אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  ספקים למשרד
|שלום אורח
התחבר
|הירשמו ל-ynet

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


הצלבנים עולים על ירושלים. מאה 11
הצלבנים עולים על ירושלים. מאה 11 
 
קטע ממגילות ים המלח. מיוחסות לכת מדבר יהודה
קטע ממגילות ים המלח. מיוחסות לכת מדבר יהודה 
 
 פורמט להדפסה  הדפס

ערכים קשורים
 אדם ניאנדרטלי
 תרבות נטופית
 יריחו
 התקופה הכלכוליתית
 תקופת הברונזה
 הסהר הפורה
 מסופוטמיה
 מצרים העתיקה
 דרך הים
 חתים
 אבות
 היקסוס
 פיניקים
 תל אל-עמארנה
 סתי
 רעמסס
 יהושע בן נון
 גויי הים
 פלשתים
 אדום
 עמון
 מואב
 שאול
 דוד המלך
 ירושלים
 שלמה המלך
 בית המקדש
 ממלכת יהודה
 ממלכת ישראל
 שומרון הקדומה
 ארם דמשק
 אשור
 בבל
 גדליה בן אחיקם
 גלות בבל
 כורש ה-2 "הגדול"
 ספר עזרא ונחמיה
 שומרונים
 אלכסנדר הגדול
 בית תלמי
 סלווקים
 אנטיוכוס ה-4
 מרד החשמונאים
 נבטים
 גניוס פומפיוס מגנוס
 רומא העתיקה
 הורדוס ה-1
 איסיים
 ישוע הנוצרי
 נצרות
 המרד הגדול
 לימס
 מרד בר כוכבא
 סנהדרין
 ציפורי
 טבריה
 משנה
 יהודה הנשיא
 פובליוס איליוס הדריינוס
 קונסטנטינוס ה-1 ''הגדול''
 ביזנטיון
 תלמוד
 גאונים
 פלביוס קלודיוס יוליינוס "הכופר"
 כוסרו ה-2
 ח'אלד אבן אל-וליד
 מוחמד
 אסלאם
 הר הבית
 בית אומיה
 בית עבאס
 בית פאטימה
 סלג'וקים
 מסעי הצלב
 צלאח אד-דין
 ממלוכים
 בייברס ה-1
 טימור לנק
 האימפריה העות'מאנית
 סולימאן ה-1 "המפואר"
 קבלה
 חיים בן משה אבן עטר
 עכו
 נפוליאון ה-1 בונפרט
 איברהים פחה
 קפיטולציות
 אליהו בן שלמה זלמן
 היישוב הישן
 חלוקה
 טמפלרים
 היסטוריה של ארץ ישראל (2)
 ארץ ישראל
 העלייה הראשונה


תחומים קשורים
 היסטוריה של א"י


 
 
 

היסטוריה של ארץ ישראל (1)



פרהיסטוריה והיסטוריה עתיקה |  תקופת הברזל |  התקופה ההלניסטית והרומית |  התקופה הביזנטית |  ימי הביניים |  התקופה העות'מאנית |  עוד על ארץ ישראל |  מידע נוסף

היסטוריה של ארץ ישראל (1), ההיסטוריה של ארץ ישראל, מהפרהיסטוריה ועד העלייה הראשונה, חלק ראשון.

 


פרהיסטוריה והיסטוריה עתיקה

בין הממצאים שנחשפו בא"י מהתקופות הפרהיסטוריות יש שרידי אדם מהקדומים בעולם. מתקופת האבן הקדומה נתגלו עשרות אתרים בעמק הירדן, במישור החוף ובמדבר יהודה, וכן שרידי אדם ניאנדרטלי, שוכן מערות. בתקופת האבן התיכונה התקיימה בארץ התרבות הנטופית שוכנת המערות, שבניה כבר עסקו בחקלאות. בתקופת האבן המאוחרת התהוו יישובים שהמבנה החברתי והכלכלי שלהם מפותח; ביריחו נחשפה אחת הערים הקדומות ביותר בעולם, בת כ-9,000 שנה. בתקופת הנחושת התפתחה התרבות הע'סולית, שממנה שרדו מתקני קבורה (גלוסקמות ודולמנים), מפעלי נחושת ועוד. אתרי יישוב נתגלו בסביבות באר שבע, בעמק הירדן ובמדבר יהודה. הע'סולים הגרו לארץ ממקום לא-ידוע, והתיישבו בעיקר בדרומה. בה בעת היגרו במהלך האלף ה-4 לפנה"ס עמים אחרים מצפון.

בתקופת הברונזה הקדומה התפתח היישוב בארץ, בהיותה חוליה מקשרת בסהר הפורה בין ממלכות מסופוטמיה למצרים, ובה עברו דרך הים ודרך המלך העתיקות. יושבי כנען הקימו ערי ממלכה קטנות ומרובות, שעמדו בקשרים מסחריים ואחרים עם מצרים, מסופוטמיה וארץ החתים. מסוף תקופה זו ועד תקופת הברונזה המאוחרת (תקופת האבות) עברו בארץ שבטים שמיים שונים, לרבות ההיקסוס, בדרכם אל מצרים. עם כינון הממלכה החדשה במצרים, לאחר גירוש ההיקסוס (1550 לפנה"ס), באו ערי א"י תחת שלטון מצרי; מסעות מלחמה מצריים נגד ערים שמרדו תועדו בכתובות מצריות רבות. מכאן ואילך יכול התיארוך ההיסטורי של ההתרחשויות בא"י להסתייע רבות בתיארוך המצרי, כפי שביסס אותו המחקר המעמיק בתולדותיה של ארץ זו.

 

דרכים במזרח התיכון העתיק. להגדלה - לחצו על המפה

 

בתקופת הברונזה התיכונה ישבו בארץ מספר שבטים שונים, שחלקם עמדו בברית אלה עם אלה וחלקם לחמו אלה באלה. באזורי ההר היו בעיקר ערי מדינה, ואילו במישורים ובמדבריות ישבו שבטי חקלאים ורועים. אולם בהדרגה הלכו והופיעו ערים גם במישורים החקלאיים (מישור החוף, עמק יזרעאל). יושבי הארץ, שנקראו לרוב בשם המשותף כנענים, עמדו בקשרים הדוקים עם מצרים מזה ועם הממלכות הפיניקיות שבצפון מזה. השפעותיהן של הציוויליזציות האלה ניכרו היטב בתרבותה החומרית של הארץ, ונראה שלמצרים היתה גם מידה לא מבוטלת של השפעה פוליטית.

 

עם קום הממלכה החדשה במצרים פתחו שליטיה הראשונים במהלכים צבאיים לכיבושה ההדרגתי של א"י. נראה שהכיבוש נשלם בימי תחותימס השני, ויורשתו המלכה חתשפסות דיכאה מרד גדול שפרץ נגד שלטון מצרים במחצית הראשונה של המאה ה-15 לפנה"ס. תחום שלטונם של המצרים בסוריה ובא"י נקרא בפיהם ארץ רְתֶנוּ, והמחוז המנהלי שהקיף את רוב א"י נקרא ארץ כנען. מכתבי תל אל-עמארנה המצריים מלמדים היטב על החשיבות שייחסו המצרים לשלטונם ברתנו, בעיקר כחיץ כנגד התפשטותה של הממלכה החתית מצפון דרומה.

 

בתחילת המאה ה-13 לפנה"ס עלתה לשלטון במצרים השושלת ה-19, ומלכיה החזקים סתי ה-1 ורעמסס ה-2 חיזקו את השלטון המצרי בא"י ועברו בה למסעות המלחמה הגדולים שלהם נגד החתים בצפון. תוך כדי כך החלישו מאוד את עוצמתם של השליטים המקומיים המשועבדים להם, מה שהקל בדיעבד על כיבוש הארץ בידי בני ישראל. אך בהמשך המאה ה-13 נחלש מאוד השלטון המצרי, עד שפסק כליל בימי המלכים האחרונים של אותה שושלת.

 

 


תקופת הברזל

לפי התארוך המקראי, ב-1250 לפנה"ס החלו בני ישראל, בהנהגת יהושע בן נון, בכיבוש ארץ כנען. נראה כי ראשית כניסתם של שבטי ישראל לארץ החלה מוקדם יותר, עוד בימי השלטון המצרי, וגברה עוד יותר אחר כך. מכל מקום, תהליך ההתנחלות היה הרבה יותר מורכב וממושך מכפי שהוא מתואר בספר יהושע. בני ישראל נהנו מיתרון על יושבי הארץ, בזכות דתם המשותפת שגם העניקה להם מידה של ארגון מרכזי. זאת ועוד, שליטי כנען השונים, שכבר נחלשו מאוד תחת שלטון המצרים, נאלצו להתמודד עם פלישה נוספת - הגירתם של גויי הים, וביניהם הפלשתים, שהחלו להתיישב במישור החוף כ-50 שנה אחרי הגל הגדול ביותר של פלישת בני ישראל. באותה עת בערך הגיעו לא"י המזרחית האדומים, העמונים והמואבים - שבטים קרובים לישראלים במוצאם ובלשונם, אך שונים מאוד בדתם.

 

לכל אורכן של תקופות ההתנחלות והשופטים (1250-1020 לפנה"ס בקירוב) ניהלו שבטי ישראל מאבקים נגד שכניהם על השלטון בארץ. כינון המלוכה בידי שאול (בערך 1020 לפנה"ס) ודוד (בערך 1000) השלים את השליטה הישראלית וביסס אותה בכל הארץ (להוציא את איזור הפלשתים המצומצם במישור החוף הדרומי). דוד עשה את ירושלים לבירתו, והרחיב את תחומי שלטונו אל ארץ פלשת, ממזרח לירדן ואף הרחק צפונה.

 

לרשימה המלאה - לחצו על הטבלה


לעוצמה הצבאית נלוו שגשוג בכלכלת הממלכה, במעמדה המדיני ובתרבותה. שלמה בן דוד בנה את בית המקדש הראשון בירושלים וכונן יחסים מסועפים עם ממלכות שכנות. במות שלמה חל פילוג בממלכה - הדרום (שבטי יהודה ובנימין) היה לממלכת יהודה, שבה הוסיפו לשלוט מלכי בית דוד; ואילו שבטי הצפון הקימו את ממלכת ישראל שבירתה (אחרי תקופת מעבר קצרה דרך שכם ותרצה) היתה שומרון. לאחר הפילוג היו שתי הממלכות יעדים לפלישות חוזרות ונשנות של מצרים, ארם, אשור ובבל.

ב-722 לפנה"ס החריבה אשור את ממלכת ישראל והשתלטה על רוב שטחיה של ממלכת יהודה. ב-597 לפנה"ס, בימי המלך יהויכין, כבשו הבבלים את ירושלים והגלו רבים מתושביה; לאחר מרד צדקיהו חרבו העיר והמקדש (586 לפנה"ס). יישוב יהודי דל המשיך להתקיים בארץ עד רצח גדליה בן אחיקם; אח"כ נמלטו אחרוני התושבים למצרים. אולם רוב בני העם נשארו בגלות בבל.

ב-538 לפנה"ס פרסם כורש ה-2 מלך פרס, אחרי ניצחונו על הבבלים, הכרזה שבה התיר את "שיבת ציון" של גולי יהודה מבבל. במשך כ-100 שנה היו כמה עליות - בהנהגת ששבצר, זרובבל, עזרא ונחמיה - ונבנה בית המקדש השני. אולם תחומיה של פחוות יהודה הקיפו רק חלק קטן של הארץ; ותושביה סבלו מיד שכניהם השומרונים ומיד ממלכות אדום ועמון, עד התקופה ההלניסטית.

 

 


התקופה ההלניסטית והרומית

ב-332 לפנה"ס כבש אלכסנדר הגדול את א"י מידי הפרסים ועשה אותה חלק מהאימפריה רחבת הידיים שלו. אחרי מותו התנהל מאבק ממושך על השלטון בארץ בין בית תלמי שמרכזו במצרים ובית סלווקוס שמרכזו בסוריה. רק ב-198 לפנה"ס עברה א"י סופית לידי הסלווקים. בעקבות מדיניותו וגזרותיו של אנטיוכוס ה-4 הסלווקי פרץ ב-167 לפנה"ס מרד החשמונאים, שהביא להקמתה של ממלכת החשמונאים (157-63 לפנה"ס). בימיה ביססו המלכים את שלטונם והרחיבו את שטחי השפעתם בארץ ובסביבותיה. בדרום הארץ ובאדום החלו הנבטים להתבסס סביב דרכי הסחר והקימו מרכזים עירוניים וחקלאיים בנגב.

סכסוכים פנימיים בבית חשמונאי סללו את הדרך לכניסת גניוס פומפיוס מגנוס לירושלים בשנת 63 לפנה"ס ולראשית השלטון הרומי בא"י. בחסות רומא תפס הורדוס ה-1 האדומי את השלטון; בשנות מלכותו שגשגה הכלכלה, והוא עשה רבות לפיתוח מדינתו ובנה מבנים רבים. בין השאר ערך שיפוץ מרהיב עין בבית המקדש. ב-6 לספירה היתה הארץ לפרובינקיה רומית.

שלטון נציבי רומא קומם את יושביה היהודים, ולהתמרמרותם היו כמה תוצאות חשובות. אחת מהן היתה התפשטותן והתגברותן של כתות מחוץ לזרם המרכזי של היהדות, כמו האיסיים וכת מדבר יהודה. אחת הכתות הללו הציבה במרכז פולחנה את דמותו של ישוע מנצרת, וממנה צמחה הנצרות. היות וישוע חי, פעל ומת בא"י, לפי אמונתה, נעשתה הארץ קדושה לנצרות, ולכך היתה השפעה מרחיקת לכת על המשך תולדותיה.

בחלקים אחרים של העם היהודי לבשה ההתמרמרות כנגד השלטון הרומי דפוסים ארציים יותר, אם כי לא נעדר מהם הסממן הדתי. ב-66 פרץ המרד הגדול, שהביא בסופו לחורבן ירושלים והמקדש (70 לספירה); המרכז הרוחני עבר ליבנה. לאחר החורבן נקבעה בירת הפרובינקיה בקיסריה. רבים מתושביה היהודים של הארץ היגרו לארצות שכנות - בעיקר למרכז החשוב שנותר בבבל, וכן למצרים. האוכלוסייה הלא-יהודית נהנתה מסחר בינ"ל מסועף, והארץ התפתחה. להגנת דרום הארץ הקימו הרומאים קו ביצורים שנקרא כעבור זמן לימס פלסטיני.

עם גבור מעשי הדיכוי של הרומאים התעוררה שוב תסיסתו של היישוב היהודי, ולבסוף פרץ מרד בר כוכבא (132 - 135). דיכוי המרד המיט אסון על היישוב, שרבים מבניו הוגלו ואחרים עזבו את הארץ מרצונם. רוב היהודים שנותרו בא"י התיישבו בגליל, והסנהדרין, שעברה אף היא לגליל ישבה בין השאר באושא, בשפרעם, בציפורי ולבסוף בטבריה. בתחילת המאה השלישית נחתמה המשנה על ידי רבי יהודה הנשיא. שרידי התרבות החומרית של היהודים בתקופה זו - מערות קבורה רבות ובתי כנסת רבים (במיוחד בצפון הארץ).

 

מצבם של יהודי א"י בתקופה זו, ימי שלטונו ברומא של הקיסר הדריינוס, היה בכי רע. מלבד הגזירות השונות שהטילו, פעלו הרומאים לטשטוש זהותה היהודית של הארץ. בין השאר שינו את שם הפרובינקיה מ"יהודה" (Judaea) ל"סוריה הפלשתית" (Syria Palaestina), וכך החיו את זכר הפלשתים שאבד דורות רבים לפני כן. את ירושלים (או מה שנותר ממנה) כינו "אליה קפיטולינה" (Aelia Capitolina).

 


התקופה הביזנטית

בראשית המאה ה-4, עם המרת דתה של האימפריה הרומית לנצרות, גברה התעניינותם של שליטיה בא"י. הקיסר הנוצרי הראשון, קונסטנטינוס ה-1, ואמו הלנה, בנו כנסיות (הגדולה בהן כנסיית הקבר הקדוש בירושלים) ומנזרים, והחלה נהירה של צליינים ונזירים נוצרים. באותה עת נחלקה האימפריה הרומית לשני חלקים, מזרחי ומערבי. החלק המזרחי נעשה לקיסרות ביזנטיון, וא"י נכללה בתחומיו. הדבר לא הביא עמו שינוי במעמדה הפוליטי והמנהלי, אך הטביע את חותמו על חיי הדת.


בתולדות ישראל היתה זו תקופת התלמוד וראשית ימי הגאונים בא"י. מעמד היהודים בארץ היה נחות; רק בימי יוליינוס הכופר ובשנות הכיבוש הפרסי (614-617) גילה השלטון יחס אוהד ליהודים. למרות חשיבותה הדתית, א"י נותרה בתחילה בגדר מחוז שולי באימפריה הביזנטית, וכלכלתה הלכה והידרדרה. אך לאחר זמן, כאשר פסקו המאבקים בין הזרמים השונים בנצרות והאורתודוקסיה הנוצרית התבססה בארץ, החלה תקופה של שגשוג. ב-614 פלש לארץ מלך פרס הססני כוסרו ה-2 וכבש את ירושלים. קיסר ביזנטיון הרקליוס שב וכבש אותה ב-628, אך כעבור עשר שנים נפלה הארץ לידי הערבים.

 


ימי הביניים

ב-636 הגיעו צבאות המוסלמים לשערי א"י, במסגרת מסעות הכיבוש של הח'ליף עומר ה-1. מצביאו ח'אלד אבן אל-וליד גבר על הביזנטים בשורה של קרבות, ועד 640 נשלם כיבוש הארץ בידי המוסלמים; הם חילקוה לשניים - אורדון (צפון ומזרח) ופלסטין (דרום). בירת החלק הדרומי היתה תחילה לוד ואחר-כך רמלה, ובירת החלק הצפוני - טבריה. מעמדה הכלכלי והדתי של הארץ היה משני בעיני הכובשים: הגם שירושלים נחשבה עיר קדושה למוסלמים, לאור המסורת המתארת ביקור פלאי של הנביא מוחמד בה, היא נפלה במעמדה מערי הקודש העיקריות של האסלאם, מכה ואל-מדינה. עם זאת, כאשר ביקר עומר בירושלים, התחלחל למראה העזובה השוררת בהר הבית וציווה להקים בו מסגד גדול (שנבנה רק לאחר זמנו).

התחלפות שושלות הח'ליפים השליטות בא"י - בית אומיה, בית עבאס, בית פאטימה - הביאה חוסר יציבות פוליטית. השליטים מבית אומיה ייחסו חשיבות רבה יחסית לא"י ובעיקר לירושלים, ואף התירו את חזרת היהודים אליה. עם זאת הטילו עליהם (ועל הנוצרים) הגבלות רבות. ב-750 השתלטו על הארץ העבאסים, שאמנם ביצרו אותה כנגד אויביהם הביזנטים, אך לא עשו רבות למען כלכלתה. הגם שהארץ היתה כפופה בכל זמן נתון לח'ליפות, בפועל משלו שליטים מקומיים בחלקיה השונים. המצב לא השתפר רבות אחרי שהשתלט בית פאטימה שמרכזו במצרים על הארץ. ב-1071 כבשו את ירושלים הסלג'וקים, ופתחו אותה לפני בני כל הדתות. אך שלטונם לא נמשך זמן רב; ב-1098 חזרו הפאטימים וכבשו את ירושלים. כעבור שנה החלה תקופת מסעי הצלב.

במסע הצלב הראשון נכבשה ירושלים (1099) בידי הצלבנים, שעשו טבח ביהודים ובמוסלמים תושבי העיר. בארץ ובסביבותיה הוקמו ארבע ממלכות צלבניות, והמרכזית שבהן - ממלכת ירושלים. ב-1187 קרסו הממלכות המעורערות למול צבאו של צלאח אד-דין, והיחלצות מסעי צלב נוספים לעזרתן לא מנעה את נפילתן. בימי שלטון הצלבנים קצר-הימים שגשגה כלכלתן של ערי החוף, הוקמה רשת דרכים מסועפת, נבנו מבצרים, כנסיות ומנזרים ונוסדו אחוזות.

הממלוכים בהנהגת בייברס ה-1 ירשו את השלטון בא"י מידי צאצאיו של צאלח אל-דין, וב-1291 כבש יורשו, סולטן אל-אשרף, את אחרוני המאחזים של הצלבנים. מושב המושל הממלוכי של א"י היה בדמשק, וצפון הארץ נכלל במחוז שבירתו היתה צפת. דרום הארץ נחלק בין ממלכת עזה לבין עבר הירדן. שנות שלטונם של הממלוכים החלו בתנופה מרשימה של שיקום ובנייה, אך ברבות הימים הוזנחו כלכלת הארץ ואוכלוסייתה, וחבלי ארץ רבים ננטשו. מתחילת המאה ה-15 ריכזו הממלוכים את מאמציהם בהתגוננות מפני פלישת צבאותיו של טימור המונגולי, וכעבור זמן קצר ניטל עליהם להתמודד עם עליית כוחם של העות'מאנים.

 


התקופה העות'מאנית

ב-1517 כבשו העות'מאנים את הארץ מידי הממלוכים. בראשית שלטונם היתה תנופת בנייה ופיתוח (כגון הקמתן של חומות ירושלים בידי סולימאן המפואר). אוכלוסיית הארץ גדלה במהירות; היתה גם עלייה גדולה של יהודים, ומספרם בסוף המאה ה-16 הגיע ל-50,000 נפש. צפת היתה לעיר הגדולה בארץ, ובה נמצאו המרכז היהודי ומוקד פעילותם של גדולי ההלכה והקבלה.

שקיעת האימפריה העות'מאנית, שהחלה כבר בסוף המאה ה-16, פגעה גם בא"י, ושליטים מקומיים - כגון פאח'ר אד-דין (המאה ה-17) וד'אהר אל-עמר (המאה ה-18) - ניצלו זאת לחיזוק מעמדם ולניהול שלטון עצמאי. בד"כ סייע שלטונם לרווחת היהודים, אך דרום הארץ הוזנח ונשאר פרוץ לשודדים בדווים. במאה ה-18 עלו לארץ כמה קבוצות של יהודים, בהנהגת יהודה חסיד הלוי (1700), חיים בן משה אבן עטר ומנחם מנדל מוויטבסק.

הנציב העות'מאני אחמד פאשא אל-ג'זאר העביר את מושבו מצידון לעכו, שבה החזיק עד אז שליט בדואי מקומי, ד'אהר אל-עומר; הביצורים שבנה ד'אהר וחיזק אחמד בעיר זו עמדו במצור שהטיל עליה נפוליאון בניסיונו לכבוש את הארץ ב-1799. תקופת ביניים בשלטון העות'מאני המושחת והמתפורר היתה ב-1832-1840, כששלטו בארץ מושלי מצרים (מטעם הסולטן העות'מאני, אך להלכה בלבד) מוחמד עלי ובנו אבראהים פחה. הם הגבירו את הביטחון, עודדו את המסחר, החקלאות והמלאכה ואיפשרו את פעילותם של גורמים אירופים שונים - קונסולים ומיסיונרים. מעצמות אירופה החלו להתעניין בא"י כמוקד אסטרטגי חשוב, נוסף על העניין שהיה להם בה בתחום הדת. בהדרגה, הן כפו על השלטונות העות'מאניים את משטר הקפיטולציות - זכויות יתר לאזרחיהן ולבני חסותן - שממנו נהנו גם היהודים.

עם עלייתן של קבוצות חסידים ותלמידי הגר"א בראשית המאה ה-19 קיבל היישוב היהודי תנופה. התיישבותם בירושלים, וחורבן צפת ברעש אדמה ב-1837, עשו את ירושלים לגדולה בקהילות א"י ולמרכזית שבהן. יהודי א"י ישבו עד לאמצע המאה ה-19, רובם ככולם, בארבע "ערי הקודש" - ירושלים, חברון, צפת וטבריה - וכמעט לא עסקו בחקלאות או בתעשייה, מלבד משפחות ספורות פה ושם. המקור העיקרי לפרנסתו של היישוב הישן היה משטר החלוקה, שהתבסס על גיוס תרומות בחו"ל. רק במחצית השנייה של המאה ה-19 החלו היהודים בניסיונות ראשונים לקנות אדמות ולהקים יישובים חקלאיים. גם הטמפלרים, מהגרים נוצרים מגרמניה שבאו ארצה ממניעים דתיים, הקימו יישובים חקלאיים במקומות שונים.

 


עוד על ארץ ישראל



היסטוריה של ארץ ישראל (2): מהעלייה הראשונה ועד קום המדינה.

ארץ-ישראל: גיאוגרפיה, גיאולוגיה, אקלים, חי וצומח

 


מידע נוסף

 

ירושלים של מטה - אילו שברי חרס נשתמרו מהתקופה הכלכוליתית? מתי כבש דוד המלך את ירושלים? איזה בניין קדוש נהרס ברעש אדמה? אנציקלופדיה ynet ורשות העתיקות מציגות - שרידי ירושלים על ציר זמן

לציר הזמן - לחצו כאן.

 

זו הארץ – תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל על ציר הזמן (9,000 לפנה"ס ואילך). פרויקט מיוחד של אנציקלופדיה ynet.

לציר הזמן - לחצו כאן.

 


יש לכם הערה לערך ?


חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ynet בסלולר
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
שופינג לאשה
כיכר השבת
יחסים
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
ידיעות בתי ספר
ידיעות אחרונות
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות


YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
-nc  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©