מפלגת העבודה, מפלגה ישראלית. נוסדה בינואר 1968 מאיחודן של מפא"י (מפלגת
השלטון באותה עת), אחדות העבודה-פועלי ציון
ורפ"י.
מנהיגה הראשון - לוי אשכול.
ב-1969 הקימה מפלגת העבודה עם מפ"ם
את רשימת המערך.
בבחירות לכנסת ה-7, שנערכו באותה שנה, זכתה רשימת המערך ב-56 מנדטים. בעקבות הניצחון בבחירות הורכבה ממשלה בראשות גולדה מאיר.
ישראל גלילי, מבכירי מפ"ם, חותם על אמנת היסוד של מפלגת העבודה, 1968 (צילום: משה מילנר, לע"מ)
שנים אחדות נשמרה האוטונומיה החטיבתית בתוכה, בעיקר זו של החטיבות הקטנות, שכל אחת מהן זכתה ב-20% מהנציגות במוסדות המפלגה, בחרה את נציגיה למוסדות והביעה עמדות עצמאיות. בחירתה של גולדה מאיר ליורשת של לוי אשכול בתפקיד ראש הממשלה נבעה במידה רבה מאיחוד החטיבות, מהרצון למנות מנהיג מוסכם על כולן ולמנוע מאבק בין שני המנהיגים הבולטים בחטיבות הקטנות - משה דיין
ממפלגת רפ"י ויגאל אלון
ממפלגת "אחדות העבודה - פועלי ציון".
מלחמת יום הכיפורים
ואובדן האמון הציבורי בממסד הפוליטי יצרו משבר בהנהגת המפלגה, זאת למרות נצחון המפלגה בבחירות לכנסת ה-8 (51 מנדטים) והרכבת הממשלה בראשות גולדה מאיר בדצמבר 1973. באפריל 1974, לאחר פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט, התפטרה גולדה מאיר והפילה את ממשלתה. אנשי השורה הראשונה במפלגה (רה"מ גולדה מאיר, שר הבטחון משה דיין, שר החוץ אבא אבן
ושר האוצר פנחס ספיר)
פרשו מן הממשלה.
בראשית 1974 התמודדו על תפקיד יו"ר המפלגה שניים מאנשי השורה השנייה - שר העבודה דאז יצחק רבין,
מועמד ההנהגה הוותיקה, ושר ההסברה שמעון פרס.
ההתמודדות בין השניים הביאה לפתיחתה של יריבות עזה בין שני המנהיגים ויצירת מחנות במפלגה לאורך שנים רבות. רבין זכה בהתמודדות בהפרש לא גדול והיה לרה"מ. בסוף 1976 פירק רבין את הקואליציה עם המפד"ל, לאחר שזו נמנעה בהצבעת אי-אמון. בעקבות המשבר הקואליציוני התפטר רבין מתפקידו והביא להקדמת הבחירות והקמתה של ממשלת מעבר בראשותו. בפברואר 1977 בחר בו שוב מרכז מפלגת העבודה לתפקיד היו"ר ומועמד המפלגה לראשות הממשלה.
שמעון פרס לוחץ את ידו של יצחק רבין לאחר נצחונו של רבין בבחירות לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה, 1977 (צילום: יעקב סער, לע"מ)
זמן קצר לאחר מכן חשף העיתונאי דן מרגלית את חשבונות הדולרים של לאה רבין בארה"ב (אותם החזיקה בלא היתר ובניגוד לתקנות מטבע חוץ באותה תקופה), בעקבות החשיפה התפטר רבין מראשות המפלגה ופרש בפועל מתפקיד רה"מ. את מקומו בראשות המפלגה (לקראת הבחירות לכנסת ב-1977) ובתפקיד רה"מ בפועל תפס שמעון פרס.
השפעתן של מלחמת יום הכיפורים ופרשיות שחיתות שבהן היו מעורבים אישים ממפלגת העבודה, לצד הקמתה של מפלגת מרכז חדשה - התנועה הדמוקרטית לשינוי" (ד"ש),
הובילו לתבוסת המערך בבחירות לכנסת ה-9 (שנערכו במאי 1977) בהן זכה ב-32 מנדטים בלבד ומפלגת העבודה היתה לראשונה בתולדותיה למפלגת אופוזיציה. לאחר הבחירות נבחר פרס ליו"ר המפלגה. בבחירות לכנסת ה-10 (1981) זכתה המפלגה ב-47 מנדטים ונותרה מפלגת אופוזיציה.
מרכז מטה העבודה בבחירות לכנסת ה-10, 1981 (צילום: יעקב סער, לע"מ)
בבחירות לכנסת ה-11 זכתה רשימת המערך במספר הגבוה ביותר של מנדטים - 44, אולם כשלה בנסיון להרכיב קואליציה בראשותה. גם המפלגה השניה בגודלה - הליכוד (41 מנדטים) כשלה בנסיון להקים קואליציה בראשותה ושתי המפלגות חברו להקמתה של ממשלת אחדות לאומית,
כאשר משרת רה"מ הועברה ברוטציה משמעון פרס ליצחק שמיר
(יו"ר הליכוד). הקמת ממשלת האחדות הביאה לפרישתה של מפ"ם מסיעת המערך ופירוק השותפות בין המפלגות. ב-1987 הצטרפה אל מפלגת העבודה "יחד",
מפלגתו של עזר ויצמן.
חתימת הסכם לממשלת אחדות לאומית בין שמעון פרס ליצחק שמיר, 1984 (צילום: נתי הרניק, לע"מ)
בבחירות לכנסת ה-12 (1988) זכתה רשימת המערך ב-39 מנדטים ואילו הליכוד זכה ב-40 מנדטים. השוויון בכוחן הפוליטי הוביל את שתי המפלגות שוב להקמת ממשלת אחדות לאומית בראשות יצחק שמיר ומנהיג המפלגה, שמעון פרס כיהן כשר אוצר וממלא מקום ראש הממשלה. ב-1990 הוביל פרס מהלך הצבעת אי האמון בממשלת שמיר בתמיכת הסיעות הדתיות. אלא שהמהלך להקמת ממשלה חלופית, אשר זכה בכינוי "התרגיל המסריח" (15 במרס 1990), נכשל, ופרס נאלץ להתפטר מממשלת האחדות. בעקבות המהלך שבה מפלגת העבודה לספסלי האופוזיציה.
יצחק רבין נושא דברים לאחר היוודע תוצאות הבחירות לכנסת ה-13, 1992 (צילום: זיו קורן, לע"מ)
בבחירות המקדימות (פריימריס) שהתקיימו במפלגת העבודה לקראת הבחירות לכנסת ה-13 (1992), ניצח רבין את פרס (יו"ר המפלגה דאז) ונבחר ליושב ראש מפלגת העבודה ומועמדה לראשות הממשלה. קמפיין הבחירות של מפלגת העבודה התבסס בעיקר על אישיותו של רבין ("ישראל מחכה לרבין"). מפלגת העבודה זכתה בבחירות (44 מנדטים) ורבין התמנה לראש הממשלה ושר הביטחון. בנובמבר 1995 נרצח רבין ושמעון פרס מונה לרה"מ.
בבחירות לראשות הממשלה שנערכו ב-1996 ניצח מועמד הליכוד, בנימין נתניהו את שמעון פרס, מועמד העבודה. בבחירות לכנסת זכתה מפלגת העבודה ב-34 מנדטים. ביוני 1997 נבחר אהוד ברק
ליו"ר המפלגה במקום שמעון פרס. כיו"ר מפלגת העבודה הכריז ברק על סילוק חובותיה של המפלגה מאז בחירות 1996 וביקש לפטר עשרות מעובדיה, אך אלה התבצרו בבית המפלגה והוא נאלץ לחזור בו מכוונותיו.
לקראת הבחירות לכנסת ה-15, הקים ברק את רשימת "ישראל אחת"
(שהורכבה ממפלגת העבודה, גשר ומימד), שזכתה ב-26 מנדטים. ברק עצמו ניצח בבחירות לראשות הממשלה והרכיב את הממשלה. בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה בפברואר 2001 הפסיד ברק למועמד הליכוד אריאל שרון ופרש
לאחר זמן קצר ממנהיגות המפלגה. מפלגת העבודה נכנסה כשותפה בממשלת אחדות בראשות שרון. לאחר פרישתו של ברק מונה שמעון פרס כיו"ר זמני למפלגה.
צער ואכזבה במטה תנועת נוער העבודה לאחר היוודע הפסדו של אהוד ברק לאריאל שרון בבחירות לראשות הממשלה, 2001 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
בספטמבר 2001 התמודדו בבחירות לראשות המפלגה בנימין בן אליעזר
ואברהם בורג,
התמודדות שהסתיימה תחילה בנצחונו של בורג. יום הבחירות וספירת הקולות לווה בהאשמות קשות מצד בן אליעזר על זיוף קולות (בעיקר במיגזר הדרוזי) והוא הודיע כי הוא מסרב לקבל את תוצאות הבחירות. לאחר מו"מ בין שני המתמודדים הוחלט לבסוף על עריכת בחירות חוזרות (דצמבר 2001), בהן ניצח בן אליעזר.
באוקטובר 2002 הוביל בן אליעזר את פרישת מפלגת העבודה מממשלת שרון, על רקע דחיית דרישותיו לשינוי התקציב. בסמוך לבחירות 2003 נערכה שוב התמודדות על ראשות המפלגה, הפעם בין בן אליעזר, חיים רמון
ועמרם מצנע,
התמודדות בה ניצח מצנע.
עמיר פרץ ותומכים לאחר הניצחון בבחירות ליו"ר המפלגה, 2005 (צילום: AFP)
בבחירות לכנסת ה-16 (2003) ניצחה מפלגת הליכוד ומפלגת העבודה זכתה ב-19 מנדטים בלבד. עמרם מצנע, יו"ר העבודה, סירב להצטרף לממשלת שרון ולאחר מספר שבועות הודיע על פרישתו מראשות המפלגה. לאחר מו"מ בין מנהיגי המפלגה הוחלט למנות שוב את שמעון פרס כיו"ר זמני למפלגה. בינואר 2005 הצטרפה מפלגת העבודה לממשלת שרון. בנובמבר 2005 ניצח עמיר פרץ
את שמעון פרס בבחירות ליו"ר המפלגה. בנובמבר 2005 הקים רה"מ דאז אריאל שרון מפלגת מרכז חדשה - מפלגת קדימה, אליה הצטרפו כמה מבכירי מפלגת העבודה: שמעון פרס, דליה איציק וחיים רמון.
בבחירות לכנסת ה-17 (2006) זכתה המפלגה ב-20 מנדטים. במאי 2006 חתמה מפלגת העבודה על הסכם שותפות קואליציוני עם מפלגת קדימה
והיתה לשותף העיקרי בממשלה החדשה שהרכיב יו"ר קדימה, אהוד אולמרט.
אהוד ברק בכנס מסכם לקראת הפריימריז, 2007 (צילום: AFP)
במאי 2007 נערכו בחירות לראשות המפלגה, בין המועמדים עמיר פרץ, אהוד ברק, עמי אילון,
אופיר פינס
ודני יתום. מכיוון שאף אחד מהמועמדים לא השיג 40% מקולות הבוחרים הדרוש לבחירתו, נערך ביוני 2007 סיבוב בחירות שני בין שני המועמדים המובילים, אהוד וברק ועמי אילון. אהוד ברק, שזכה בכ- 51% מקולות הבוחרים, נבחר כיו"ר המפלגה.
בבחירות לכנסת ה-18, בשנת 2009, הגיעה המפלגה לשפל היסטורי של 13 מנדטים בלבד, והפכה למפלגה הרביעית בגודלה בכנסת אחרי המפלגות קדימה,
ליכוד
וישראל ביתנו.
היתה זאת הפעם הראשונה בהיסטוריה שהעבודה לא היתה אחת משתי המפלגות הגדולות בכנסת.
במרס 2009 הצטרפה העבודה לממשלה ברשות בנימין נתניהו, זאת למרות התנגדות של כמחצית מחברי המפלגה. זמן קצר לאחר מכן הודיעו כמה מחבריה כי הם אינם מקבלים את ההחלטה, והצביעו פעמים רבות בניגוד למשמעת הסיעתית ונגד החלטות הקואליציה.
בשל הקיפאון בתהליך השלום גבר הלחץ על אהוד ברק, שר הביטחון בממשלת נתניהו, להודיע על פרישה מהקואליציה, אך הלה ותומכיו במפלגה התנגדו למהלך, וכתוצאה מכך גבר השיתוק שאחז במפלגה ובמוסדותיה. בינואר 2011 הודיע ברק יחד עם 4 חברי מפלגה נוספים על הקמת סיעה חדשה בשם "עצמאות". זמן קצר לאחר מכן הודיעו 8 חברי מפלגת העבודה הנותרים הנותרים על פרישה מהממשלה.
ועידת מרכז מפלגת העבודה, אוקטובר 2006 (צילום: ירון ברנר)
הדפס
