סדום ועמורה, שתיים מערי הכיכר הפוריות, שבימיו של אברהם אבינו הוחרבו עקב רשעות תושביהן (בראשית יח, טז - יט, כט. בכתיב המקראי שמן "סדם" ו"עמרה"). צמד הערים, שהיו סמוכות לים המלח, שימשו בתנ"ך כסמל לרשע ולקהילה חוטאת (דברים כט, כב; ישעיה א, ט; ירמיה כג, יד; ועוד).
החלטתו של האל
סיפור סדום ועמורה נפתח בזעמו של אלוהים על ההתנהגות הנפשעת של תושביהן: "ויאמר ה' זעקת סדם ועמרה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד". הסיפור המקראי אינו מצהיר מהם החטאים הספציפיים שנהגו בהם אנשי הערים, אך פרשני המקרא טוענים כי מדובר בעיקר בחטאים של גניבה, פגיעה ואי התחשבות בעניים ובעשוקים, וכן אי הכנסת אורחים.
לאחר ההחלטה להחריב את העיר על אנשיה התנהל דין ודברים בין אלוהים...
