סדום ועמורה

החלטתו של האל

סיפור סדום ועמורה נפתח בזעמו של אלוהים על ההתנהגות הנפשעת של תושביהן: "ויאמר ה' זעקת סדם ועמרה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד". הסיפור המקראי אינו מצהיר מהם החטאים הספציפיים שנהגו בהם אנשי הערים, אך פרשני המקרא טוענים כי מדובר בעיקר בחטאים של גניבה, פגיעה ואי התחשבות בעניים ובעשוקים, וכן אי הכנסת אורחים.

לאחר ההחלטה להחריב את העיר על אנשיה התנהל דין ודברים בין אלוהים לבין אברהם, כשהאחרון ניסה לבטל את הגזרה. טיעוניו של אברהם התמקדו בחוסר ההצדקה של הענישה הקולקטיבית. על כן ביקש לבטל את ההחלטה אם יימצאו בסדום 50 צדיקים. אלוהים נענה לבקשה, אך כשנתברר שאין בעיר 50 צדיקים, ואפילו לא 10 שכאלה, הסתיים הדו-שיח בין אברהם לבין האל בידיעה כי דין שתי הערים להיחרב.

מלאכי האל והחרבת הערים

האל שלח לסדום שניים ממלאכיו (לפי רש"י לפרק יט, פס' א: "אחד להשחית את סדום ואחד להציל את לוט"), ולוט, שלא אימץ את כללי ההתנהגות המקובלים בעיר, ארח אותם בביתו. בתגובה זעמו התושבים וצרו על ביתו, בדרישה להסגיר את האורחים – ככל הנראה במטרה לאנוס אותם. לוט סירב לדרישת ההמון , והציע לצרים כתחליף את שתי בנותיו הבתולות . ואולם, תושבי העיר סרבו להצעה, וניגשו לפרוץ את דלת הבית. אלא שאז יצאו המלאכים מן הבית, סינוורו את הקהל המאיים, ובכך מנעו מהם לזהות את פתח הבית. מיד לאחר מכן הורו השניים ללוט לאסוף את משפחתו ולהתרחק מן האזור הצפוי להיחרב: "מי לך פה חתן ובניך ובנתיך וכל אשר לך בעיר הוצא מן המקום. כי משחתים אנחנו את המקום הזה כי גדלה צעקתם את פני ה'" (בראשית, יט, יב-יג).

כשהגיע השחר, ולאחר התמהמהות בלתי רצויה של לוט, אילצו אותו המלאכים לעזוב את העיר. עם נטישתו החריב ה' את סדום ועמורה: "וה' המטיר על סדם ועל עמרה גפרית ואש מאת ה' מן השמים. ויהפך את הערים האל ואת כל הככר ואת כל ישבי הערים וצמח האדמה" (שם, יט, כד-כה). לוט נמלט יחד עם אשתו ושתי בנותיו (החתנים המאורסים לבנות, שלא נתנו אמון באזהרת לוט, בחרו להישאר בעיר), והמלאך שליווה אותם הורה להם שלא להביט לאחור ולצפות בחורבן העיר. הוראה זו זכתה לפירושים שונים. לפי רש"י, לוט ניצל מלכתחילה רק בשל זכויותיו של אברהם, ולכן אינו ראוי להביט בפורענות המוטלת על אנשי העיר. לפי פירושו של רד"ק נועדה ההוראה למנוע עיכובים מיותרים, ואילו רשב"ם מציג שלוש סיבות אפשריות: מניעת צער על חתניו שנותרו מאחור; מניעת עיכובים; האיסור לחזות במעשי מלאכים.

לוט נמלט אל עבר העיר הקרובה צוער. במהלך המנוסה פנתה אשתו והביטה לאחור בניגוד להוראת המלאך, והפכה לנציב מלח: "ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח" (יט, כו). המדרש מייחס את אסונה של אשת לוט לחטאיה שלה. בבראשית רבה(נ, ד) מסופר, כי לוט ביקש מאשתו מלח לתבשילים שיועדו לאורחים. בשל חוסר שביעות רצונה מהחלטתו לארח את המבקרים הבלתי צפויים – בניגוד למנהג המקום – כשפנתה לשכנתה לבקש מלח חשפה בפניה את דבר האירוח. זאת מתוך הכרה בהשלכותיו של הגילוי, שאכן, הביא במהרה להסתערות ההמונים על בית לוט. כך, בשל החטא שחטאה במלח נענשה במלח: "במלח חטאה ובמלח לקתה" בניסוחו של המדרש.  זוהי פרשנות מנקודת מבט גברית, שהייתה מקובלת במדרשים שנכתבו בתקופת התלמוד, ושמדגישה את אחריות הנשים על אירועים שליליים - במקרה זה על חשיפת המלאכים.

תפקידו של סיפור סדום בספרות המקראית

חטאיה של סדום מוזכרים במקרא כמה וכמה פעמים, אם במוצהר ואם במרומז. דוגמה לאזכור מפורש היא אזהרתו של האלוהים מפני העדפת אלים אחרים על פניו. במסגרת אזהרה זו הוא משווה בין גורלו של השבט המורד לבין גורלה של סדום: "גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמח ולא יעלה בה כל עשב כמהפכת סדם ועמרה אדמה וצבוים אשר הפך ה' באפו ובחמתו" (דברים, כט, כב).

התייחסות מרומזת לאירועי סדום עולה מסיפור "פילגש בגבעה" (שופטים, יט), המקביל במידה רבה לאפיזודה מספר בראשית. גם כאן מופיע מבקר זר, מלווה בפילגשו ובנער, ביישוב שאנשיו – בני שבט בנימין – אינם ששים להכנסת אורחים. גם הפעם מגיבים אנשי היישוב בזעם לנוכח החלטתו של אחד מהם לארח את הזרים, ושוב, דרישת המתקוממים היא להסגיר את האורח כדי שיוכלו לאנוס אותו. המארח נוהג כלוט ומציע כתחליף את בתו הבתולה, או את פילגשו של האורח. הצרים על הבית מסרבים, אך בניגוד לסיפור סדום, המארח אינו מוותר ודוחף את הפילגש לידיהם. תושבי גבעה מסתפקים בכך, אונסים את הפילגש ומתעללים בה לאורך הלילה כולו. בבוקר הם משחררים את הפילגש, אך היא נופחת את נשמתה על סף ביתו של המארח. המבקר הזר מבתר בתגובה את גופתה ל-12 חלקים, ושולח כל חלק לנחלה שבטית אחרת. הזעזוע מביא לאיחוד בין כלל השבטים כנגד שבט בנימין. משהאחרונים מסרבים להסגיר את אנשי גבעה פורצת מלחמה בינם לבין כלל שבטי ישראל, שסופה בתבוסתו של בנימין (שופטים, כ).

ההקבלה בין סיפור סדום לבין סיפור פילגש בגבעה ברורה, והיא באה לידי ביטוי לא רק בתכנים אלא גם בסגנון הלשוני. דוגמה לכך היא תיאור הדרישה להסגרת המבקרים: בסדום הדרישה היא "הוציאם אלינו ונדעה אתם" (בראשית, יט, ה). בגבעה הדרישה מנוסחת במילים: "הוצא את האיש אשר בא אל ביתך ונדענו" (שופטים, יט, כב). כך גם מסיימות הערים את תפקידן בשריפה, סדום בידי האל וגבעה בידי אדם (בראשית יט כח, ושופטים כ, מ).

ההיבט המיני של סיפור סדום

החטא המיני של אנשי סדום נתפס בעולם המונותיאיסטי כהיבט המשמעותי של הסיפור כולו. אנשי סדום הצרים על ביתו של לוט מבקשים את הסגרת האורחים, במטרה לבעול אותם: "הוציאם אלינו ונדעה אתם" (יט, ה). כוונת הפועל "לדעת" בהקשר זה היא "לבעול" (או "לאנוס"). כך למשל אומר רש"י בפירושו לפסוק: “ונדעה אתם, במשכב זכר" (ושאר הפרשנים החשובים נוקטים גם הם בפרוש דומה). מטרתה של הבעילה הייתה בראש ובראשונה התעללות באורחים הבלתי רצויים, כמו גם השפלתם המוחלטת. כך למשל טוען פירוש חזקוני (חזקיה בן ר' מנוח, מאה 13): "לדבר עבירה היו תובעים אותם להתעולל בהם" (יט, ה). דרישת הבעילה, וההקשר בו היא מופיעה, שימשה בדתות המונותיאיסטיות כסימוכין המקראיים לשלילת יחסי מין בין גברים (לצד סימוכין נוספים).

חוקרים מודרניים דחו עמדה מסורתית זו, וטענו כי קריאה זהירה של הסיפור מעלה את המסקנה שלא הבעילה עצמה היא הבעייתית, אלא שאיפת ההתעללות הגלומה בה. לפי טענת החוקרים, חטא אנשי סדום היה נותר בעינו גם אילו היו מאמצים את הצעת לוט, ובועלים את בנותיו הבתולות במקום את האורחים (טענה זו מסתמכת על אירועי פילגש בגבעה). כך או כך, המושג "מעשה סדום" כמכוון ליחסי מין הכוללים חדירה אנאלית השתרש בשפות רבות, ובכלל זה בעברית ובאנגלית. בישראל יש למושג זה גם משמעות משפטית: בחוק העונשין מוגדר "מעשה סדום" (בהקשרו של סימן 347(ג)) כ"החדרת איבר מאברי הגוף או חפץ לפי הטבעת של אדם או החדרת איבר מין לפיו של אדם".