ה-2 מלכת קנדה [בריטניה])

עצמאית מאז 1 ביולי 1867 (מבריטניה)
אוכלוסייה מתחת לקו העוני 15.9%
תמ"ג לנפש 34,000 דולר (מקום 14 בעולם)
שיעור אבטלה 6.8%
ענפי כלכלה מרכזיים טכנולוגיה עלית, תעשייה, ציוד תעבורה, כימיקלים, מינרלים (מעובדים והיוליים), מוצרי מזון (כולל: מוצרי חלב), מוצרי עץ ונייר, מוצרי דיִג, נפט וגז טבעי, גידולי חקלאות: חיטה, שעורה, זרעונים שמנוניים, טבק, פירות, ירקות.
מטבע דולר קנדי
ידיעת קרוא וכתוב 99%
תוחלת חיים

נשים - 83.74; גברים - 76.86

(מקום 12 בעולם)

(הטבלה עודכנה לאחרונה באוקטובר 2006)

 


גיאוגרפיה

"המגן-הקנדי" (מכונה גם "המגן הלורנטי") הינו היחידה הגיאוגרפית העיקרית של הארץ, ומשתרע למן האוקיינוס האטלנטי צפונה ומערבה, עד אוקיינוס הקרח הצפוני. זהו שטח של סלעים קדומים המהווה כמחצית שטחה של קנדה וגובהו הממוצע כ-600 מטר מעל פני-הים, בשוליו הצפוניים יש הרים בגובה 2,000 מטר ובשוליו הדרומיים ההרים בגובה 1,500 מטר. הוא עשיר במחצבים אך אינו מתאים לחקלאות, יש בו ימות קטנות וביצות לרוב ובמרכזו משתרע מפרץ דסון, מפרץ ענק בשטח של כ-1,200,000 קמ"ר. 

 

רצועה הררית שנייה-בגודלה, במערב הארץ, ובה שלושה רכסים עיקריים: רכס הרי הרוקי במזרח שהם חלק משרשרת ההרים החוצה את כל מערב אמריקה הצפונית, שיאם בהר רובסון (Robson) שגובהו 3,954 מטר; רכסי מישור-החוף (אשר קרבתם לים יוצרת חוף מפורץ בפיורדים) כוללים, בצפון, את הפיסגה הגבוהה ביותר בארץ (הר לוגן Logan) המתנשאת לגובה 6,050 מטר – אשר, כמו הרים רבים באזור זה, מכוסה בקרחונים; נקודות גבוהות, באיים אשר בקרבת החוף המערבי (ארכיפלג אלכסנדר, ונקובר Vancouver, המלכה שרלוט Charlotte), מהוות שרשרת הרים בלתי-רצופה. ההרים משתרעים כמעט עד האוקיינוס השקט, ועל כן שפלת החוף צרה.

 

הרי הרוקי (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

 

אזור הררי שלישי, מדרום מזרח ל"מגן הקנדי", הוא רכס האפלצ'ים (Appalachian), המשכם של הרי האפלצ'ים שבמזרח ארה"ב. בין ההרים הבינוניים בגובהם (עד 1,200 מטר) יש עמקים רבים; וכן מצויים מישורים מעטים: אי הנסיך אדוארד, איי מגדלן (Megdallen), ניו-ברנזוויק (Brunswick).

 

ממערב לאפלצ'ים, בין שני האזורים ההרריים הגדולים, המגן-הקנדי והרצועות ההרריות במערב, משתרעים מישורי הימות הגדולות וסינט לורנס, וממערב להם המישורים הגדולים (פרריות), שהם המשכם של מישורי המערב התיכון של ארה"ב. המישורים בקרבת הרצועות המערביות גבוהים מאלה הגובלים במגן-הקנדי: 300 מטר במזרח, 1,200 מטר במערב. במישורים הללו ומצפון להם משתרעות כמה ימות גדולות, בהן ימת ויניפג, ימת ריינדיר ('ימת האיילים הצפוניים'), ימת אתבסקה, ימת העבד הגדולה וימת הדובים הגדולה; רובן מתנקזות אל הנהר מקנזי, הזורם צפונה, חוצה את הטריטוריות הצפוניות מערביות ונשפך לאוקיינוס הקרח הצפוני.

 

מישור ניו-ברנזוויק (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

 

מישורים נוספים, קטנים יחסית: מדרום למפרץ-הדסון; מסביב לאגמים הגדולים – אונטריו (Ontario), אירי (Erie), יורון (Huron), סופירייר (Superior); דרום האיים הארקטיים.

 

בצפון קנדה משתרעים מאות איים, בהם מגדולי האיים בעולם: בפין, ויקטוריה, אלסמיר ועוד.  האיים הארקטיים אשר בצפון הארץ הינם הרריים – בחלקם הצפוני; הרי האינואיטים (Innuitian) מגיעים לגובה 2,500 מטר.

 

מימיה של קנדה מרוכזים בשני אזורים עיקריים ובעוד כמה נקודות: מפרץ הדסון, שהינו כמעט ימה; איזור הימות הגדולות; ימת ויניפג (Winnipeg), ימת העבדים, ימת אתבסקה (Ethabasca) ו ימת הדובים – בחלקם המזרחי של המישורים-הפנימיים, ובמערבו של המגן-הקנדי.

 

נתיבי המים יוצרים רשת צפופה של נהרות ותעלות – בין הימות, ואל האוקיינוסים. רוב הנהרות מאופיינים במבנה חד – מפלים ואשדות, אשר המפורסמים בהם אלו  מפלי הניאגרה. מחצית מן הנהרות זורמים אל מפרץ-הדסון ואל מיצר-הדסון. הנהרות הבולטים: מקנזי, סנט-לורנס, פרייזר (Fraser), קולומביה, סנט-ג'ון, יוקון (Yukon), פיס (Peace שלום), ססצ'קוון (Saskachewan).

 

מפלי הניאגרה (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

 

אקלים

בגלל הקירבה לאזור הארקטי, ובגלל ההרים הגבוהים, אקלימה של קנדה הינו יבשתי קר. החורף ארוך ומאופיין בטמפרטורות נמוכות מאוד. הטמפרטורה הממוצעת בחורף, להוציא פינתה הדרומית מערבית - פחות ממינוס 10 מעלות צלזיוס וככל שמצפינים כן היא הולכת ויורדת מתחת לנקודת הקפאון, עד 30- ואף 40-. הטמפרטורות בקיץ, ברוב אזורי המדינה 20-10 מעלות, למעֵט באזורים הארקטיים שנותרים בטמפרטורות נמוכות מאפס. בדרום – אשר אקלימו נוטה להיות ממוזג, בזכות זרמי-המים החמימים של האוקיינוסים בקרבת החופים – יש גם תקופות קצרות מאוד של חום ניכר (עד 21 מעלות-צלזיוס באונטריו הדרומית, ובנקודות אחדות עד 32 מעלות-צלזיוס).

 

החורף ארוך ומאופיין בטמפרטורות נמוכות מאוד. מזחלות בנהר יוקון הקפוא (צילום: איי פי)

 

קנדה עשירה אמנם במים, אך כמות המשקעים השנתית הממוצעת ברוב שטחה כ-500 מ"מ  – ומתחלקת במידה שווה למדי במשך כל עונות השנה. הרי המערב הם העשירים ביותר במשקעים (2,500-1,000 מ"מ), האזור ההררי האטלנטי נהנה מפחות משקעים (500-1,300 מ"מ). המישורים המזרחיים מקבלים 500-1,000 מ"מ, המערביים 500-250 מ"מ, והצפון מקבל 250-120 מ"מ משקעים, מחציתם שלגים.

 

הצומח והחי

כרבע משטחה של קנדה מכוסה יערות, רובם יערות מחטניים. גבול היער משתרע למן שפך הנהר מקנזי ועד חופו הדרומי של מפרץ הדסון; מצפון לו צומחת צמחיית טונדרה המשגשגת רק בעונת הקיץ - שהיא עונה קצרה - לאחר הפשרת שכבת הקרקע העליונה. קנדה עשירה בחיות בר צפוניות, כגון איילי צפון, דובים לבנים, זאבים, שועלים ובונים. ימותיה ונהרותיה עשירים בדגים.

 

הטונדרה הנרחבת בצפון תופסת כשליש משטח הארץ; עשבים ושיחים קטנים ירוקים-תמיד, חזזיות וטחב. בשאר הארץ – ככל שמדרימים – המים (גשם והפשרת שלגים) מספיקים בהחלט ליצירת צמחייה עשירה ומגוונת. עיקרה הינו יערות מרשימים: בצפון החלק שאינו ארקטי – סוגי אשוחית, אורן, אשוחים (בשום ואלפיני); במרכזו – אֶדֶר, אלונים (ממינים רבים), אשוח, טיליה; בדרומו – מחטניים (אורן, אשוח, אשוחית), אגוז, אדר, אשור, דולב, מגנוליה, ערמון, אגוז. המישורים הדרומיים (המשך לאלֶה אשר בארה"ב, הינם ערבות של דגניים – וביניהם שטחים גדולים למדי של אדר ואלון וצפצפה (ממינים אחדים).

 

 

 קנדה עשירה בחיות בר צפוניות. זאבים בשלג (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

 

האקלים והצמחייה יוצרים בית-גידול נוח לבעלי-חיים רבים. באזור המישורי יש הרבה אנטילופות; וכן גיריות ועכברי-השק; בין העופות, בולטים זרזירנית-האחו והשכווי הגמלוני; יש גם נחשים ובעיקר זעמן-השיחים. ביערות המחטניים בולטים אייל קנדי וביזון אמריקני, וכן נברן צהוב-אף. ביערות היותר-גשומים בולטים האייל הפִּדרי והכבש הקנדי. ביערות המעורבים בולטים האייל לבן-הזנב והשועל האפור; יש שם גם עופות רבים – כגון חטפית-פיוי ירוקה (בקיץ), קיכלי-יער חמוסי (בקיץ), ונקר-עצים ועורבני (במשך כל השנה). בצפון (אזור הטונדרה) בולטים היונקים הגדולים, כגון אייל-הצפון וכבש-המושק; יש גם ארנבת ארקטית, דוב-לבן (טורף), ושועל-השלג.

 


אוכלוסייה

הארץ הנרחבת הנה דלת-אוכלוסין; בגלל תנאי האקלים הקיצוני הקר מאוד, ומפני שרוב הקרקעות אינן נוחות לעיבוד – האוכלוסייה ברוּבה (כמעט 90%) מרוכזת בדרום המדינה, באיזור שמהווה בקושי 12% מן הארץ. ברצועה זו מצפון לגבול עם ארה"ב, שוכנות עריה הגדולות של קנדה: מונטריאול (קוויבק), טורונטו (בירת אונטאריו) ועיר הנמל ונקובר (קולומביה הבריטית שבריתה ויקטוריה), לחופו של האוקיינוס השקט, אוטווה (אונטאריו), קלגרי (אלברטה), ויניפג (בירת מניטובה), קוויבק (בירת קוויבק) והאמילטון (אונטאריו). אדמונטון, בירת אלברטה, מרוחקת מעט מהגבול - מרחק של כ-500 ק"מ. שאר אזוריה מיושבים בדלילות רבה, פחות מ-1 נפש לקמ"ר, ויש בהם יישובים קטנים ומבודדים בלבד.  

 

מונטריאול (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

 

באוכלוסיית קנדה כוללת מיעוט אינדיאני ומיעוט אינואיטי (אסקימואי), שרובם יושבים בטריטוריות הצפוניות מערביות; שאר אוכלוסיה כמעט כולם ממוצא אירופי: בריטים, רובם פרוטסטנטים, וצרפתים, רובם ככולם קתולים. בקנדה יושבים גם יוצאי גרמניה, מזרח אירופה וארצות אחרות. רוב דוברי הצרפתית יושבים במחוז קוויבק; מקצתם דוגלים באוטונומיה, ויש המרחיקים לכת ואף תובעים לפרוש מן המדינה ולהקים מדינה עצמאית. ואולם דוברי הצרפתית במחוז משלימים עם המצב הקיים, דהיינו - הצרפתית היא לשון רשמית של המדינה כולה, לצד האנגלית, וכמו"כ לשון ההוראה, המימשל והפקידות במחוז קוויבק. ברוב האוניברסיטות שפת ההוראה היא אנגלית, במקצתן - צרפתית, ויש אוניברסיטות דו-לשוניות, כגון האוניברסיטה שבאוטווה.

 

אב ובן אינואיטים בטריטוריות הצפוניות של קנדה (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

 

עד המאה ה-16, הארץ הייתה כמעט בלתי-מיושבת: בערך 220 אלף אינואיטים (אסקימואים) ואינדיאנים; הם התרבו מאז, אבל נותרו המיעוט הקטן ביותר (2% מהאוכלוסייה). מיעוט זה, כמעט כולו, תלוי לפרנסתו במערכת הרווחה שמפעילה הממשלה הפדרלית. מנהיגיו דורשים כי תוכר בעלותו על הקרקעות וכי יינתנו לו סמכויות מינהליות.

 

קנדה התפתחה, ומתפתחת כיום, כארץ הגירה מובהקת; היא ניצבת בראש טבלת המדינות לפי שיעור ההגירה-לנפש: ב-2001, ההגירה היוותה 0.83% מהגידול הדמוגרפי – והיעד הממשלתי הינו להגיע אל 1% (בלי ילדים שנולדים למהגרים, אשר נחשבים קנדים ממש).

 

המרכיב העיקרי של האוכלוסייה – לבני-עור – נוסד במאה ה-17, כאשר הגיעו מהגרים מבריטניה ומצרפת. גידול אוכלוסין חשוב במהותו אירע אחרי מלחמת-העצמאות של ארה"ב, כאשר אלפי נאמנים לכתר הבריטי היגרו (בתוך כשבע שנים) מארה"ב צפונה – וכן (כעבור עוד כחצי-עשור) כאשר המוני אמריקאים היגרו אל מישורי קנדה, שהיו כמעט בלתי-מיושבים; לקראת סוף המאה ה-18, כמעט 17% מתושבי הארץ היו ממוצא אמריקני. מרכיב-אוכלוסייה זה התעצם בעשור הראשון של המאה העשרים, כאשר הגיעו כמעט 1.5 מיליון מהגרים מאירופה – ובשנים שאחרי מלחמת-העולם השנייה, כאשר הגיע משם גל-הגירה קצת יותר גדול.

 

ואולם, לבני-העור לא היו קבוצה אחידה – אלא התפלגו, לפי השפות. הרוב היה והינו בריטי, אשר בניו התפזרו במרבית שטחי הארץ; המיעוט – צרפתים (צאצאי המתיישבים מן המאות 16-17), שהתרכזו בפרובינציה קבק-קוויבק (Quebec). המרכיב האנגלי קלט למעשה את רוב המהגרים שהגיעו מרחבי העולם, כולל מארצות שאינן דוברות-אנגלית (אירופה המזרחית, רוסיה); אף-ל-פי שחלק גדול מילדי המהגרים קיבלו (למן שנות ה-70' של המאה העשרים) השכלה בבתי-ספר דוברי-צרפתית – הרי במידה רבה, המרכיב הדובר-אנגלית הינו בֵיתן של קבוצות אתניות לא-אירופיות (רובן-ככולן אסייתיות).

 

במשך רוב הזמן, עד אמצע המאה העשרים, השלטון הבריטי הפלה לרעה את המיעוט הצרפתי. בגלל האפליה (אשר לא הייתה רשמית אבל בוצעה בשיטתיות), ובגלל ריבוי-טבעי גבוה – דוברי הצרפתית חיו ברמה כלכלית נמוכה, בעיקר אלה (הרוב) שהתגוררו באזורים הכפריים.

 

במחצית השנייה של המאה העשרים, השלטונות הפדרליים נקטו פעולה יותר ויותר נמרצת כדי להתגבר על הפער בין דוברי-האנגלית לבין המיעוט דובר-הצרפתית. הפעילות הזאת לא נחלה הצלחה שלמה. במקביל – קודם-לכן, ובעיקר אחרי-כן – היו בין דוברי-הצרפתית אנשים רבים אשר הציעו ויזמו יצירת בסיס מדיני (אוטונומיה, ואפילו עצמאות) לייחודו של המיעוט; היו בהם לא-מעטים, שהתארגנו במחתרת וביצעו גם פעולות טרור.

 

ב-1971, ראש הממשלה פייר-אליוט טרודו (Trudeau) הכריז, גם בהליך חוקתי, כי המדינה תנקוט מדיניות "רב-תרבותית". ביטוי נוסף לגישה הליברלית: כתשובה, חלקית, לדרישות המיעוט האינואיטי (רְאו בתחילת פרק זה) – הוקמה (1999) יישות אוטונומית, Nunavut, אשר מיועדת לבטא את ייחודו ואת חירותו.

 

תוצאה מן המדיניות ה"רב-תרבותית" (שמייחדת את קנדה לעומת "כור-ההיתוך" בארה"ב ובמדינות רבות אחרות): כ-40% מתושבי קנדה שייכים במובהק לקבוצות מיעוט, מבחינה אתנית ולשונית ותרבותית. הקרע בין דוברי-הצרפתית לבי דבר-האנגלית לא אוחה במלואו, אבל כבר אינו עומד בלב הפוליטיקה הקנדית: דוברי-הצרפתית מתמקדים בשמירת ייחודם אל מול דוברי-האנגלית – והולך ופוחת כוחם של הקיצוניים, אשר תובעים כי קוויבק (קבק) תעזוב באורח חד-צדדי את קנדה הפדרלית.

 


כלכלה

קנדה נמנית על מדינות ה-G8 ("מועדון" שמונה הגדולות והעשירות במדינות העולם) והינה אחת המדינות המפותחות בעולם. המשק שלה נשען על מגזרים רבים, שמשולבים היטב: משאבי-טבע רבים ומגוונים (מחצבים, מים, יער), חקלאות פורייה, תעשייה חדשנית, ומגזר שירותים נמרץ.

  

התוצר המקומי הגולמי עולה על טריליון (אלף מיליארד) דולר אמריקאי. המשק הקנדי הינו כלכלת-שוק מובהקת, ביחד עם מערכת רווחה (שירותי-בריאות, השכלה) גדולה ומפותחת. למן 1997, הממשלה הפדראלית פועלת על תקציב מאוזן. כמעט כל תושבי הארץ (כולל מהגרים) מצויים ברמת-מחיה גבוהה – אם כי המיעוט הצרפתי בולט בחלקן התחתון של הטבלאות אשר מתארות את מצב המשק, למעֵט טבלאות העוני והאבטלה (אשר בהן הוא די בולט בחלק העליון).

 

במעבה הקרקע הקנדית, יש מאגרים אדירים של מחצבים: גז-טבעי (מקום 3 בעולם), נפט – באלברטה, ובאיזור הארקטי – ופחם; אורניום, אבץ, ניקל (מקום 1 בעולם); אזבסט – בקוויבק – ופוטאסיום (מקום 2 בעולם); נחושת, עופרת, זהב, מגנזיום וקובלט (מקום 5 בעולם); מתכת-הכסף (מקום 6 בעולם); ברזל (מקום 8 בעולם). וסביר להניח כי באיזור הארקטי – שטחי צפון-מערב, ולברדור – מצויים מחצבים בכמויות ובאיכות אשר אינן ידועות כיום.

 

שינזו אבה (מימין), ראש ממשלת יפן וסטיבן הרפר, ראש ממשלת קנדה, בפסגת G8 (צילום: איי פי)

 

החקלאות מעסיקה רק 4% מהאוכלוסייה (ב-1941 הועסקו בה 30%), שמעבדת 7.5% משטח המדינה – ותורמת 5% מן התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג). גידוליה של קנדה: חיטה (מקום 6 בעולם); שיבולת-שועל, שיפון (מקום 5 בעולם); תירס (מקום 10 בעולם); וכן פירות וירקות, טבק. יש לה משק-חי (בקר, צאן) גדול, ובו 26 מיליון ראשים – וייצור החלב והגבינות מפותח מאוד; מן הים מפיקים דגים (מקום 1 בעולם), שרצים, אצות. היערות הענקיים מהווים בסיס חשוב לתעשייה (45% מן התפוקה העולמית), ולייצוא גדול (במיוחד אל ארה"ב): חומר-גלם, עיסת-נייר, רהיטים. הצייד והגידול המבוקר (1,500 חוות), לצורכי תעשיית הפרוות, הינו מקום 1 בעולם.

 

בקנדה יש תעשיית אנרגיה מפותחת; בהפקת חשמל ממים (אספקת 60% מצורכי החשמל של הארץ), היא נמצאת במקום 2 בעולם. מגזר הכורים הגרעיניים להפקת חשמל מספק 1% מהתפוקה העולמית. החשמל הזול מהווה יסוד יעיל מבחינת התחרותיות של התעשייה: חרושת-ברזל, חרושת-מתכת; עיבוד ניקל, עופרת, אבץ, אלומיניום (מקום 3 בעולם); עיבוד אזבסט; תעשייה כימית; תעשיית נייר; תעשיות מזון; היי-טק; טקסטיל. אמריקאים שולטים בתעשיית הרכב ובחלק גדול מחרושת-המתכת. בעקבות אילוצי הגלובליזציה, התעשייה מהווה רק 20% מן התמ"ג.

 

מגזר השירותים – בנקאות, ביטוח, תקשורת, בידור ועוד – מצוי בצמרת העולמית; אנשיו תורמים 68% מן התמ"ג. במיוחד יש לציין את התעבורה, אשר תנאי הקרקע והאקלים הקשים היו עלולים להגביל אותה במידה רבה; אבל בקנדה נמצאת רשת מסילות-ברזל מן המפותחות בעולם – והיא חודרת אל עומק האיזור הארקטי. הספנות ממוקדת, בעיקר, בתחום הימות הגדולות ונהר סנט-לורנס; בקיץ, גם במפרץ-הדסון. התעופה (מקומית ובינלאומית) מצויה בצמרת העולמית. בשנים האחרונות מתחזק במהירות חלקה של תעשיית העלית המבוססת על מדע וטכנולוגיות מתקדמות ביותר. 
הידעת?
השפעת ארה"ב על כלכלת קנדה
ריחוקה מאירופה לא מנע את פיתוח האוצרות הטבעיים של קנדה; אבל היא לא הייתה במרכז העשייה של המהפכה התעשייתית. רק אחרי הקמת ארה"ב, ואחרי שהאמריקאים יצאו בצעדים ענקיים לפיתוח כלכלתם – החלה גם קנדה לצמוח. צמיחה זו נשענה על השכנה מדרום, אשר בסופו-של-דבר שולטת בחלק ניכר מן המשק הקנדי.

 

השותף הכלכלי העיקרי (85% מן הייצוא הקנדי, וכן 25% מן הייבוא אל קנדה) הוא ארצות-הברית. הון אמריקני שולט ב-75% מן התעשייה הקנדית.

 

מצב זה אינו חדש, ומלווה את קנדה מאז סוף המאה ה-19 (עת הלכה ארה"ב והתעצמה); ומאז ההסכם (1989) בדבר סחר חופשי עם ארה"ב – אשר הורחב (1994) לאיזור הסחר-החופשי של אמריקה הצפונית (נאפט"א NAFTA) – המגמה הזאת קיבלה תנופה חזקה.

 

בסך הכל מיצאת קנדה סחורות ושרותים בכ-450 מיליארד דולר לשנה, ומיבאת בכ-390 מיליארד דולר; נהנת ממאזן מסחר חיובי של כ-60 מיליארד דולר. 

 

קנדים ילידיים אינואיטים בעת צייד איילים בערבות הצפון המושלגות של קנדה; 1924 (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

 


עד המאה ה-18: בריטניה וצרפת נאבקות על קנדה

לפני 13 אלף שנה – כאשר האדם הקדמון יצא מן הקצה הצפון מזרחי של אסיה, והגיע אל אמריקה – היו שתי קבוצות בני-אדם שנותרו בצפון היבשת: חלקם, היותר-צפוניים, הינם אבות-אבותיהם של האינואיטים (אסקימואים); חלק אחר, שנע דרומה, הינו הגרעין לעמים האינדיאנים שחיו באמריקה הצפונית.

 

קנדים ילידיים אינדיאנים על סוסיהם, סמוך לעיירה ווינדרמר בקולומביה הבריטית, קנדה; 1925 (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

 

בהמשך הזמן, אמריקאים ילידים פגשו מבקרים מאירופה. ראשונים (בערך בשנת 1000 לספירה) באו הוויקינגים, בהנהגת ליף אריקסון (Leif Eriksson); הם הגיעו אל וינלנד (Vinland) – בפינה (אשר מיקומה אינו ברור) הצפונית-מערבית של חוף האוקיינוס האטלנטי. לפי ממצאים ארכיאולוגיים (שנחשפו בשנת 1962), יישוב אחר של בני סקנדינביה היה בצפון ניופאונדלנד – האי הגדול ממזרח למפרץ שיוצר הנהר סנט-לורנס בהישפכו אל האוקיינוס. והיו עוד דייגים מאירופה, אשר הגיעו אל חופי קנדה גם במאה ה-15.

 

ברשומות ההיסטוריה, התואר "מגלה קנדה" הוענק בדרך-כלל לג'ובני קבוטו (Caboto) – ימאי איטלקי, שעבר לאנגליה (ונקרא ג'ון קבוט Cabot) ושירת את המלך הנרי ה-7 בתור מגלה-ארצות. הוא ואנשיו טעו לחשוב כי מצאו נתיב אל צפון-מזרחה של אסיה; למעשה, הם הגיעו (בשנים 1497–1498) אל האיזור אשר בו נמצאים חבלי-הארץ שקרויים כיום נובה סקוטיה (Nova Scotia) וניופאונדלנד.

 

משנת 1534 ועד 1541, הצרפתי ז'ק קרטייה (Cartier) ערך שלושה מסעות אל קנדה; הוא זיהה כי חלקו המערבי של המפרץ אשר ממערב לניופאונדלנד הינו שפך נהר – סן-לוראן (באנגלית: סנט-לורנס). קרטייה ניסה להקים שם יישובים, אבל נכשל. המאמץ הצרפתי ליישב את האיזור הצליח רק אחרי שני דורות, בתחילת המאה ה-17, כאשר סמיאל דה-שנפלן (Champlain) יסד את העיר קבק; התיישבות צרפתית נוספת, באקדיה (Acadie – כיום, נובה-סקוטיה) ביסס את שלטון צרפת בארץ החדשה. ב-1615, מיסיונרים צרפתים התחילו בפעילות להמרת דתותיהם של האמריקאים הילידים ולהכנסתם אל הנצרות.

 

בינתיים (1610–1611), הנרי הדסון האנגלי פעל באיזור החוף הקנדי והניח בו יסודות לנוכחות בריטית. המלך צ'רלס ה-2 רצה להתחרות בצרפת; זמן קצר אחרי שעלה לשלטון, הוא העניק זיכיון ל"חברת מפרץ-הדסון" (Hudson bay company) אשר פעלה בצפון הארץ – איזור אשר הצרפתים לא התעניינו בו, בגלל תנאי האקלים הקשים.

 

אולם, הצרפתים הם שהיוו את עיקר הנוכחות האירופית באיזור. כבר ב-1627, הקרדינל ארמאן דה-רישלייה, ראש מועצת השרים של לואי ה-13, הקים את "חברת צרפת החדשה (Companie de la nouvelle France)" והטיל עליה לנצל את המשאבים שיימצאו בקנדה – בעיקר, סחר בעורות אשר הביקוש להם יצר מחירים גבוהים. מיסיונרים צרפתים הקימו (1642) את העיר מונראל (Montréal); וכמה חוקרי-ארצות צרפתים (בלט ביניהם ז'ק מרקט Marquette היישועי) התעמקו בחשיפת צפונותיה של הארץ הנרחבת. אבל מבחינת צרפת הרשמית – קנדה נותרה בשוליים, ולא הושקע כמעט שום מאמץ בהתנחלות נרחבת בה.

 

פעולתו המסחרית של צ'רלס ה-2 מלך אנגליה, היא אשר עוררה את צרפת לתשומת-לב יותר רצינית ביחס לארץ אשר באמריקה הצפונית. ז'ן-בטיסט קולבר, עוזרו הראשי של המלך לואי ה-14, הודיע כי הסמכויות אשר היוזמה הפרטית לקחה לעצמה בארץ הרחוקה – כפופות, כולן, להחלטות אשר הכתר יקבל לפי רצונו והאינטרסים הישירים שלו.

 

אבל, הכתר המשיך להזניח את קנדה ולא הִקצה משאבים מספיקים לביסוס האחיזה הצרפתית בה. המחיר ששולם על הזנחה זו בא לידי ביטוי בהסכם אוטרכט (1713), אחרי תבוסות הצבא הצרפתי מידי חילות אוסטריה ובריטניה במלחמת ירושת ספרד (1701–1714): צרפת ויתרה על נכסיה בקנדה (אזורי ניופאונדלנד ואקדיה) – אשר ממילא, בעת מלחמת המלכה אן (המרכיב האטלנטי של מלחמת ירושת ספרד), הצי הבריטי ניתק אותם מן הקשר עם הכתר הצרפתי.

 


מאות 18-19: משלטון בריטי מלא לעצמאות חלקית
צרפת הפיקה את הלקחים מאובדן ניופאונדלנד ואקדיה: באי קפ ברטון (Cap Breton), היא הקימה את מבצר לואיבורג (Louisborg) – אשר יועד להוות מרכז עוצמה, שלטוני בכלל וצבאי בפרט.

 

ואולם, אנגליה הלכה והתחזקה; זה העמיד אותה בחיכוך מתמיד עם צרפת. כאשר התנגשו שתי המעצמות האירופיות – במלחמת הירושה האוסטרית (1740–1748) – המבצר האדיר נכבש (1745) בידי הצבא האנגלי.

 

צרפת לא הרכינה את ראשה בפני המעצמה המתחרה: היא טענה כי כל איזור הנהר אוהיו (Ohio) – מרכיב חשוב בקשר בין קבק לבין לואיזיאנה (Louisiana) הרחק בדרום – שייך לקנדה, אשר הסכם אוטרכט הותיר בשליטת המלך הצרפתי.

 

בריטניה לא יכלה להסכים: קבלת הטענה הזו הייתה יוצרת כיתור צרפתי מסביב לכל המושבות האנגליות באמריקה הצפונית, דבר שהיה מונע מתושביהן את הגישה אל המישורים הגדולים במרכז היבשת. הנחישות הבריטית התבטאה במעשים חמורים: ב-1754, חיילים בריטים-אמריקאים בפיקוד
ג'ורג' וושינגטון טבחו מיליציה צרפתית שלמה בווירג'יניה – פרובוקציה שיועדה להצית מלחמה, והצליחה בכך; כחלק ממלחמה זו, ב-1755, הבריטים גירשו באכזריות רבה את הצרפתים תושבי נובה-סקוטיה (לשעבר: אקדיה).

 

בהיסטוריוגרפיה, ומנקודת-ראות בריטית, מלחמה זו נקראת "מלחמת הצרפתים והאינדיאנים". כינוי זה מציב בַּמרכז דווקא את הצד החלש: הצרפתים-הקנדים המעטים (60 אלף) אמנם נשענו גם על לוחמים ילידים אמיצים לא-מעטים – אבל לא היה להם סיכוי נגד מיליון הבריטים, שהחזיקו משאבים חומריים אדירים והפעילו צבא (כולל לוחמים ילידים) וצי חזקים מאוד. ב-1759, קבק נפלה בידי הבריטים; מונריאל נכבשה כעבור שנה.

 

בפריס בירת צרפת, אשר בה נחתם (1763) החוזה לסיום מלחמת שבע השנים, כבר ידעו כי שתי ערים אלה נקראות בגרסת שמן האנגלי, קוויבק ומונטריאל; המעבר הרשמי לשפה האנגלית לא יִצג את מהות האוכלוסייה המקומית בהן – אשר, רובה-ככולה, הייתה צרפתית.

 

בריטניה לא ניצלה לרעה את השתלטותה על ארץ הצרפתים ביבשת אמריקה. הפרלמנט בלונדון חוקק את "חוק קוויבק" (1744 Quebec act), אשר הבטיח כי יישמרו כל זכויות הצרפתים בקנדה. מדיניות זו נשאה פרי כעבור דור אחד: כאשר 13 מושבות החלק הדרומי של החוף האטלנטי מרדו נגד הכתר הבריטי, והכריזו (1776) על עצמאות ארצות-הברית – קנדה נותרה נאמנה.

 

במהלך מלחמתהעצמאות האמריקנית, האמריקאים – שקיבלו סיוע מצרפת – ניסו לכבוש את קנדה; אבל נכשלו בכך. אחרי הסכם השלום (פריס 1783) בין בריטניה לבין ארה"ב, נקבע גם הסכם לגבי הגבול הדרומי של קנדה. כמה אלפים מתושבי ארצות-הברית, שהיו נאמנים לכתר הבריטי (לויאליסטים Loyalists), עברו אותו צפונה כדי להישאר בשלטון בריטי.

 

בשנת 1797, הפרלמנט בלונדון חוקק את "חוק קנדה". הארץ חולקה לחמישה מחוזות, שהוענקו להם סמכויות ניהול עצמי: אי הנסיך אדוארד (Prince Edward), נובה-סקוטיה, ניו-ברנזוויק – ריכוזי ההתיישבות הוותיקים; קוויבק תחתית – החבל אשר בו הוכרה הנוכחות הצרפתית, מבחינה לשונית; קוויבק עילית – שאר הארץ כלפי מערב, אשר בה ניתנה יד פתוחה להתפתחות המרכיב דובר-האנגלית.

 

כך הוענק צביון מדיני להישגים, בתחום חקר-הארצות, שרשמו שניים מאישיה הבולטים של קנדה הבריטית באותה עת: אלכסנדר מקנזי (Mackenzie), שחצה את הרי רוקי (Rocky) והגיע אל חוף האוקיינוס השקט; ג'ורג' ונקובר, אשר חקר את החוף הזה ואת האיים שבקרבתו.

 

קנדה שימשה בסיס עורפי לצבא בריטניה בעת מלחמת ארצות-הברית בריטניה (1812). במשך המלחמה נערכו קרבות רבים בקנדה הדרומית וכן בימות הגדולות. לאמריקאים היו כוונות לכבוש את קנדה; אבל נוכח עוצמת בריטניה (אשר כוחותיה אף הגיעו אל בירת ארה"ב ושרפו את הבית-הלבן ואת הקפיטול), ובגלל שיקולים בינלאומיים – סוכלו כוונות אלה, בטרם הובאו למימוש רציני.

 

חוזה-השלום (1814) נחתם על בסיס אי-שינוי הגבול הצפוני של ארה"ב. הסכם בין בריטניה לבין ארה"ב קבע (1817) כי יפורזו הימות הגדולות אשר תוחמות את מרבית חלקו המזרחי של הגבול. כעבור שנה הושלם תיחום הגבול הזה מערבה, עד להרי הרוקי, לפי קו-הרוחב 49 צפון. בשנות ה-40' של המאה ה-19 היו עוד הסכמי גבול, שהסדירו את הסכסוך לגבי השטחים אשר תבעו מדינת מיין האמריקנית ומחוז ניו-ברנזוויק הקנדי – ושסימנו את הגבול במערבם של הרי רוקי עד האוקיינוס, בין קנדה ("קולומביה הבריטית") לבין מדינת אורגון האמריקנית.

 

לפני-כן נאלצה בריטניה להתמודד עם בעיות גם בקנדה עצמה. ב-1837 היו שתי התקוממויות, שהבהירו כי באוכלוסייה אין שביעות-רצון מן השלטון הבלתי-דמוקרטי אשר התבסס על אנשי-שררה מאנגליה. בקוויבק ("קנדה התחתית"), המפלגה הפטריוטית – של דוברי-צרפתית – פעלה נגד השלטון הריכוזי שאכף המושל, ואירגנה חרם נגד הייבוא מבריטניה; בטורונטו אשר בקנדה-העילית, וויליאם מקנזי הליברלי אירגן התקוממות חמושה בניסיון להשיג עצמאות כלפי בריטניה. שתי ההתקוממויות נכשלו.

 

בשנת 1839, המושל הכללי מטעם בריטניה יזם שיפורים שיועדו להכפיף את המושל הקולוניאלי לרצונן של המועצות המחוקקות בקנדה ("ממשלה אחראית"), ולכיוון שילוב יותר הוגן של דוברי-הצרפתית באוכלוסייה הבריטית. חוק-האיחוד (Act of Union 1840) ביטל את ההפרדה בין מחוזותיה השונים של הארץ, והטיל על נציגי המחוזות שנקבעו לפי קבוצות הלשוניות (קנדה עלית וקנדה תחתית) לכונן ביחד את שילובן לקהילה אחת. עוד לפני סוף אותו העשור (1849), קנדה השיגה מידה רבה של שלטון-עצמי מול בריטניה.

 

מבחינת הקנדים, זה לא הספיק: הם רצו בשלטון-עצמי מלא. דרישה זו מולאה לאחר שהפרלמנט בלונדון חוקק חוק מיוחד להסדרת העניינים באמריקה הצפונית שבשלטון בריטניה; בשנת 1867, קנדה (ארבעה מתוך חמשת מחוזותיה) קיבלה מעמד מיוחד – "דומיניון" – במסגרת האימפריה הבריטית: המושל הכללי, נציג המלוכה, קיבל אך-ורק סמכויות פיקוח; הסמכויות המעשיות היו בידי ממשל פדראלי, בהנהגת ראש-ממשלה, אשר היה כפוף לפרלמנט הפדראלי שבחרה האוכלוסייה – וגם סמכויות מעשיות אלה הוגבלו, כך שנותרה מידה רבה של סמכויות בידי ארבעת המחוזות (פרובינציות).

הידעת?
שלבים בהתרחבותה של קנדה
ב-1869 נרכשו שטחי מפרץ-הדסון ו"הטריטוריות הצפון-מערביות" מאת החברה העסקית שייסד מלך בריטניה צ'רלס ה-2; מניטובה ב- 1870; קולומביה הבריטית ב-1871; אי הנסיך אדוארד שמר על כפיפות ישירה לבריטניה עד 1873; טריטוריית יוקון הצטרפה לקנדה בשנת 1898; אלברטה וססקצ'וון ב-1905; ב-1947 ויתרה ניופאונדלנד על מוסדות הממשל הנפרדים שלה והצטרפה אף היא לדומיניון הקנדי.

 

כעבור זמן קצר (בשנת 1869), הדומיניון הצעיר הועמד בפני מצב חמור שיצרו תושבי מניטובה. בני-תערובת (ממוצא צרפתי וילידי אמריקאי) לא רצו במושל דובר אנגלית, וחששו כי הממשל יפקיע את אדמותיהם; בהנהגת לואי רייל (Riel), הם התקוממו ("מרד הנהר האדום") והכריזו על ממשלה משלהם – וגם אסרו אנשים שהתנגדו להם, והוציאו להורג את מנהיג המתנגדים.

 

ההסכם בין רייל לבין הממשלה הפדראלית (1870) העיד כי השלום שב לשכון בארץ. אבל כעבור 15 שנה, רייל עמד בראש מרד שני – התקוממות קצרת-ימים של בני-תערובת ואמריקאים ילידים בססצ'קוון, שרצו לאותת לממשלה הפדרלית כי הם יתנגדו לצעדים אשר היא נוקטת (על רקע התעלמות של דעת-הקהל) ואשר יוצרים סכנה שהם ייעלמו כקבוצות ייחודיות. המרד דוכא, ורייל הוצא-להורג – מעשה אשר, במשך דורות רבים אחרי-כן, עמד גם הוא ברקע חלק ניכר מן ההתנגדות של קנדים-צרפתיים לשלטון דוברי-האנגלית.

 

בניסיון לקדם את עצמאותם מתכנסים מנהיגי המתיישבים הקנדיים בלונדון לרגל דיון בפרלמנט הבריטי על השלטון בקנדה; 1866 (מתוך מאגר גטי אימג' בנק ישראל)

 

דיכוי המרד התבצע בקלות (מבחינה טכנית), מכיוון שהממשלה הפדרלית לא התעכבה בהעברת כוחות-הביטחון אל ססצ'קוון הרחוקה; זה התאפשר, בזכות העובדה שזמן קצר לפני-כן הושלמה בנייתה של מסילת-הברזל אשר מחברת בין מזרח הארץ לבין חוף האוקיינוס השקט. פרוייקט תחבורה ענקי זה, יחד עם עוד מסילות-ברזל בולטות, היה בסיס להתפתחות נמרצת של קנדה המערבית: שינוע תבואות (גם לייצוא), אשר המישורים הפנימיים הניבו בכמויות ענקיות; הובלת בִּצרי-מתכות, אשר התגלו במערב למן 1883.

 

בסוף העשור שאחרי-כן, בלט גם הזהב בין מרבצי-מתכות אלה. איזור קלונדייק (Klondike), בצפון-מערב הארץ, היה במרכז הבהלה-לזהב (1897–1899) – שהביאה המוני אנשים, בייחוד מארצות-הברית, להגר אל קנדה. מצב זה לא היה פשוט לאומה: היה צורך בתשתית, בפעולות לקליטת המהגרים, בהסדרת היבטים כספיים, בפתרון מצבים קשים מבחינה חברתית. מי שעמד בראש המערכת באותה עת (למן 1896) היה ראש-הממשלה ווילפריד לורייה (Laurier) הליברלי ממוצא צרפתי; הוא רכש את אהדת הציבור, שגמל לו בחידוש כהונתו שוב ושוב במשך 15 שנה – וגם כבש לעצמו, ולארצו, מקום נכבד בקהילה הבינלאומית.

 

הבהלה לזהב, 1896 - שיירת מחפשי זהב באגן הנהר קלונדייק סמוך לדאוסון סיטי בחבל יוקון (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

 


המאה ה-20: ההתנתקות מבריטניה ושאלת קוויבק
קנדה התייצבה בין מדינות-ההסכמה, שעמדו
במלחמת-העולם הראשונה נגד מעצמות-הציר (גרמניה, אוסטרו–הונגריה, האימפריה העות'מאנית); היא שלחה חיילים רבים לאירופה, בעיקר אל החזית בפלנדריה (בלגיה הצפונית) אשר בה לחמו בעוז רב ואיבדו רבים מחבריהם. בזכות זה, קנדה התקבלה לחבר-הלאומים.

 

במשך רוב השנים שבין 1921 ובין 1947, אם כי לא ברציפות, השלטון בקנדה היה בהנהגת וויליאם ל' מ' קינג (נכדו של מנהיג מרד דוברי-האנגלית בשנת 1837) הליברלי. הוא אמנם עמד בתוקף נגד הפוליטיקאים שתבעו התנתקות מהכתר הבריטי, אבל זה לא מנע ממנו לנהל מדיניות-חוץ עצמאית – אשר התאימה לפעמים למדיניות הבריטית, למשל כאשר נפגש עם מנהיג גרמניה הנאצית אדולף היטלר במסגרת מדיניות-הפיוס; בתחום הכלכלה, הוא כונן את קנדה כמדינת-רווחה (קיצבאות זיקנה, תוכניות לשיכון, מאבק באבטלה) – והנהיג את ארצו לתיעוש מהיר ויעיל, אשר העמיד אותה בצמרת המדינות המפותחות. ממשלתו סירבה להעניק מקלט ליהודים שברחו מרדיפות הנאצים.

 

המעצמה החדשה גייסה את רוב משאביה למען הניצחון על גרמניה הנאצית במלחמת-העולם השנייה. הוקם צבא גדול (כמעט 800 אלף חיילים), ואנשיו הצטיינו בחזיתות רבות: איטליה, דרומה של צרפת, הפלישה לנורמנדיה, והבסת צבא גרמניה בצרפת הצפונית ובבלגיה.

 

מייד אחרי המלחמה, לא נותר מן הקשר ההדוק עם בריטניה אלא היבט פורמלי בלבד: מי שהכתר הבריטי מונח על ראשו, נחשב (נחשבת) גם כראש-המדינה בקנדה.

 

המדינה העצמאית רצתה לחדש את כוחותיה, ופתחה את השערים בפני הגירה נרחבת. במחצית השנייה של שנות ה-40', הגיעו לקנדה 1.5 מיליון (ויותר) מהגרים; כולל אנשים רבים (וגם יהודים) מאירופה המזרחית. רובם-ככולם נקלטו היטב. כך הוקטן עוד יותר חלקו של המיעוט הצרפתי באוכלוסיית הארץ – והֶחריפה הרגשתו השלילית נוכח הפער בין מצבו לבין הרמה הכלכלית-חברתית שאיפיינה את מרבית בני כל הקבוצות האתניות האחרת.

 

בשנת 1965, קנדה ביטלה את הדגל אשר חיקה את הדגל הבריטי; במקומו הונף הדגל הנוכחי: עלה אֶדר (maple) אדום על רקע לבן בין שני פסים אדומים רחבים. בין השאר, שינוי זה היה אמור לאפשר הזדהות של דוברי-הצרפתית עם המדינה.

 

אבל דוברי-הצרפתית לא היו מוכנים להסתפק בעניינים סמליים, וגם לא במעמד הרשמי שהוענק לשפתם. הם המשיכו לדרוש את סגירת הפערים בינם לבין שאר האוכלוסייה – במקביל לדרישה ולפיה תוענק הכרה ממלכתית לייחודם התרבותי, על-ידי סמכויות אוטונומיות בתחומי החינוך ועוד.

 

בריטניה כבר ויתרה על מעורבות בחייה הפוליטיים של קנדה; אבל צרפת לא שכחה את התבוסה במירוץ האירופי על השליטה בארץ זו. כאשר הנשיא שארל דה-גול ביקר בחבל-הארץ של דוברי-הצרפתית בשנת 1969, לרגל ציון 100 שנים להקמת הדומיניון הקנדי, הוא קרא בפומבי "תחי קֶבֶּק החופשית" – וגרם מבוכה לממשלה הפדראלית.

 

מבוכה זו הייתה כאין וכאפס נוכח הבעיה, אשר המיעוט דובר-הצרפתית היווה מבחינת הממשלה שבראשה עמד, למן 1968, פייר-אליוט טרודו שמוצאו צרפתי. היו במיעוט זה גם אנשים קיצוניים, אשר פעלו במחתרת נגד הממשלה ואף ביצעו פעולות-טרור: חטיפת בני-ערובה, הפעלת מטעני-חבלה. בשנת 1970 נרשם שיא חדש בפעילות זו: אנשי המחתרת הצרפתית רצחו את שר-העבודה בממשלת קוויבק.

 

בשנת 1976, ציבור המצביעים במחוז קוויבק בחר כראש-הממשלה המחוזי את מנהיג המפלגה הבדלנית – ונתן בכך גיבוי לדרישתה כי תפורק קנדה הפדראלית, או לפחות כי קבק (קוויבק) תופרד מקנדה ותהיה עצמאית לחלוטין.

 

לזמן קצר בסוף שנות ה-70' היה נראה כי קנדה עומדת בפני קרע סופי: המצביעים דוברי-האנגלית תמכו בכוחות שמרניים, שהתנגדו למדיניות טרודו אשר ניסה לחולל שינוי חוקתי – באופן שייתן סיפוק לדרישות לגיטימיות (לא-בדלניות) של דוברי-הצרפתית. אבל הממשלה השמרנית שנבחרה במאי 1979 הובסה אחרי כחצי שנה, וטרודו חזר (דצמבר 1979) לראשות-הממשלה.

 

באמצע שנות ה-80', גם השמרנים, בהנהגת ראש-הממשלה בריאן מלרוני, פעלו על בסיס הכרה ב"אופי הייחודי" של מחוז קוויבק-קבק.

 

שאלת היחסים בין קוויבק לבין המחוזות האחרים, ובעיית הפער בין המיעוט הצרפתי לבין שאר חלקי האוכלוסייה, המשיכו וממשיכות להעסיק את קנדה. אבל לא פחות מכך – במשבר של סוף שנות ה-70', וגם כיום – הנושא המרכזי בקנדה הוא ענייני הכלכלה: הגירעון האדיר של מערכת-הבריאות הציבורית–פדראלית; דרישת הציבור כי הממשלה תשפר את איכותם של שירותי-הבריאות ושל מערכת ההשכלה.

 


יהודי קנדה

כאשר המלך לואי ה-14 הכריז כי קנדה הינה מחוז צרפתי, הוא התיר את הכניסה אליה רק לקתולים. וכך, תולדות יהודי הארץ קשורות לנוכחות הבריטית.

 

בצבא הבריטי שכבש (1760) את מונראל, ושינה את שמהּ למונטריאל, היו ארבעה יהודים – והם היוו את גרעין הקהילה היהודית. משפחת יוסף ומשפחת יהודה, ובמיוחד משפחת הרט (Hart) בלטו מאוד בחיי העסקים ובפוליטיקה. יותר ויותר יהודים אשכנזים (מאנגליה ומהולנד ומגרמניה), בעיקר סוחרים, קבעו את משכנם במונטריאל; בשנת 1768 יסדו רשמית את קהילתם, "עדת שארית ישראל" (כ-200 נפשות) – אשר, למרות צביונה האשכנזי המובהק, אימצה את הנוסח הספרדי לתפילות-בציבור.

 

בשנת 1832, המושל-הכללי הכריז כי היהודים הינם אזרחים שווי-זכויות; מעשית, זה היה המצב מן ההתחלה – למעט ההגבלה על חברותם של יהודים בפרלמנט, בגלל השבועה הנוצרית שנדרשה מכל המשתתפים בו (המושל ביטל חובה זו).

 

בנוסף לקהילה במונטריאל ולקהילת קוויבק-העיר, נוסדו (בשנות ה-40' של המאה ה-19) קהילות בטורונטו ובהמילטון. בשני העשורים שאחרי-כן הגיעו יהודים רבים מליטא, והם הגדילו את קהילת מונטריאל, שהיוותה מרכז ליהדות קנדה בת 1,115 נפש (נתוני מִפקד 1871).

 

יהדות זו גדלה מאוד עקב גל-ההגירה לקנדה (כמעט 4,000 איש ואשה) שנוצר בגלל הפוגרומים ברוסיה בתחילת שנות ה-80' של אותה מאה. ברבות מערי הארץ הוקמו בתי-כנסת. עוד 3,000 מהגרים (כולל 2,200 מרומניה) הגיעו לפני סוף המאה; רובם התרכזו במונטריאל. מעטים היו היהודים שהתיישבו במישורים הפנימיים; הוקמו כמה חוות חקלאיות בידי יהודים, בעזרה מאת יק"א (Jewish Colonization Association) שהקים הברון מוריס הירש – אבל רובן-ככולן נכשלו במאבק על הפרנסה.

 

גל ההגירה היהודי מאירופה המזרחית, ובפרט מרוסיה – בגלל הפוגרומים והמצב הכלכלי הירוד, ובגלל מלחמת-העולם הראשונה והאירועים שהתחוללו בעקבותיה – הביאו אל קנדה (עד 1920) לפחות 115 אלף יהודים. חלק מהם בחרו בארץ זו כחלופה לארצות-הברית, אשר הודיעה (אחרי מלחמת העולם) כי היא מטילה הגבלות על ההגירה לתחומיה. כמעט כולם התיישבו במונטריאל ובטורונטו; הם התפרנסו ממסחר (בעיקר: קמעוני) וממלאכות-יד, ובלטו בהם הפרוליטרים של ענף הטקסטיל.

 

בין שתי המלחמות העולמיות 

בשנות ה-20, הממשלה הקנדית רצתה לשמור על הצביון האתני של האוכלוסייה. כתוצאה מכך הוגבלה גם כניסת היהודים אל הארץ – למעֵט 40 אלף יהודים שמוצאם אנגלו-סקסוני מובהק, כגון מבריטניה ומארה"ב.

 

בעת המשבר הגדול שהתחולל בשנות ה-30' של המאה העשרים, קנדה החמירה את ההגבלות על ההגירה; בעשור ההוא, נכנסו לקנדה רק 11 אלף יהודים. ראשי הקהילה אירגנו הפגנות נגד סגירת הארץ בפני יהודים, והשתדלו להשיג אשרות-כניסה בשביל נרדפי הנאצים – אבל נכשלו כמעט תמיד. הממשלה לא ויתרה אפילו בעת המאבק על הספינה "סנט-לואיס" - ראשי גרמניה הנאצית הורו להעלות עליה 937 יהודים, "אחרי ליל-הבדולח", כדי להוכיח כי אין מדינה שתסכים לקלוט אותם - ואכן קובה וארה"ב הקשיחו את ליבן, ולבסוף הוחזרו הנוסעים לאירופה (ונרצחו בשואה). החריג הבולט היה ב-1940, כאשר קנדה הסכימה לפתוח את שעריה בפני 2,000 יהודים גרמנים ואוסטרים (שהוגדרו "נתיני אויב"). עד סוף המלחמה (1945) נכנסו לקנדה 5,000 יהודים בסך-הכל.

 

יהדות קנדה לאחר מלחמת העולם ה-2

במסגרת הפקת-הלקחים ממלחמת-העולם, ונוכח העובדה כי לא-מעט מבני היהדות הקנדית (כמעט 20 אלף) התנדבו לצבא שנלחם נגד הנאצים – הממשלה החליטה, אחרי המלחמה, לנקוט מדיניות-הגירה יותר פתוחה. בתוך כחמש שנים, נקלטו בקנדה 40 אלף ניצולי שואה.

 

בעשור שאחרי-כן, הקהילה האשכנזית (כמעט כולה) הפכה למעורבת: נקלטו רבבות יהודים מארצות אפריקה הצפונית. בעקבות דיכוי מרד-1956 נגד הקומוניזם, הגיעו לקנדה 4,500 יהודים מהונגריה. ההגירה הנמשכת – מארצות-הברית (בשנות ה-60'), מברית-המועצות (ומן הרפובליקות העצמאיות אחרי פירוקה), ומישראל – פיצתה על שיעורי-הילודה הנמוכים, שמאפיינים את יהודי קנדה.

 

הקהילה הלכה וגדלה: 100 אלף נפש בשנת 1914; 170 אלף בשנת 1941; 260 אלף בשנת 1961; 305 אלף בשנת 1975; וכיום – 351 אלף נפש. היא משולבת לחלוטין בחיי קנדה, מבחינה כלכלית, פוליטית ותרבותית.

 

יהדות קנדה היא קהילה מאורגנת. בשנת 1919 הוקם הקונגרס היהודי הקנדי, כתוצאה מאיחוד בין ארגונים קטנים בעלי צביון ספציפי (ארץ-מוצא, תחומי עיסוק, השקפות) או מקומי; למן ייסודו, ובעיקר אחרי הצטרפות הרפורמים (1933), הוא מבטא השקפות ליברליות. ארגון "בני-ברית קנדה" – שהוקם ב-1875, והתפרק ב-1894 – הוקם מחדש בשנת 1919, כדי לתת ביטוי לשמרניים שבקרב הקהילה.

 

כמחצית יהודי קנדה משולבים ישירות בקהילות דתיות: הקבוצה הגדולה ביותר – קונסרווטיווים (כשליש); יש גם רפורמים ואורתודוכסים, בשתי קבוצות שהינן בערך שוות בגודלן (המיון נערך לפי ערים, אשר ההתפלגות בהן אינה זהה). כמעט מחצית מיהודי הארץ אינם משויכים לקהילה לאומית או דתית מובהקת.

 

בתי-כנסת אורתודוקסיים מחזיקים ישיבות תלמודיות; בתי-כנסת אחרים מפעילים בתי-ספר יהודיים בצביונם, אשר כפופים גם למשרד-החינוך. הקהילה מממנת קייטנות, מרכזי-תרבות, בתי-אבות. נפוצים בה שבועונים, שהינם שארית מהעיתונות היומית (ביידיש ובאנגלית ובעברית) של תחילת המאה העשרים.

 


יחסים עם ישראל

בין קנדה לישראל כוננו יחסים דיפלומטיים זמן קצר לאחר הקמת המדינה, ובשנת 1949 נפתחה שגרירות קנדה בתל אביב. מאז מתקיימים קשרים טובים בין המדינות המתאפיינים באווירה חמה וידידותית במישור המדיני ובמישור הכלכלי.

 

בשנת 1994 נוסדה קרן קנדה-ישראל למחקר ולפיתוח תעשייתי אשר מטרתה לקדם את קשרי המסחר בין חברות בשתי המדינות. הסכם סחר חופשי נחתם על ידן ב-1997 ומאפשר יצוא ויבוא ביניהן ללא תשלום מכס, למעט מספר מוצרים חקלאיים. ישראל מייצאת לקנדה מוצרים בלמעלה מ-500 מיליון דולר (אמריקאי) בשנה ומייבאת ממנה בכ-300 מיליון דולר (נכון לשנים 2006-2005). בקנדה נעשות השקעות ישראליות בהיקף הקרוב למיליארד דולר בשנה.

 


יש לכם הערה לערך ?


חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
קהילות
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ynet בסלולר
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
קטלוג אופנה
JumpStarter
יחסים
קהילות
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות

YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותTotal media - Interactive media technologiesApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
as17-c  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©