שלום אורח

טריוויה ▪ תחומי ידע ▪ ציטוטים ▪ מַזֶה? ▪ דוקו-וידאו ▪ שאלת מחקר ▪ אחד על אחד ▪ היסטוריה ישראלית ▪ היכל התהילה ▪ המעבדה ▪ הכיתה האינטראקטיבית


	יזהר סמילנסקי צילום: משה מילנר, לע"מ

הדפס

אתרים נוספים

על "מלקומיה יפהפיה"

ערכים קשורים
פרס ישראל
אורי ניסן גנסין
יוסף חיים ברנר
העלייה הראשונה
משה סמילנסקי
ליל הגשרים
מלחמת העצמאות
מפא"י
רפ"י
האוניברסיטה העברית בירושלים
רומן
ספרות דור הפלמ"ח

תחומים קשורים
ספרות עברית ויידיש

יזהר סמילנסקי

Yizhar Smilansky

ציטוטים | מידע נוסף

יזהר סמילנסקי (1916 - 2006), סופר עברי יליד ישראל, נודע בכינויו הספרותי ס. יזהר. מחשובי היוצרים בספרות דור הפלמ"ח בפרט ובספרות העברית בכללותה. חתן פרס ישראל לספרות לשנת התשי"ג (1959). מרבית גיבורי יצירותיו הם צעירים ארץ-ישראלים הנקרעים בין הרצון להצטרף לשאר חבריהם לבין מצפונם, המורה להם לנהוג שלא ככל השאר. ביצירותיו המוקדמות ניכרת בעיקר השפעתו של אורי ניסן גנסין, וביצירותיו המאוחרות - השפעתו של יוסף חיים ברנר. בכתיבתו, המשוייכת לזרם התודעה, בולט מבנה של מונולוג פנימי המשוסע מדי פעם על ידי קטעי עלילה ותיאורי נוף. בכל סיפוריו ניכרת מעורבותו בהוויה הישראלית ובנופיה.

יליד הארץ, בן למשפחה חלוצית מבני העלייה הראשונה. אביו, זאב סמילנסקי, היה סופר בזכות עצמו וכן אחיינו של הסופר הנודע משה סמילנסקי. ילדותו של יזהר עברה עליו בקיבוץ חולדה, בתל אביב וברחובות. כשהיה בן 16, נהרג אחיו הבכור בתאונת אופנוע. זמן קצר אחר כך נפטר אביו משברון לב. אסון נוסף היכה בו ב-1946, כשחברו הקרוב, יחיעם וייץ, נהרג במסגרת מבצע "ליל הגשרים". על השפעת אותו מאורע, אמר כעבור שנים - "מותו היה בשבילי רעידת אדמה שלא התאוששתי ממנה עד היום. במותו, בפעולה מטופשת, כדי 'להראות לאנגלים', התחילו בי פקפוקים גדולים בצדקת הציונות והמלחמה והאדמה. עד אז הייתי שלם. זה חיזק בי את התחושה שלא שוות למות בשביל שום אבן".

כשהיה בן 22, נתפרסם בכתב העת הספרותי "גליונות", סיפורו הראשון - "אפרים חוזר לאספסת" (1938) - אשר הוגדר לימים על ידי חוקרי ספרות כ"רגע לידתה של הספרות העברית המודרנית". עלילת הסיפור פשוטה למדי והיא עוסקת ברצונו של הגיבור, אפרים, לעבור מענף חקלאי אחד לאחר. העניין נידון באסיפת חברים ומוכרע שלא לטובתו של הגיבור. אולם העלילה עצמה היא רק מתווה חיצוני להתנגשות הכוחות הדרמטית שאליה כיוון יזהר - הפער בין רצונו של האינדיוידואל לבין החלטת הקולקטיב, תלותו של היחיד בכוחו של הכלל. העיסוק בנושא זה, הנוגע לאחד ממאפייניה הבולטים ביותר של תפיסת ה"אנחנו" הישראלית-ציונית, היה למרכיב חוזר ביצירתו העתידית. "אפרים חוזר לאספסת" קצר את שבחי המבקרים מיד עם פרסומו וסימן את מחברו כהבטחה הגדולה של הספרות העברית. הכתרים וההילה שנקשרו בדמותו של הסופר אמנם סללו עבורו את המשך דרכו האמנותית, אולם במידה רבה גם היוו נטל ציפיות כבד שנאלץ לשאת על כתפיו כבר למן צעדיו הראשונים.

לפחות שתיים מיצירותיו הבאות הצדיקו ציפיות אלו; ב-1948 פירסם את הנובלה "השבוי" - המתארת את המתרחש בנפשו של חייל אשר הוא וחבריו מחזיקים בשבוי ערבי חף מכל פשע, וב-1949 פירסם את הנובלה "חירבת חיזעה" - המתארת את גירושם האכזרי של תושבי כפר ערבי בידי חיילי צה"ל. שתי הנובלות הציבו בפני הקוראים תמונה קשה ועוכרת שלווה של המפגש בין הלוחמים היהודים בתש"ח לבין האוכלוסיה הערבית המקומית. חדשנותו של יזהר באה לידי ביטוי לא רק בהקדישו מקום לסיפורו של הערבי, ה"אחר", שעד אז נעדר כמעט לחלוטין מספרות התקופה, אלא גם בנכונתו להטיל ספק בהגשמת האידיאל של טוהר הנשק במלחמת העצמאות.

לצד כתיבתו הספרותית, עסק יזהר תקופה ארוכה בחינוך נוער ברחובות ובבן שמן. במלחמת העצמאות שירת כקצין מודיעין. עם קום המדינה נבחר לשמש כחבר כנסת, משרה בה התמיד במשך שש קדנציות (חמש מתוכן מטעם מפא"י ואחת מטעם רפ"י). במסגרת פעילותו הפוליטית התנגד לכינונו של ממשל צבאי על אזרחיה הערביים של מדינת ישראל, פעל לקידום נושאי איכות הסביבה ולמען ביטוח בריאות ממלכתי. ב-1966 עזב את החיים הפוליטיים והתמסר ללימודים אקדמיים. תחילה למד חינוך באוניברסיטה העברית בירושלים ואחר כך המשיך ללימודי דוקטורט באוניברסיטת הארוורד בארה"ב. במשך שנים רבות שימש פרופסור לחינוך ולספרות באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת ת"א ובסמינר לוינסקי, ואף כתב כמה ספרים בתחום החינוך.

הגדולה והבשלה שביצירותיו היא הרומן "ימי צקלג" (1958) הנחשב לאחת מפסגותיה של ספרות דור הפלמ"ח ושל הספרות העברית בכללותה. זהו סיפורה של קבוצת חיילים מבודדים בנגב בשבוע אחד בשנת 1948, באמצעותה מתאר יזהר את הדילמות הרעיוניות-המוסריות שהחיילים מתחבטים בהן, ומציב עמדה פצפיסטית היוצאת נגד האתוס הציוני לפיו "טוב למות בעד ארצנו". העלילה מלווה בתיאורים ליריים של התהליכים המתחוללים בנפש הגיבורים ובמקביל תיאור הנוף סביבם. מבחינה לשונית, כאן בא לידי מימוש שלם סגנונו של יזהר - משפטים ארוכים המבטאים את זרם התודעה של הגיבור, וכתיבה המצטיינת באיכותה השירית (בהקשר זה, ראוי לציין כי יזהר העדיף תמיד להגדיר את עצמו כמשורר ולא כסופר). שנה לאחר פרסומה, זיכתה "ימי צקלג" את מחברה בפרס ישראל לספרות.

במשך כשלושים השנים שעברו מאז שפירסם את "ימי צקלג", שקע יזהר בשתיקה ספרותית כמעט מוחלטת. רק בתחילת שנות ה-90 שב לפרסם מפרי עטו - סיפורים בעלי מימד אוטוביוגרפי בהם שב למחוזות ילדותו. גם אלו זכו בשבחים רבים ושבו וחיזקו את מעמדו כאחד היוצרים החשובים ביותר בספרות העברית.

עוד מיצירותיו: "בפאתי נגב" (1945), "החורשה בגבעה" (1947), "השבוי" (1948), "סיפור חירבת חיזעה" (1949) ו"שיירה של חצות" (1950) - על ימי המאבק טרם הקמת המדינה ועל מלחמת העצמאות, "סיפורי מישור" (1964) - בהם שב המחבר לימי הילדות והנעורים; המישור מסמל בהם את הכמיהה לחירות ולמרחבים, "מקדמות" (1992), "צלהבים" (1993), "מלקומיה יפהפיה" (1998), "גילוי אליהו" (1999). פרסם גם קובצי סיפורים לילדים - "שישה סיפורי קיץ" (1950) ו"ברגליים יחפות" (1959), ומחקרים ספרותיים - "לקרוא סיפור" (1982) ו"סיפור אינו" (1983).

ציטוטים

"הכתיבה היא תיעוד חוויות, שלא יתמוססו, וגם ההשתוקקות לאמור את הבלתי נאמר. הזיכרון נמצא בתוכי שכבות שכבות. קודם השכבה הקונקרטית, שאפשר לתאר ולצלם אותה ולחפור, ומתחתיה הרגשות, האגו שלי וכל מיני כיסויים וסיבות. ואני מחפש את המילה המדויקת, כמו נגנים לפני קונצרט, שמכוונים את הכלים ולא מרוצים עד שזה בדיוק הצליל הנכון. ולפעמים אני מוסיף מילה קטנה, כמו שצייר מוסיף נקודה אדומה, ואם זו המילה הנכונה, היא משנה הכל. (...) הדיבור הנכון מונח אצלי מקופל ולא עשוי, כמו עובר שלא נולד, והוא צריך להיוולד כדי שמישהו, שלא היה שם, יקרא ויאמר: אה, זה בדיוק כך".

"ישנם בני אדם שנולדו עם פגם גנטי שעושה אותם מוכרחים לשיר ולנגן. אדם נולד עם איזה עצב בלב. מיום שהוא תינוק ולאן שהוא ילך, הוא יהיה משורר. כי זה מונח בתוכו ופגום בתוכו. החוויה היא רק ההזדמנות, הביוגרפיה היא רק החומרים, שדרכם אתה מדבר את הפצע בלב, כדי שאנשים אחרים יידעו על מה אתה מדבר, כי אחרת אתה תצעק כמו אילם. העלילה היא רק ההזדמנות לתאר את מה שרצית: למשל, את הצבע האפור או את הגעגועים".

"אני לא חושב על המוות ולא מפחד מפניו, אני יכול רק להצטער על הדברים שלא אראה. על הנוף הזה שמבעד לחלון, על מבט בעיניים. (...) חשוב לי לזכור את החיים (...) אני יודע שאחרי המוות אין כלום, כמו שאני יודע שאלוהים איננו, אבל יש בי משהו שמוכרח לבדוק כל פעם מחדש, אולי בכל זאת הוא קיים. ואולי בכל זאת, יש משהו אחרי המוות".

מידע נוסף

"חרבת חזעה" - קטע מתוך הסיפור.

לקריאת הטקסט המלא - לחצו כאן.

לעוזי היה מותר - "ב-1949 ראה אור ספר צנום ותמים למראה, ובו חומר נפץ. בזמן אמת, מתוך קרע מוסרי עמוק, כתב ס. יזהר את פרשת גירוש תושביו של כפר ערבי בדיוני במלחמת העצמאות. היו מאות כפרים שתושביהם גורשו כך: יזהר היה הראשון שהעז להטיל ספק בהגשמת האידאל של טוהר הנשק במלחמת העצמאות". מתוך המדור "זר לא יבין", ערוץ התרבות של ynet.