סומליה

סומליה - דיוקן

שם רשמי	ג'מהוריידה דמוקראאדיגה סומאאלייד (הרפובליקה הדמוקרטית הסומלית)
שטח	637,657 קמ"ר (מקום 43 בעולם)
אוכלוסייה	8,863,338 (מקום 87 בעולם)
שיעור גידול אוכלוסין	2.85%
תושבים	סומלים 85%, אחרים 15%
שפה רשמית	סומלית; וכן - ערבית, איטלקית, אנגלית
דתות	מוסלמים סונים
בירה	מוגדישו
ממשל	רפובליקה; אין ממשלה קבועה, אבל יש ממשלה פדרלית הנשענת על פרלמנט
ראש מדינה נוכחי	עבדולהי יוסוף אחמד
עצמאית מאז	1 ביולי 1960 (מבריטניה) - כהשלמה לעצמאות, אשר ניתנה ב-26 ביוני 1960 לחלק שהיה מושבה איטלקית
אוכלוסייה מתחת לקו העוני	אין נתונים
תמ"ג לנפש	600 דולר (מקום 230 בעולם)
שיעור אבטלה	אין נתונים
ענפי כלכלה מרכזיים	בננות, סורגום, תירס, קוקוס, אורז, קני-סוכר, מנגו, זרעוני שומשום, שעועית, בשר, כשים, עזים, דייג; תעשיות קלות (זיקוק סוכר, טקסטיל)
מטבע	שילינג סומלי
ידיעת קרוא וכתוב	37.8%
תוחלת חיים	נשים - 50.28; גברים - 46.71 (מקום 205 בעולם)

(הטבלה עודכנה לאחרונה באוקטובר 2006)

רצועת החוף הארוכה של סומליה (כ-2,700 ק"מ) היא צרה לאורך מפרץ עדן ורחבה לחוף האוקיינוס ההודי. רוב השטח מישורי, אך בצפון קיימות גבעות ורמות. ערים גדולות במדינה הן ברברה, קיסמאיו, הרגייסה, ומרקה.

האקלים במדינה שחון. רוב שטחה מדברי, והיא מושפעת ממונסונים בצפון-מזרח (בחורף) ובדרום-מערב (בקיץ). הגשמים הם בלתי סדירים.

מיקומה של סומליה הוא אסטרטגי, בקרן אפריקה, וקיימת בה גישה למעבר דרך ים סוף ותעלת סואץ.

סומליה היא אחת המדינות העניות ביותר והפחות מפותחות. רוב האוכלוסייה מתפרנסת מגידול מקנה (המהווה 40% מהתמ"ג) ונודדת בעקבות העדרים; יש גם חוות מקנה. בסומליה מספר הגמלים הגדול בעולם.

הגידולים החקלאיים כוללים בננות, קנה סוכר, דורה, תירס, אורז, קוקוס, מנגו ושומשום. התעשייה המתפתחת מתמקדת בעיבוד המוצרים החקלאיים, בזיקוק נפט, טקסטיל ותקשורת אלחוטית.

בסומליה אוצרות טבע רבים, אך רק עפרות האורניום ושדות הנפט מנוצלים ניצול של ממש. מנוצלים פחות הם מחצבי הברזל, וכן בדיל, גבס, נחושת, מלח, גז טבעי ושמן.

סומליה סובלת מבצורת, מסופות אבק תכופות בקיץ ומשטפונות בעונה הגשומה. אוכלוסייתה חשופה למכת הרעב. השימוש במים מזוהמים גורם לבעיות בריאותיות. בעיות נוספות הן בירוא-יתר של יערות, רעיית-יתר ומידבור. רוב הכלכלה נהרסה בעקבות מלחמת האזרחים שפרצה ב-1991, והיריבויות השבטיות מפריעות לשיקומה.

נשים סומליות בלבוש מסורתי (צילום: AP)

במאה ה-7 נוסדו לאורך חופי הארץ תחנות מסחר מוסלמיות ופרסיות. אלו התפתחו לנסיכויות, ובמאות ה-15 וה-16 לחמו לימין הצבאות המוסלמיים באתיופיה הנוצרית. במאה ה-16 השתלטה פורטוגל על החוף, ובמאה ה-17 סולטנות מוסקט.

במאה ה-19 ובעיקר אחרי שנחפרה תעלת סואץ היה עוד יותר ברור כי מבחינת המעצמות הקולוניאליות של אירופה, יש חשיבות אסטרטגית למיקומה של סומליה: היא שולטת על חלקו המערבי של המבוא הדרומי למיצרי באב אל-מנדב אשר בדרום הים האדום  - הנתיב הקצר בין הים התיכון לבין האוקיינוס ההודי. צרפת סיפחה לעצמה ב-1860 את האיזור אשר בקרבת המיצרים עצמם; ג'יבוטי, תחנה אחרונה במסילת הברזל הראשית של אתיופיה, הופעלה כנמל מסחרי וצבאי בולט - מול עדן הבריטית. בריטניה השתלטה ב-1887 על איזור הרמות בצפון, וכוננה בו מדינת חסות בשם סומלילנד; במאה ה-20, היא בנתה שם שלושה שדות תעופה צבאיים גדולים.

איטליה אמנם השיגה את הנתח הגדול ביותר (1889), איזור המישורים שבדרום וחלקים ממרכז המדינה, אבל פיגרה בהפיכתו לקלף אסטרטגי מול יריבותיה הנ"ל; לעומת זאת, היא סייעה רבות בפיתוח חקלאות הארץ ועודדה התיישבות איטלקים בה. ב-1936 התאחדה סומלילנד האיטלקית עם חלקים דוברי סומלית באתיופיה, ונוצרה סומליה המזרחית האיטלקית. במלחמת העולם השניה כבשו בריטניה ואיטליה חלקים זו משטחיה של זו.

ב-1950 הפכה סומלילנד האיטלקית לטריטוריה של האו"ם תחת שליטה איטלקית, וב-1960 שינתה את שמה לסומליה וקיבלה עצמאות. בריטניה סיימה את שלטון החסות ושתי המדינות התאחדו ונקראו הרפובליקה המאוחדת של סומליה.

המצאותם של מאות אלפי סומלים באתיופיה הניעה את סומליה לצאת למאבק למען סיפוח חבל אוגאדן האתיופי לשטחה. במאבק זה התחוללו התנגשויות גבול אלימות ונסיונות פלישה צבאיים (ב-1964, ושוב ב-1977 - 1978; לוחמת גרילה המשיכה באיזור עד 1988) ורבבות פליטים מאוגאדן מצאו מיקלט בסומליה.

נמל בוססו, מוקד ראשי להברחת פליטים מסומליה (צילום: mct)

ב-1969 נרצח הנשיא עבד אי רשיד עלי שרמרקה בהתנקשות והגנרל מוחמד סיאד בארה תפס את השלטון ושינה את שם המדינה לרפובליקה הדמוקרטית של סומליה. בארה כונן משטר סוציאליסטי, פיזר את האסיפה הלאומית ואסר על קיומן של מפלגות במדינה. סומליה הצטרפה לליגה הערבית ופיתחה קשרים עם ברה"מ ומדינות אחרות בגוש הקומוניסטי. אך בשל הסיוע הסובייטי והקובני הפעיל לאתיופיה, ניתקה סומליה ב-1977 את קשריה עם ברה"מ, ובשנות ה-80 פתחה את שעריה לנוכחות צבאית אמריקנית בבסיסיה האסטרטגיים.

הלחימה בין פלגים אויבים בסומליה התחזקה וב-1991 הפילו לוחמי גרילה את בארה משלטונו. כתוצאה מהאנרכיה הכריזה צפון סומליה על עצמאות כרפובליקת סומלילנד (1991).

בארץ פרצה מלחמת אזרחים, והבצורת הביאה עמה רעב כבד. ב-1993 הגיע למקום כוח האו"ם על מנת לשמור על השקט באיזור ולספק עזרה הומניטרית, וכן הושטה עזרה מארה"ב וממדינות אחרות, אבל המיליציות גילו עוינות כלפי מחוות אלה. באותה שנה הרגו כוחות סומלים 18 חיילים אמריקנים. ב-1994 יצאו כוחות ארה"ב מהאיזור, ושנה לאחר מכן גם כוחות האו"ם. ב-1996 נפטר מפצעיו מוחמד אידיד, שהכריז על עצמו כ"נשיא" והיה המכשול העיקרי לשינוי המשטר. סומליה נשלטה על ידי קבוצות אלימות עד ל-1997, אז נחתם הסכם שלום בין 26 מתוך 28 המיליציות בסומליה.

הרחוב הראשי בעיר הרגייסה, בירת רפובליקת סומלילנד שבצפון המדינה (צילום: mct)

תיווך של ג'יבוטי הביא ב-2000 לכינונה של ממשלת מעבר. במדינה כוננו פרלמנט ואסיפה לאומית ונבחרו ראש ממשלה ונשיא, עבדיקסים סלאד חסן. הממשל החדש לא הכיר בסומלילנד כרפובליקה נפרדת אבל גם לא הצליח להתאחד עמה. כמה מהמיליציות לא מכירות בסמכות הנשיא החדש, ופלגים סומליים נאבקים על חלקים בסומליה וקיימים בה איזורים שנשלטים על ידי מקומיים. סומליה חשודה במעורבות בארגוני טרור.

הרפובליקה סומלילנד שומרת על קיום יציב, וזוכה לעזרה מהאיחוד האירופי. באפריל 2003 נערכו ברפובליקה בחירות ראשונות לנשיאות. שני איזורים אדמיניסטרטיביים בסומלילנד (מתוך השישה הקיימים), בארי ונוגל, מקיימים מדינה עצמאית בשם פונטלנד שמנוהלת מאז 1998 בצורה עצמאית, ותובעת שליטה על איזור סול ועל איזור מזרח סנאג.