צ'כוסלובקיה

עד הקמת צ'כוסלובקיה, באוקטובר 1918, היתה לכל אחד מאיזוריה היסטוריה נפרדת. תושבי בוהמיה הקדומים היו עם קלטי, הבויים, ומהם נגזר שמה. במאה ה-2 הופיעו בה שבטים סלאביים מערביים ועד המאה ה-6 הפכו לרוב בקרב האוכלוסייה. ב-950 כבש המלך הגרמני אוטו הראשון את בוהמיה וסיפח אותה לאימפריה הרומית הקדושה. מלכים צ'כים מבית פשמיסל שלטו בה במאות ה-9-ה-13, ולזמן מה שלטו גם על פולין וחלקים מגרמניה.

במאה ה-13 עבר כתר הקיסרות לרודולף משושלת הבסבורג. היה זה תור הזהב של בוהמיה, ופראג גדלה והפכה להיות אחת הערים המרכזיות של אירופה.

בראשית המאה ה-15 התחוללה בבוהמיה מרידה בהשראתו של ין הוס נגד הכמורה הקתולית. הוס עצמו הוצא להורג, אך מותו עורר תנועה מהפכנית שאיימה על ההגמוניה של הכנסייה הקתולית בכל אירופה. הכנסייה יצאה במסע צלב נגד ההוסיטים, אך אלה הצליחו לבלום את כוחות הכנסייה ואף להשתלט על שטחים בגרמניה, פולין ואוסטריה.

ב-1526 שוב היתה הממלכה הצ'כית נתונה לשלטונו של בית הבסבורג הקתולי. ב-23 במאי 1618, במחאה על כך שבית הבסבורג לא קיים את הבטחותיו לסובלנות דתית, זרקו אצילים מבוהמיה שני חברים במועצה ההבסבורגית מחלון במצודת פראג. פעולה זו הציתה את מלחמת שלושים השנה, שהתפשטה לכל רחבי אירופה. בסיומה נכפה על צ'כיה שלטון קתולי.

ההיסטוריה של פראג, בירת צ'כוסלובקיה. ההיסטוריה של פראג. לצפייה בהרצאה המלאה: http://actv.haifa.ac.il

במאות ה-18 וה-19 התעוררה שוב התנועה הלאומית הצ'כית יחד עם הגל הלאומי של "אביב העמים", אך תנועה זו דוכאה והתחזק כוחם של דוברי הגרמנית במדינה.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ב-1914, החלו מנהיגי התנועה הלאומית הצ'כית, בראשות טומש גריג מסריק ואדוארד בנש, לפעול אצל מעצמות ההסכמה להקמת מדינה עצמאית לאחר המלחמה. ואכן באוקטובר 1918 הוקמה מדינת צ'כוסלובקיה עם קריעת צ'כיה מאוסטריה, סלובקיה מהונגריה וצירוף רותניה (רוסיה הקרפתית) במזרח, שהיתה נתונה לשלטון ההונגרים מאז 1382.

המדינה הצעירה בהנהגת מסריק, נשיאה הראשון, היתה דמוקרטית, על אף בעיות הפנים שנבעו מריבוי הלאומים בתוכה, וגם שגשגה מבחינה כלכלית. הבעיה העיקרית היתה המיעוט הגרמני הגדול כ-3,000,000 נפש - בחבל הסודטים שבבוהמיה, שאותו ניצלה גרמניה הנאצית להעלאת דרישות טריטוריאליות.

בהסכם מינכן בספטמבר 1938 אולצה צ'כוסלובקיה למסור חבל זה לגרמניה, בהסכמת בריטניה וצרפת. במרס 1939 קמה בסלובקיה מדינה נפרדת בחסות הגרמנים, בראשות יוזף טיסו (הוצא להורג ב-1947 כפושע מלחמה). צ'כיה, לעומת זאת, סופחה על ידי גרמניה והפכה ל'שטח החסות של בוהמיה ומורביה".

בשנות המלחמה פעלה בצ'כיה מחתרת גדולה נגד הכיבוש הנאצי. ב-1942 הרגו אנשי המחתרת בעיירה לידיצה את המפקד הנאצי ריינהרד היידריך. בתגובה רצחו הנאצים רבים מתושבי העיירה, גירשו את שאר תושביה והחריבו אותה עד היסוד.

גם בסלובקיה פעלה מחתרת אנטי-נאצית, ובאוגוסט 1944 פתחו הפרטיזנים הסלובקיים במרד שדוכא על ידי הגרמנים בתוך מספר חודשים.

בתחילת 1945, עוד לפני השחרור על ידי הצבא האדום, הוקמה ממשלה צ'כוסלובקית מאוחדת בעיר קושיצה. בפראג עצמה הצליחה המחתרת לסלק את מרבית הכוחות הגרמניים עד מאי 1945, עוד לפני כניסת הסובייטים לעיר. בתום המלחמה הוקמה מחדש צ'כוסלובקיה בגבולותיה הקודמים מלבד רותניה, שסופחה לברה"מ. בתוך כך גורשו מצ'כוסלובקיה רבים מתושביה ממוצא גרמני והונגרי.

בבחירות שהתקיימו ב-1946 הפכו הקומוניסטים למפלגה הגדולה בצ'כוסלובקיה וב-1948 הפכה, בלחצו של הצבא הרוסי, לרפובליקה סוציאליסטית. תפיסת השלטון על ידי המפלגה הקומוניסטית לוותה, כמו בשאר ארצות מזרח אירופה, בטיהורים בקרב מתנגדי השלטון החדש, כשהידוע שבהם היה משפט סלאנסקי.

ב-1965 גברה בצ'כוסלובקיה אופוזיציה שמאלית-ליברלית, ועוצמתה הגיעה לשיאה בינואר 1968, עם בחירתו של אלכסנדר דובצ'ק למזכיר המפלגה הקומוניסטית במקומו של נובוטני, נציג "הקו הנוקשה". דובצ'ק החל להנהיג במדינה ליברליזציה ברוח "סוציאליזם הומני" בתקופה שזכתה בשם "האביב של פראג". ברה"מ חששה שתנועות דומות יקומו גם במדינות אחרות במזרח אירופה, ובאוגוסט אותה שנה פלשו צבאות ברית ורשה לצ'כוסלובקיה ושמו קץ לנסיון לבנות סוציאליזם הומני. דובצ'ק הודח ובמקומו מונה גוסטב הוסק, מנאמניה של ברה"מ. בימיו בוטלו כל צעדי הליברליזציה והונהג שוב משטר של יד קשה. כמו כן הוצב במדינה, באורח קבע, כוח צבא סובייטי.

בשלהי 1987 גבר הלחץ לרפורמות כלכליות ופוליטיות והחלו מאבקים בתוך המפלגה הקומוניסטית בדבר אופן ההתמודדות עם התביעות הללו. הוסק הודח מתפקידו ואת מקומו תפס מילוש יקש. ב-1988 הוכרז על רפורמות בנוסח ברה"מ של גורבצ'וב, אך המשטר הקומוניסטי נשאר על כנו.

בסוף 1989 החלו הפגנות המונים בפראג. בראש ההפגנות עמד, בין היתר, וצלב האבל, שהקים קואליציה אנטי-קומוניסטית. בדצמבר אותה שנה התפטרה הממשלה, והוקמה ממשלה של הבנה לאומית, ובה מיעוט קומוניסטי. האבל נבחר לנשיא הרפובליקה ב-29 לדצמבר, ודובצ'ק נבחר לדובר של האסיפה הלאומית. החלפת המשטר בצ'כוסלוקיה זכה בשם "מהפכת הקטיפה" משום שלא היו בתהליך זה נפגעים.

ב-1990 התגלעו חילוקי דעות בין הצ'כים לסלובקים, שטענו כי אין משתפים אותם במערכת הפוליטית הארצית. בדיונים בין הצדדים התקבלה הסכמה על חלוקת צ'כוסלובקיה לשתי רפובליקות. ביולי 1992 הכריזה סלובקיה על עצמאות. האבל, שראה כי אינו מצליח לאחד את שני הצדדים – התפטר מתפקידו. ב-1 בינואר 1993 חדלה צ'כוסלובקיה להתקיים, והוכרז רשמית על 2 רפובליקות נפרדות – צ'כיה (ובירתה פראג) וסלובקיה (ובירתה ברטיסלבה).

ב-1918 עם הכרזת הרפובליקה הצ'כוסלובקית החדשה, ישבו בה קצת יותר מ-350,000 יהודים: כ-30% בבוהמיה, מורביה ושלזיה, רובם הגדול בערים, כ-40% בסלובקיה וכ-30% ברוסיה הקרפתית, יותר ממחציתם בכפרים. בחוקת 1920 הוענקו ליהודים זכויות מיעוט לאומי כמו לשאר המיעוטים במדינה. היהודים תפסו מקום בולט במפלגות פוליטיות לא-יהודיות ובעיתונות הפוליטית. לאחר עליית הנאצים לשלטון היגרו לצ'כיה אלפי יהודים מגרמניה ומחבל הסודטים.

יהודים לקחו חלק פעיל בחיי התרבות לזרמיה וללשונותיה, העמידו סופרים כמו פרנץ קפקא, מקס ברוד ופרנץ ורפל ובלטו במוסיקה, בתיאטרון ובענפי הספורט. עם זאת, סבלו היהודים בצ'כוסלובקיה מאנטישמיות, בעיקר לאחר עליית הנאצים וחתימת הסכם מינכן. רבים ברחו לישראל, ארה"ב ודרום אמריקה.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייסו יהודים רבים לכוחות צ'כוסלובקיה החופשית ולחטיבה הצ'כית שהוקמה בברה"מ. במרס 1939 פרשה סלובקיה מהפדרציה עם צ'כיה והיתה לפרוטקטורט גרמני. במרס-אוקטובר 1942 שולחו כ-60,000 יהודי סלובקיה לאושוויץ ולאיזור לובלין, בעזרתם הפעילה של חברי "משמר הלינקה" האנטישמים ובסיועם של מתנדבים מקרב האוכלוסייה הגרמנית. בראשותם של הרב דב מיכאל וייסמנדל, גיזי פליישמן, מנהיגת ויצ''ו ונציגת הג'וינט בברטיסלבה והרב הרפורמי פרידס התארגן ועד הצלה חשאי ("קבוצת העבודה")  שהעביר את הידיעה על ההשמדה במחנות פולין לארגוני יהודים בשוויץ, והצליח להאט במקצת את קצב המשלוחים באמצעות שוחד שניתן לגורמים מקומיים. אלפי יהודים נרצחו בעת דיכויו של המרד האנטי גרמני בסלובקיה, בבוהמיה ובמורביה.

עם עליית הקומוניסטים לשלטון בתחילת 1948 מנתה שארית הפליטה כ-60,000 נפש. רובם עלו לישראל, וב-1968 נותרו בה פחות מ-12,000 יהודים. בסוף 1949 נותקו קשריהם עם ארגונים יהודיים בינלאומיים, אך אחרי 1964 הסתמן שינוי לטובה. נציגי ועד הקהילות בצ'כוסלובקיה השתתפו בכינוס יהודי בינלאומי בפריס, ונחום גולדמן ביקר בפראג באביב 1967. הקלה נוספת הורגשה עם עליית דובצ'ק לשלטון שנה לאחר מכן.

האנטישמיות בצ'כוסלובקיה לא עברה מן העולם במשטר הקומוניסטי ומצאה ביטוי בהתלקחויות מקומיות שונות ובפרט במשפט סלאנסקי ב-1952, שבו 12 מתוך 14 הנאשמים היו יהודים. גל נוסף של אנטישמיות שטף את המדינה לאחר פלישת הסובייטים באוגוסט 1968.

צ'כוסלובקיה נמנתה עם המדינות הראשונות שהכירו במדינת ישראל ואף בלטה בסיוע הפעיל שהגישה לישראל במלחמת העצמאות. ב-1948 נקשרו קשרים דיפלומטיים בין שתי המדינות, אך התקוות לפיתוח יחסי ידידות התנפצו עם התפנית האנטי ישראלית שחלה בברה"מ. ב-1952 גורש מפראג הציר הישראלי, ובעקבות מלחמת ששת הימים ניתקה צ'כוסלובקיה את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, כמו שאר מדינות הגוש המזרחי (מלבד רומניה). בימי דובצ'ק נסתמן סיכוי לשיפור המצב, אבל הוא נקטע באבו עם פלישת הסובייטים. ב-1990 כוננו שתי המדינות יחסים דיפלומטיים מלאים, שנשמרו גם לאחר חלוקתה של צ'כוסלובקיה.