אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  האינדקס
|שלום אורח
התחבר
|הירשמו ל-ynet

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet

מדינות העולם

דגל סוריה
דגל סוריה 
 
השעה בסוריה 
 
בשאר אסד, נשיא סוריה
בשאר אסד, נשיא סוריה צילום: איי פי
 
חאפז אל-אסד
חאפז אל-אסד צילום: איי פי
 
בשאר אסד בטקס לציון 33 שנה למלחמת יום הכיפורים
בשאר אסד בטקס לציון 33 שנה למלחמת יום הכיפורים צילום: איי פי
 
המבצר הגדול בחאלב
המבצר הגדול בחאלב צילום: ויז'ואל/פוטוס
 
המקדש לאל בעל באתר עתיקות ארכיאולוגי בתדמור
המקדש לאל בעל באתר עתיקות ארכיאולוגי בתדמור צילום: ויז'ואל/פוטוס
 
 פורמט להדפסה  הדפס

אתרים נוספים
 האתר הרשמי של משלחת סוריה לאו"ם
 האתר הרשמי של משרד התיירות של סוריה
 מידע נוסף על המדינה
 מפת המדינה באתר אנכרטא


ערכים קשורים
 הר חרמון
 דמשק
 בקע סורי-אפריקני
 עירק
 בשאר אל-אסד
 מסופוטמיה
 אלכסנדר הגדול
 סלווקים
 גניוס פומפיוס מגנוס
 הקיסרות הרומית הקדושה
 ביזנטיון
 בית אומיה
 מסעי הצלב
 ממלכת הצלבנים
 האימפריה העות'מאנית
 מלחמת העולם הראשונה
 אדמונד אלנבי
 חבר הלאומים
 הסכם סייקס-פיקו
 המרד הדרוזי הגדול
 מלחמת העולם השנייה
 הסכמי שביתת הנשק
 חסני אל-זעים
 סוציאליזם
 ברית המועצות
 הקהילייה הערבית המאוחדת
 גמאל עבד אנ-נאצר
 אל-בעת'
 מלחמת ששת הימים
 אלי כהן
 חאפז אל-אסד
 מלחמת יום הכיפורים
 מוחמד אנוור אס-סאדאת
 מלחמת לבנון (הראשונה)
 כוויית
 ועידת מדריד
 בנימין נתניהו
 11 בספטמבר 2001
 ארגון האומות המאוחדות
 החלטות מועצת הביטחון של האו"ם 1559 ו-1701
 רפיק אל-חרירי
 גירוש ספרד
 המלחמה על מקורות המים
 מוביל המים הארצי
 קרב סולטן יעקוב
 הסכמי קמפ דייוויד
 אירן
 יצחק שמיר
 יצחק רבין
 שמעון פרס
 אהוד ברק
 ערבים
 לבנון
 טורקיה
 ירדן
 הים התיכון


תחומים קשורים
 מדינות העולם

 
 
 

סוריה


Syria

גיאוגרפיה |  כלכלה |  מהעת העתיקה עד המאה ה-20 |  המאבק לעצמאות |  סוריה כמדינה עצמאית |  עלייתו של אסד לשלטון ואילך |  יהודי סוריה |  יחסים עם ישראל

סוריה, מדינה ערבית במזרח התיכון. גבולותיה: בדרום מערב ישראל ולבנון; בצפון – טורקיה; במזרח – עירק; ובדרום- ירדן. בצפון-מערב היא משתרעת לאורך הים התיכון בחוף שאורכו 160 ק"מ. עיר הבירה: דמשק. סוריה היא מדינה עצמאית מ-1946, רפובליקה נשיאותית, תחת משטר צבאי.

 



סוריה - דיוקן
סוריה - דיוקן
שם רשמי אל ג'ומהוריה א-ר'רבייה א-סוריה
שטח 185,180 קמ"ר (מקום 89 בעולם)
אוכלוסייה 22,517,750 (מקום 52 בעולם)
שיעור גידול אוכלוסין 0.91% (מקום 126 בעולם)
תושבים ערבים 90.3%, כורדים ארמנים ואחרים 9.7%
שפה רשמית ערבית
דתות מוסלמים סונים 74%, עלאווים, דרוזים ומוסלמים אחרים 16%, נוצרים 10%
בירה דמשק
ממשל רפובליקה תחת משטר צבאי
ראש מדינה נוכחי בשאר א-אסד
עצמאית מאז 17 באפריל 1946 (מצרפת)
אוכלוסייה מתחת לקו העוני 11.9%
תמ"ג לנפש 4,800 דולר (מקום 151 בעולם)
שיעור אבטלה 8.3% (שיעור רשמי; מקום 96 בעולם)
ענפי כלכלה מרכזיים חיטה, שעורה, כותנה, עדשים, חימצה, זיתים, סלק סוכר, בקר, כבשים, ביצים, תרנגולות, חלב; נפט וגז-טבעי, טקסטיל, מזון ומשקאות, טבק, כריית פוספטים
מטבע לירה סורית
ידיעת קרוא וכתוב 79.6%
תוחלת חיים

נשים - 77.21; גברים - 72.31; 74.69 (מקום 95 בעולם)

(הטבלה עודכנה לאחרונה במרס 2011)

 

דמשק (צילום: אימג'בנק / GettyImages)

 


גיאוגרפיה

רוב חלקה המזרחי של סוריה הוא מדבר. את צפונו חוצים הנהר פרת, בדרכו מטורקיה לעירק, ושני יובלים גדולים שלו היורדים אל הפרת מטורקיה. מעבר לפרת, שייך לסוריה חלק של רמת אל-ג'זירה, עד החידקל העליון, מרחק כ-300 ק"מ לצפון מזרח. בדרום-מערב, ליד מיפגש גבולות סוריה, לבנון וישראל, מתנשא החרמון לגובה 2,814 מ' ("קצר ענתר"). משם צפונה, לאורך הגבול עם לבנון, נמשכת שרשרת הרי מול הלבנון. נהרות קצרים היורדים מהרים אלה מזרחה משקים עמקים פוריים, שהגדול בהם הוא אגן דמשק.


מדרום מזרח לשם, סמוך לגבול עם ירדן, מתרומם שטח של הרים וגבעות געשיים - החורן או ג'בל דורוז ("הר הדרוזים") - עד לגובה 1,800 מ'. המשכם של הרי מול הלבנון בצפון הוא גבעות זאויה שממזרח לבקעא ובקעת נהר עצי (אורונטס) והרי אנצאריה (1,562 מ') שממערבה, המגיעים עד גבול טורקיה. מורדותיהם המערביים של הרי אנצאריה משאירים מקום לשפלת חוף צרה בלבד, מצפון ללבנון. הם יורדים מזרחה בתלילות אל הנהר אורונטס; נהר זה נובע בלבנון, זורם צפונה בחלקו העליון של הבקע הסורי-אפריקני ונשפך לים בחבל הטאי שבטורקיה.

בצפון מערב, בסמוך לחוף, שורר אקלים ים תיכוני הדומה לזה שבישראל, עם קיץ שחון וחם וחורף לח וקריר. על הרי אנצאריה יורדים יותר מ-1,200 מ"מ מישקעים בשנה (חלקם בשלג), ועל הרי מול-הלבנון והחרמון יורדים יותר מ-1,500 מ"מ בשנה. בחלק מאזורי ההר במערב, ובעיקר בהרי אנצאריה, גדל חורש ויערות דלילים. בשטחים האחרים שבמזרח ובדרום שורר אקלים מדברי או מדברי למחצה, ובחלק מהם יורדים פחות מ-100 מ"מ גשם בשנה; בחלקים מסוימים יש צמחייה דלילה המשמשת מרעה לצאן ולגמלים.

 


כלכלה

כלכלתה של סוריה מבוססת בעיקר על חקלאות וייצוא נפט. רוב התושבים מתפרנסים מחקלאות, בעיקר מתבואות חורף בגידול בעל. במישור החוף, בעמק האורונטס ובאגן דמשק מגדלים בהשקיה פירות וירקות, אך הגידולים העיקריים הם כותנה ודגנים, הגדלים בעיקר באזור אל-ג'זירה ומושקים במי הפרת. באמצע שנות ה-70 נחנך סכר הפרת ליד טבקה, ומאחוריו נקווה אגם גדול. ניצול מי הפרת הוא סלע מחלוקת בין סוריה, טורקיה ועירק. ברפורמה האגררית, שהוחל בה ב-1958, הופקעו האחוזות הגדולות מבעליהן וחולקו בין איכרים עצמאיים וחוות ממשלתיות.

המחצב העיקרי והכמעט יחיד הוא הנפט, שהתגלה בסוריה בשנות החמישים של המאה העשרים. ב-1968 החלו להפיקו בצפון מזרח המדינה, סמוך לגבול עם עירק. הנפט מובל בצינורות לבית זיקוק בעיר חומץ ומשם לנמל טרטוס. התצרוכת המקומית קטנה ורוב הנפט מיוצא. בשטח סוריה עוברים גם צינורות נפט מעירק ומסעודיה אל הים התיכון. עם זאת, רזרבות הנפט של סוריה הולכות וקטנות, והממשלה מעודדת חברות זרות להיכנס לחיפושי נפט חדשים בעיקר ליד הגבול העירקי. התעשייה בסוריה מצומצמת, והענף העיקרה בה הוא הטקסטיל. יש בה גם מפעלים גדולים לעיבוד תוצרת חקלאית .

מצבה הכלכלי הקשה של סוריה נובע בעיקר מחוסר הצלחתה להגיע לגידול כלכלי שישיג את שיעור גידול האוכלוסייה (העומד על כ-2.5% בשנה). הנשיא בשאר אסד קידם צעדים לחיזוק הסקטור הפרטי במדינה, ובין השאר אישר לראשונה הפעלת בנקים בבעלות פרטית. הרפורמות, המוגבלות יש לציין, לא תרמו רבות לשיפור מצבה הכלכלי של המדינה. לאחר הפלת משטרו של סדאם חוסיין הופסקה הברחת הנפט וסחורות לשטחה, וכתוצאה מכך איבדה כלכלת המדינה הכנסות המוערכות בסכום של מאות מיליוני דולרים בשנה.

 


מהעת העתיקה עד המאה ה-20

בכל תולדותיה היתה סוריה ארץ מעבר בין מסופוטמיה לבין מצרים, וידעה כובשים רבים: אמורים, אכדים, חתים, כשדים, ארמים, אשורים, פרסים ועוד. בתקופה ההלניסטית, לאחר נצחון אלכסנדר הגדול בקרב איסוס (333 לפנה"ס), סופחה סוריה לממלכתו, ולאחר מותו היתה חלק מממלכת הסלווקים. ב-63 כבש פומפיוס מגנוס חלקים ממנה וסיפח אותם לרומא. עם חלוקת הקיסרות הרומית סופחה סוריה לממלכת ביזנטיון.

 

 

הארמון הצלבני "קראק דה שבאליה" (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

במאה ה-7 נכבשה סוריה על ידי המוסלמים, ודמשק היתה לבירת הח'ליפים מבית אומיה. במאה ה-12 כבשו הצלבנים חלק מסוריה וצירפו אותה לממלכת ירושלים. ב-1516 היא נכבשה על ידי האימפריה העות'מאנית ועד תבוסתה של זו במלחמת העולם הראשונה היתה סוריה חלק מהאימפריה העות'מאנית (להוציא את השנים 1840-1833, שבהן שלט בה מוחמד עלי המצרי).

 

הפניות נוספות: למידע על סוריה בעת העתיקה ובתקופה המוסלמית ראו הערך דמשק

 

 


המאבק לעצמאות

סמוך לסוף מלחמת העולם הראשונה, באוקטובר 1918, כבש צבא בריטי בפיקודו של הגנרל אלנבי את סוריה מידי הטורקים. ב-1920 היתה לשטח מנדט צרפתי, עפ"י החלטת "חבר הלאומים" ובהתאם להסכם בריטי-צרפתי חשאי (חוזה סייקס-פיקו), שנחתם עוד ב-1916 והתווה גם את גבולה הצפוני של א"י. על פי ההסכם, המעבר לעצמאות היה אמור להיעשות במהרה, אך הצרפתים לא הזדרזו לוותר על השפעתם באיזור. העוינות כלפי צרפת גברה, וב-1925 פרץ המרד הדרוזי הגדול שהתפתח להתקוממות לאומית עממית בכל רחבי סוריה נגד השלטון הצרפתי, שדוכאה כשנתיים מאוחר יותר.

 

לוחמים דרוזים נגד שלטון צרפת בסוריה, 1925 (צילום: Perrault-Harry; L'Illustration)

 

במלחמת העולם השנייה שלטה בסוריה ממשלת וישי, ששיתפה פעולה עם הנאצים. ב-1941 כבשו אותה צבאות בריטניה וצרפת החופשית. למרות הצהרה עקרונית של צרפת החופשית על כוונתה לסיים את שלטונה בסוריה, היא הוסיפה להחזיק במנדט וכוחותיה לא עזבו את המדינה עד 1946. ב-17 באפריל באותה שנה הוכרזה סוריה כמדינה עצמאית. נשיא סוריה באותן שנים היה שוקרי אל-קוואטלי (Shukri al-Kuwatli), ממנהיגי המרד נגד הצרפתים ב-1925.

 


סוריה כמדינה עצמאית

ב-1948 השתתפה סוריה בפלישת צבאות ערב למדינת ישראל, וחייליה כבשו את איזור משמר הירדן ואת צמח. הסכם שביתת הנשק חייב אותה לסגת, אך האיזורים שכבשה במלחמה הוכרזו שטח מפורז - הסדר שגרם מחלוקת ממושכת והתנגשויות רבות משנות ה-50 ועד 1967.

 

20 השנים הראשונות של סוריה כמדינה עצמאית התאפיינו בחוסר יציבות פוליטית. ב-1949, 1951 ו-1954 אירעו הפיכות צבאיות, שהעלו לשלטון שליטים חדשים. בשנת 1949 לבדה אירעו שלוש הפיכות צבאיות שהעלו לשלטון מפקדי צבא. ההפיכה הראשונה בוצעה בחודש מרס 1949 על ידי רמטכ"ל סוריה, גנרל חסני אל-זעים (Husni al-Zaim); ארבעה חודשים לאחר מכן תפס את השלטון סגן הרמטכ"ל, סאמי אל-חינאוי (Sami al-Hinawi) ובדצמבר 1949 ביצע אלוף משנה, אדיב אל-שישכלי (Adib al-Shishakli), הפיכה צבאית נוספת.

 

לאחר הפיכה זו לא עמד אל-שישכלי בראש המדינה, אלא ניהל את השלטון מאחורי הקלעים. בנובמבר 1951 הוא ביצע הפיכה נוספת ולאחריה הוא עמד בראש המדינה עד לשנת 1954. בשנת 1954 בוצעה הפיכה נוספת על ידי קציני הצבא, שלאחריה הועמד האשם אל-אתאסי (Hashim al-Atasi), כנשיא סוריה.

 

המקור לחוסר היציבות הפוליטית בסוריה באותן השנים הוא היעדר אוריינטציה מדינית – חברתית ברורה בקרב קובעי המדיניות הסוריים. הפוליטיקה הסורית התלבטה באותן השנים בין תמיכה במערב לבין תמיכה בגוש הקומוניסטי, בין מדיניות פאן-ערבית לבין טריטוריאליות סורית ובין מדיניות כלכלית סוציאליסטית לבין מדיניות כלכלית שמרנית. ככל שעברו השנים, התגברה והתחזקה המגמה התומכת בברית המועצות ובגוש המזרחי, במדיניות הפאן-ערבית ובמדיניות כלכלית סוציאליסטית קיצונית. בתמורה לתמיכתה בגוש המזרחי החלה לקבל סוריה סיוע מסיבי מברית המועצות.

ב-1958 התאחדה סוריה עם מצרים במסגרת הרפובליקה הערבית המאוחדת, שנקראה בעברית "הקהילייה הערבית המאוחדת" (קע"ם), וגמאל עבד אנ-נאצר היה לנשיאה. אך המיזוג עורר התנגדות קשה בקרב לאומנים סורים ושמרנים, והפיכה צבאית ב-1961 הביאה לפירוקו. הפיכת קצינים נוספת ב-1963 העלתה לשלטון את מפלגת אל-בעת' הסוציאליסטית, ששאפה לכונן פדרציה הן עם מצרים והן עם עירק (שגם בה היתה הפיכה של מפלגת הבעת'). ברית זו לא יצאה אל הפועל.

גם במהלך שנות ה-60 היו בסוריה קשיים פוליטיים רבים, שכללו עוד נסיונות הפיכה ומתיחות בין פלגים שונים של מפלגת אל-בעת'.

מאז עצמאותה נקטה סוריה במדיניות תוקפנית נגד ישראל. בשנות ה-60, עד מלחמת ששת הימים, היו הפגזות סוריות תכופות על עמק החולה והתנכלויות לשיט הישראלי בכנרת וליישובים שמדרום מזרח לה. ב-1965 חשף המודיעין הסורי את פעילותו של המרגל הישראלי אלי כהן והוא הוצא להורג.

 


עלייתו של אסד לשלטון ואילך

במלחמת ששת הימים (1967) כבש צה"ל את רמת הגולן שבדרום מערב סוריה. בעקבות תבוסתה של סוריה הנהיג שר ההגנה שלה, חאפז אל אסד הפיכה בה הדיח את שליט סוריה דאז, הרמטכ"ל צלאח אל-ג'דיד. לימים כונתה הפיכה זו "מהפכת התיקונים". אסד היה הנשיא הסורי הראשון שהצליח לשלוט במדינה לתקופה ארוכה.

ב-1970/71 היה ראש ממשלה, ב-1971 נבחר לנשיא המדינה (כמועמד יחיד) וב-1978 נבחר שנית ל-7 שנים. בתקופה זו שררה יציבות בסוריה, אך אסד שלט ביד חזקה ודיכא באכזריות את כל מתנגדיו, בעיקר את "האחים המוסלמים"; כאשר ניסו להתמרד ב-1982, ערך במעוזם בעיר חמת טבח שנהרגו בו 10,000-30,000 איש.

במלחמת יום הכיפורים (1973) פלש הצבא הסורי לרמת הגולן וכבש חלק ממנה, אך נהדף לבסוף. בעקבות מלחמה זו הוסט מעט מערבה הגבול בין שתי המדינות ברמת הגולן; העיר החרבה קונייטרה ושיא החרמון הוחזרו לסוריה, וחגורה של שטח מפורז נשארה תחת פיקוח או"ם. ב-1981 סופח הגולן רשמית למדינת ישראל. מדינות העולם אינן מכירות בסיפוח זה.

 

הריסות העיר קוניטרה טלאחר מלחמת יום הכיפורים (צילום: דוד רובינגר)

לאחר מלחמת יום הכיפורים הוסיפה סוריה לנקוט מדיניות אנטי ישראלית קיצונית, בהישענה על גיבוי ואספקת נשק מברה"מ. ב-1977 הסתייגה בחריפות מיוזמת השלום של אנוור סאדאת, נשיא מצרים. באותה שנה גם החלה מעורבותה במלחמת האזרחים בלבנון, ומאז היה נתון למעשה כל חלקה המזרחי של לבנון לשליטת הסורים. שליטה זו הביאה במלחמת לבנון (1982) להתנגשויות בין צה"ל לצבא הסורי.

באוגוסט 1990, אחרי שעירק כבשה את כוויית ועל רקע התפוררות ברה"מ, הצטרפה סוריה לקואליציה עם מצרים וערב הסעודית שתבעה לשים קץ לכיבוש. היא אף שיגרה גייסות לסעודיה, לסייע בהגנתה. ב-1991 נענתה ליוזמת השלום של האמריקנים ושלחה משלחת לוועידת השלום במדריד. המגעים בין ישראל וסוריה נמשכו לסירוגין, ואף קיבלו תאוצה ב-1995, אך הוקפאו שנה מאוחר יותר, עם בחירתו של בנימין נתניהו לראש ממשלת ישראל. המגעים התחדשו ב-1999, אך לא הגיעו לידי הסכם ונפסקו.

מלבד מעורבותה בלבנון, היו לסוריה לאורך כל שנות ה-90 סכסוכים רבים גם עם שכנותיה האחרות. הצטרפותה לקואליציה האנטי-עירקית הרעה את יחסיהן המעורערים ממילא של שתי המדינות. סכסוך עם טורקיה, סביב תמיכתה של סוריה במורדים הכורדים הסתיים בהסכמתה של סוריה לגרש את המנהיג הכורדי עבדאללה אוצ'לן.

ביוני 2000 מת חאפז אסד, ובנו בשאר אל-אסד נבחר לנשיאות במשאל עם, בו היה מועמד יחיד. זמן קצר לאחר עלייתו לשלטון שחרר אסד כ-600 אסירים פוליטיים והכריז על כוונתו לבצע רפורמות בשלטון. אולם כעבור זמן קצר התברר כי "האביב של דמשק" הסתכם במספר רפורמות כלכליות, שיישומן בוצע באופן חלקי בלבד והתעכב זמן רב.

 

הלוויתו של חאפז אסד (צילום: רויטרס)

 

לאחר אירועי 11 בספטמבר 2001, הוגבר לחצה של ארה"ב על סוריה להפסיק את החסות שהיא נותנת לאירגוני טרור שונים, בעיקר אלה הפועלים בשטח עירק. ב-2004 קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 1559 בדבר נסיגת צבא סוריה מלבנון ופירוק המליציות החמושות במדינה. 

 

בפברואר 2005 נרצח רה"מ לבנון לשעבר רפיק אל-חרירי. העימות המתמשך בין אל-חרירי לשלטונות סוריה (בין היתר סביב המשך השליטה הסורית בלבנון), העלה בהתאם חשדות כבדים למעורבות סורית ברצח. חשדות שנחקרו לאחר מכן על ידי ועדת חקירה מיוחדת מטעם האו"ם.

 

במהלך השבועות לאחר הרצח התעורר גל מחאה לבנוני נגד הנוכחות הסורית במדינה. המחאה, שזכתה לתמיכה בינלאומית מצד מדינות המערב, הביאה את סוריה לבסוף להסכמה דבר הסגת צבאה מלבנון. באפריל 2005 הושלמה יציאת כוחות צבא סוריה משטח לבנון. למרות הנסיגה המשיך השלטון הסורי לבחוש בפוליטיקה המקומית, אם באמצעות בני חסותה במדינה, דוגמת הנשיא אמיל לחוד, ואם באמצעות חיזבאללה.

 

הפגנות בביירות נגד סוריה לאחר רצח רה"מ לבנון לשעבר, רפיק אל-חרירי (צילום: איי אף פי)

 

ברוב של כמעט 100% וללא מתמודדים מתחרים, נבחר אסד במאי 2007 לכהונה שנייה כנשיא. ביולי 2008 נפגש אסד עם נשיא צרפת ניקולה סרקוזי, פגישה שסימנה את יציאתה של סוריה מהבידוד הדיפלומטי שנכפה עליה לאחר רצח חרירי. באוקטובר 2008 כוננו לבנון וסוריה יחסים דיפלומטיים, בפעם הראשונה מאז היווסדן של שתי המדינות בשנות ה-40 של המאה ה-20.

 

בפרואר 2010 מינתה ארה"ב שגריר בדמשק, לראשונה לאחר 5 שנים, אולם במאי אותה שנה חידשה וושינגטון חלק מהסנקציות נגד המדינה, לאחר שהאשימה את השלטון בסיוע לארגוני טרור, בין היתר, העברת טילים מדגם סקאד לחיזבאללה.

 

גל המהומות שהחל לפקוד את העולם הערבי בינואר 2011 פסח תחילה על סוריה, אולם בחודש מרס התחוללו בדרום המדינה הפגנות אלימות, שהתפשטו לאחר מכן גם לאזורים אחרים במדינה. במהלך ההפגנות נהרגו מאות סורים ואלפים נפצעו. בתגובה הודיע אסד, שהאשים את ישראל, ארה"ב וגורמים בעולם הערבי בארגון ההפגנות, על החלפת הממשלה ועל ביצוע רפורמות במדינה.

 


יהודי סוריה

בסוריה התקיימו קהילות יהודיות מאז תקופת המקרא. הן שגשגו, כנראה, בימי בית שני - במיוחד בעיר אנטיוך - וקיימו קשר הדוק עם קהילות א"י. על חלקים של סוריה, אף הוחלו כמה מהמצוות התלויות בארץ. תחת שלטון הביזנטים סבלו יהודי סוריה, כשאר היהודים באיזורים שהם כבשו, מקנאות הנוצרים, אך מצבם השתפר בבוא הערבים המוסלמים במחצית הראשונה של המאה ה-7. היו קהילות יהודיות בערים רבות, בהן דמשק, חומץ, חלב ותדמור. לאחר גירוש ספרד הגיעו רבים מהמגורשים לסוריה, והקימו במרכזים הגדולים קהילות משלהם.


 

יום הכיפורים בבית הכנסת בדמשק, 2007 (צילום: רון בן ישי)


ב-1948, אחרי קום מדינת ישראל, עזבו רוב יהודי סוריה (כ-10,000) את המדינה, רבים מהם ללבנון השכנה ולישראל. מצב הנשארים (כ-5,000) הידרדר בהתמדה, ונחקקו חוקים שהפלו אותם לרעה משאר האזרחים. רכושם הוחרם, ונאסר עליהם לנסוע יותר מ-5 ק"מ ממקום מגוריהם. הם סבלו (ועדיין סובלים) מעלילות שונות, שעיקרן האשמה בריגול לטובת ישראל. אחרי משפטו והוצאתו להורג של אלי כהן, המרגל הישראלי, ואחרי מלחמת ששת הימים,הורע מצבם אף יותר. כיום נותרה בסוריה קהילה יהודית קטנה מאוד.

 


יחסים עם ישראל

 סוריה המודרנית מעולם לא הכירה בקיומה של מדינת ישראל והיחסים בין שתי המדינות השכנות מתאפיינים בתקופות ארוכות של עוינות קרה, המלווה בהתחמשות הדדית וריגול אינטנסיבי, עם מספר התפרצויות של אלימות צבאית. עם זאת נעשו לאורך השנים כמה ניסיונות לחתום על הסכם שלום בין המדינות, ניסיונות שהעלו חרס.

 

לסכסוך בין המדינות מספר מקורות וסדר חשיבותם משתנה מעת לעת. מאז הקמת מדינת ישראל התנגדה סוריה לקיומה במסגרת חזית אחידה של מדינות ערב, שסירבו להכיר בישות הציונית אותה ראו כנישול של העם הפלסטיני מאדמותיו החוקיות. למאבקה של סוריה במדינת ישראל נלוו גם שאיפות סיפוח, שכן עד חתימת
הסכמי סייקס-פיקו (1916) נחשבה ארץ-ישראל למחוז של סוריה רבתי. כמו כן נלוו אליו סכסוכים סביב מקורות המים שחלקו שתי המדינות, נהר הירדן והכינרת.

 

עימותים מזוינים פרצו לראשונה בין ישראל לסוריה ב-1948, עת פלש צבא סוריה לארץ ישראל במסגרת מלחמת העצמאות. לאורך שנות ה-50 היו מספר מקרים של תקיפות הדדיות. צבא סוריה תקף מספר פעמים, באש כבדה וקלה, חקלאים ישראלים שעבדו בקרבת הגבול ודייגים בכינרת. צה"ל הגיב בפעולות תגמול נגד מטרות סוריות.

 

החל משנת 1964, חלה הסלמה בעימותים הצבאיים, שנמשכה עד מלחמת ששת הימים (1967). העימותים באותן שנים סבבו סביב מקורות המים המשותפים לשתי המדינות והעניקו לתקריות את הכינוי הישראלי "המלחמה על מקורות המים". המניע לעימותים היה חניכתו של המוביל הארצי, שהוביל מים מהכינרת לשאר חלקי מדינת ישראל. סוריה ראתה בהקמתו הפרה בוטה של זכויותיה על מי הכינרת ופתחה בתגובה בפעולות להטיית מי החצבאני (נחל שניר) והבניאס, יובלי נהר הירדן המעניק לכינרת את מימיה. צה"ל החל בפעולות לפגיעה בציוד ההטיה שגרמו להסלמה לאורך הגבול. התקרית הקשה ביותר התרחשה ב-7 באפריל 1967, באזור תאופיק שברמת הגולן. בתקרית זו הופלו 6 מטוסי מיג 21 של חיל האוויר הסורי.

 

ב-5 ביוני 1967 פתחה מדינת ישראל במבצע "מוקד" להשמדת חילות האוויר של צבאות מצרים, סוריה, עירק וירדן. ההתקפה באה בתגובה לסגירת מיצרי טיראן על ידי מצרים ולהכרזות של שליטי עירק, ירדן וסוריה כי יתייצבו לצד מצרים במקרה של מלחמה עם ישראל. בששת ימי הלחימה שעקבו, אשר זכו לשם "מלחמת ששת הימים", הושמד חיל האוויר של סוריה. במהלך קרקעי מהיר, כבש צה"ל את רמת הגולן, בה החזיקה סוריה במסגרת הסכמי שביתת הנשק מ-1949. מאז אותה מלחמה, הפכה השליטה הישראלית ברמת הגולן למקור העיקרי לסכסוך בין שתי המדינות.

 

ב-6 באוקטובר 1973 פתחו סוריה ומצרים במתקפת פתע משולבת על ישראל ומלחמת יום הכיפורים החלה. כוחות צבא סוריה פלשו לתחום ישראל והחלו במתקפה על כוחות צה"ל ברמת הגולן. בשני ימי לחימה, הצליחו הסורים לכבוש מחדש את הר החרמון ולהגיע לעמדות תצפית מעל הכינרת. לאחר יומיים חזרה היוזמה לידי הכוחות הישראליים וצה"ל הצליח לכבוש מחדש את רוב השטח בו החזיק לאחר מלחמת ששת הימים. למרות שסוריה לא הגיעה להישגים משמעותיים במלחמה זו, שליטי המדינה עשו מאמצים גדולים לשמרה בזיכרון הלאומי כמלחמה שהשיבה את כבודה של סוריה, שאבד ב-1967.

 

ב-13 באפריל 1975 פרצה מלחמת אזרחים בלבנון. בעקבות המלחמה התגברה מעורבותה של סוריה בנעשה בתוך לבנון עד שהגיעה לשליטה מלאה, אם כי בלתי רשמית, במדינה. המעורבות הסורית בלבנון נבעה מראייתה את ההפרדה בין שתי המדינות כהפרדה לא-לגיטימית, שמקורה בהשפעת הקולוניאליזם הצרפתי על המזרח התיכון. מעורבות זו לא נגעה ישירות ליחסי ישראל סוריה אך הוסיפה להם נדבך נוסף. סוריה החלה לעשות שימוש בלבנון ככלי להפעלת לחץ עקיף על מדינת ישראל. בהענקתה חסות לארגוני טרור פלסטיניים ושיעים, יכלה סוריה ליזום פעולות עוינות נגד מטרות צבאיות ואזרחיות בישראל, מבלי שתיאלץ לשאת באחריות עליהן. לבנון שימשה גם זירה להתנגשויות בין צה"ל לצבא סוריה. המפורסמת שבהן הייתה קרב סולטן יעקב, במהלך מלחמת לבנון הראשונה: ב-10 ביוני 1982, נקלע גדוד שריון ישראלי למארב נ"ט של הקומנדו הסורי, ליד הכפר סולטן יעקב. צה"ל ספג אבידות כבדות בקרב זה, 20 הרוגים ו-6 נעדרים.

 

ב-26 במרס 1979, חתמו מנהיגי ישראל ומצרים על הסכם שלום בין שתי המדינות. הכרתה של מצרים, החזקה שבמדינות ערב, בזכות קיומה של מדינת ישראל סדקה את חזית ההתנגדות הערבית וגרמה להרחקתה מהליגה הערבית. סוריה בחרה להמשיך בקו עוין כלפי מדינת ישראל ואף החריפה אותו. החרפה זו נבעה מההנחה האסטרטגית כי לא ניתן לחתום על שלום עם ישראל מתוך עמדה של נחיתות. הסכם השלום עם מצרים, החליש את עמדתה של סוריה בכך שנטל ממנה את היכולת להישען על מצרים במקרה של מלחמה עם ישראל. במצב עניינים כזה, גרסה האסטרטגיה הסורית, אין לגשת לשולחן המשא ומתן.

 

העוינות בין סוריה לישראל נמשכה, כשסוריה מפעילה לחץ על מדינת ישראל דרך אחיזתה בלבנון. ישראל, מצידה, סיפחה ב-1981 את רמת הגולן לשטחה בצעד מדיני שלא זכה להכרה על ידי הקהילה הבין-לאומית.

 

באותן שנים הידקה סוריה את יחסיה עם המשטר השיעי באירן, השולל כל הכרה בקיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל. משטר האייתולות באירן הפך לגורם משפיע ביחסי סוריה-ישראל, גורם המפעיל לחץ על סוריה להמשיך בהתנגדותה לקיומה של ישראל.

 

ב-30 באוקטובר 1991, התכנסה במדריד ועידת שלום כלל אזורית בה השתתפו נציגי ישראל וסוריה. בוועידה נקבעה מסגרת פורמלית להידברות בין ישראל לסוריה ויתר מדינות ערב. בסבב השיחות בין ישראל לסוריה, השתתפו ראש הממשלה יצחק שמיר ומולו שר החוץ הסורי פארוק א-שרע. בעקבות המגעים בועידת מדריד נפתחה סדרה של פגישות בין נציגי המדינות בוושינגטון. השיחות לא הניבו תוצאות משמעותיות והפערים בין הצדדים, בעיקר סביב קביעת גבולות הקבע וחלוקת משאבי המים, נותרו גדולים.  

 

השיחות בין הצדדים התחדשו ב-1992 לאחר עלייתה לשלטון של ממשלת בראשות יצחק רבין בישראל. בספטמבר 1992 הכריז רבין כי הוא מוכן לדון עם סוריה על עתיד רמת הגולן. שנתיים לאחר מכן הבהיר רבין בגלוי את עמדתו באשר לאופי הסכם שלום עתידי עם סוריה, הצהיר על נכונותו לנסיגה ישראלית בדומה לזו שבוצעה במסגרת הסכם השלום עם מצרים וטבע את המונח "עומק הנסיגה כעומק השלום". המגעים בתקופתו של רבין נקלעו למבוי סתום ככל הנראה בשל פערים שנתגלעו בסוגיית סידורי הביטחון ומיקומו המדוייק של הגבול הבינלאומי.

 

המגעים בין המדינות נמשכו לאורך תקופת שלטונם של שמעון פרס ובנימין נתניהו, ונערכו בעיקר באמצעות מתווכים ומגעים חשאיים. בינואר 2000, בזמן ממשלתו של אהוד ברק ובחסות ארה"ב נפתחו שוב שיחות בדרגים גבוהים בין המדינות. סבב השיחות התקיים בעיירה שפרדסטאון שבמערב וירג'יניה, ארה"ב. בראש המשלחת הישראלית עמד רה"מ ברק ובראש המשלחת הסורית שר החוץ פארוק א-שרע. הועידה נמשכה שבוע והופסקה מתוך כוונה לקיים ועידת המשך, ועידה שמעולם לא התקיימה.

 

הנחנה מקובלת היא כי השיחות הגיעו למבוי סתום בעקבות פערים בין שני הצדדים לגבי מיקום הגבול הסופי בין המדינות. העמדה הישראלית דבקה בגבול המנדטורי בין ארץ ישראל לסוריה, שכלל את כל הכינרת והירדן בשטח ישראל לבין הגבול שהתפרס בין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים, שכלל רצועת חוף צרה על הכינרת ועוד שטחים עליהם השתלטה סוריה ב-1948.

 

לאחר מותו של נשיא סוריה חאפז אל-אסד, ביוני 2000, חלה הסלמה מתמדת ברמת המתיחות והעויינות בין ישראל לסוריה. אמנם לא נרשמו תקריות אלימות בין הצדדים, אך לא התקיימו גם מגעים דיפלומטיים ומרוץ החימוש ומלחמת המודיעין בין המדינות נמשכו. במקביל התקרבה סוריה יותר ויותר לאירן וחלה הרעה ביחסיה עם ארה"ב.

 

בשאר אל-אסאד, בנו של חפאז ויורשו בתפקיד ניהל מאז עלה לשלטון מדיניות חוץ חמקמקה ועדינה. מצד אחד חיזק את קשריו עם אירן ועם ארגוני טרור איסלאמיים, כמו חזבאללה וחמאס, להם נתן לנהל פעילות מדינית וצבאית בסוריה. מצד שני ניסה להושיט יד לישראל ולהציג חזות של מנהיג דמוקרטי יותר מאביו. מדיניותו הדו-קוטבית נועדה לחזק את מעמדו בעולם הערבי מחד, ולהדוף מעליו את הלחצים שהפעילה ארה"ב מאידך.

 

ישראל נמנעה לרוב מגילויי אלימות כלפי סוריה, בשל היעדר לגיטימיות להתקפה ובשל התפיסה כי בשאר אל-אסאד עשוי להיות עדיף על כל מי שירש אותו אם ייפול. עם זאת, היו מקרים בודדים בהם בחרה ממשלת ישראל להפגין כוחנות צבאית כלפי מטרות סוריות.

 

באפריל 2001, בתגובה להתקפה של לוחמי חזבאללה בגזרת הר דב, השמיד חיל האוויר הישראלי מכ"ם סורי בשטח לבנון.

 

ביוני 2006, לאחר חטיפתו של החייל הישראלי גלעד שליט על ידי לוחמי חמאס ברצועת עזה, שלח חיל האוויר הישראלי מטוסי קרב לסוריה. המטוסים חגו מעל ארמון הנשיאות של בשאר אל-אסאד והשמיעו פיצוצים על קוליים. המטס נועד לשליחת מסר מאיים לסוריה, בה התגורר ופעל ראש הלשכה המדינית של ארגון החמאס, ח'אלד משעל.

 

ב-6 בספטמבר 2007, דיווחו כלי תקשורת בין לאומיים כי חיל האוויר הישראלי תקף והשמיד מתקן גרעיני סורי ליד העיירה דיר א-זון. היה זה דיווח ראשון, מאז מלחמת יום הכיפורים, על התקפת אוויר ישראלית בסוריה. למרות ההסלמה, המשיכו להישמע קולות המבשרים כי המדינות קרובות לחתימה על הסכם שלום ביניהן.

 


יש לכם הערה לערך ?


חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
ספורט
כלכלה
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
קהילות
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ynet בסלולר
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
קטלוג אופנה
יחסים
קהילות
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetart
כלכליסט
בלייזר
רכילות
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית.evrit
דירות חדשות

YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותTotal media - Interactive media technologiesApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
as30-c  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©