ז'ן-פול סרטר

סרטר נולד בפריס ולמד בפריס, בשווייץ ובברלין. במהלך לימודיו פגש את סימון דה בובואר, שאיתה יצר קשר מורכב ואינטנסיבי לאורך כל ימי חייו. במלחמת העולם השנייה לחם בצבא צרפת, נפל בשבי, ולאחר ששוחרר היה פעיל במחתרת הצרפתית. היה מעורב בפעילות פוליטית כל ימיו, וזמן רב היה מקורב למפלגה הקומוניסטית, אם כי במקביל ביקר את מדיניותה של ברה"מ. ביצירתו הפילוסופית המאוחרת ניסה לישב את השקפתו האקסיסטנציאליסטית עם המרקסיזם.

יצירותיו הפילוסופיות המוקדמות עוסקות בפסיכולוגיה, וניכרת בהן השפעת הפנומנולוגיה של הוסרל ושל היידגר. לגרסתו, אי-אפשר לתפוס את ה"אני" באינטואיציה ישירה, והוא נמצא מעבר לתודעה.

ביצירתו הפילוסופית החשובה ורבת ההשפעה L'Être et le néant ("היש והאין"; 1943) הדגיש סרטר את תפקידה המרכזי של התודעה בבניית העולם, והסביר את הניסיון האנושי לאורם של מושגי ה"יש" וה"אין". התודעה הקיימת "למען עצמה" מאופיינת בפעילותה האינטנציונלית (המכוונת) המעניקה משמעות, ואילו הדברים שבעולם, הקיימים "כשלעצמם", מאופיינים באי-יכולתם להתייחס אל עצמם.

האדם, כבעל תודעה, מסוגל לשאול שאלות, לקבל תשובות (גם, ואולי אף בעיקר, שליליות), ובראש ובראשונה לשאוף, כלומר להתכוון למצבי עניינים שאינם קיימים. באופן זה תופסת התודעה את המצב הנוכחי כאפשרות אחת מני רבות שעשויות להתקיים. לפיכך, האדם תופס עצמו כגשר בין הממשי (ה"יש") לבין האפשרי (ה"אין"), וכמי שמחויב לבחור איזו מן האפשרויות תתממש. מהותו של האדם אינה איפוא במה שהוא הינו, אלא במה שהוא אינו, כלומר באפשרות הטהורה והבלתי-מוגבלת.

ז'ן-פול סַרְטְר (שני משמאל) וסימון דה בובואר (שנייה מימין) בביקורם בארץ, 1967 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

סרטר גרס כי התודעה האנושית תופסת עצמה כמובחנת מסביבתה הפיסית, מן הגוף ומן העבר. מכיוון שאין היא רואה עצמה חלק מן העולם, אין היא, כשעצמה, חלק משום שרשרת סיבתית בעולם; על כן בוחר האדם את מעשיו מתוך חופש מוחלט. לדעתו, הבחירה היא עובדה יסודית של התודעה, ולכן אין להצדיקה בנימוקים רציונליים. אולם החירות מסיבות ומנימוקים גורמת לרגשות של חרדה, יאוש ואשמה.

לנוכח החירות הכפויה עליו, יכול האדם לנקוט אחד משני אופני פעולה: 1. לא להודות בחירוּת זו (למשל, ע"י פנייה לדטרמיניזם פסיכולוגי); אלא שגישה זו סופה כישלון, משום שבעצם ההכחשה קיימת הכרה חבויה בחירות (כלומר, חירות לבחור בפתרון הדטרמיניסטי). 2. האדם יכול להכיר בחירותו כמקור היחיד לפעולותיו ולקבל על עצמו את אחריותו להן. אולם האדם - יצור רב-ניגודים - מנסה תמיד לתפוס עצמו הן כתוצאה של סיבתיות הן כמשקיף חופשי. בנטיות בלתי מתיישבות אלו נעוץ חוסר התקווה של הקיום האנושי.

לפי תורת המוסר של סרטר, המושתתת על הניגוד בין שתי גישות אלה, אין המוסריות תוצאה של דטרמיניזם או של חוק טבעי כלשהו, ואף לא של עקרונות כלליים כלשהם, אלא היא תוצאה של בחירתו החופשית לחלוטין של האדם, בחירה שאינה צריכה ואינה מאפשרת שום צידוק.

סרטר ביטא את השקפותיו הפילוסופיות גם בכתביו הספרותיים - מחזות, רומנים ומסות, בהם: "הבחילה" (1938), הטרילוגיה הבלתי גמורה "דרכי החירות" והמחזה "הזבובים" (1943). ב-1964 סירב לקבל את פרס נובל לספרות שהוצע לו, מאחר שראה את קבלת הפרס כמנוגדת ליושרה שלו כסופר.

לכתבה המלאה - לחצו כאן

האישה שבאמצע - "איפה היתה הטעות של סימון דה בובואר במשולש הטעון עם אלבר קאמי וז'אן פול סארטר? הסופרת רונית מטלון צוללת לתוך הפרטים הקטנים של הספרים. ולפתיחה - 'קאמי וסארטר' של רונלד ארנסון". כתבה באתר ynet. לכתבה המלאה - לחצו כאן.