אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  ספקים למשרד
|שלום אורח
התחבר
|הירשמו ל-ynet

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


 לוי אשכול
לוי אשכול צילום: משה פרידן, לע"מ
 
יצחק רבין
יצחק רבין צילום: מאיר פרטוש
 
 שמעון פרס
שמעון פרס צילום: יוסי רוט
 
אהוד ברק
אהוד ברק צילום: גיל יוחנן
 
פואד בן אליעזר
פואד בן אליעזר צילום: רויטרס
 
עמרם מצנע
עמרם מצנע צילום: צפריר אביוב
 
עמיר פרץ
עמיר פרץ צילום: ירון ברנר
 
 פורמט להדפסה  הדפס

ערכים קשורים
 הסתדרות העובדים הכללית החדשה
 המלחמה הקרה
 ברל כצנלסון
 יצחק טבנקין
 יגאל אלון
 ליכוד
 מנחם בגין
 מלחמת לבנון (הראשונה)
 אנתיפאדה
 הארגון לשחרור פלסטין
 מפא"י
 אחדות העבודה-פועלי ציון
 רפ"י
 לוי אשכול
 מפ"ם
 המערך
 גולדה מאיר
 משה דיין
 מלחמת יום הכיפורים
 אבא שלמה אבן
 פנחס ספיר
 יצחק רבין
 שמעון פרס
 שינוי
 ממשלת אחדות לאומית
 יצחק שמיר
 יחד
 עזר ויצמן
 אהוד ברק
 ישראל אחת
 אריאל שרון
 בנימין בן-אליעזר
 אברהם בורג
 חיים רמון
 עמרם מצנע
 עמיר פרץ
 קדימה
 אהוד אולמרט
 עמי אילון
 אופיר פינס-פז
 ישראל ביתנו
 שלי (רחל) יחימוביץ'


תחומים קשורים
 אידיאולוגיות, מושגים וארגונים פוליטיים
 ישראל והציונות


 
 
 

מפלגת העבודה


The Israeli Labor Party

אידיאולוגיה |  ציטוטים |  מידע נוסף

מפלגת העבודה, מפלגה ישראלית. נוסדה בינואר 1968 מאיחודן של מפא"י (מפלגת השלטון באותה עת), אחדות העבודה-פועלי ציון ורפ"י. מנהיגה הראשון - לוי אשכול.

 

ב-1969 הקימה מפלגת העבודה עם מפ"ם את רשימת המערך. בבחירות לכנסת ה-7, שנערכו באותה שנה, זכתה רשימת המערך ב-56 מנדטים. בעקבות הניצחון בבחירות הורכבה ממשלה בראשות גולדה מאיר.

 

ישראל גלילי, מבכירי מפ"ם, חותם על אמנת היסוד של מפלגת העבודה, 1968 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

 

שנים אחדות נשמרה האוטונומיה החטיבתית בתוכה, בעיקר זו של החטיבות הקטנות, שכל אחת מהן זכתה ב-20% מהנציגות במוסדות המפלגה, בחרה את נציגיה למוסדות והביעה עמדות עצמאיות. בחירתה של גולדה מאיר ליורשת של לוי אשכול בתפקיד ראש הממשלה נבעה במידה רבה מאיחוד החטיבות, מהרצון למנות מנהיג מוסכם על כולן ולמנוע מאבק בין שני המנהיגים הבולטים בחטיבות הקטנות - משה דיין ממפלגת רפ"י ויגאל אלון ממפלגת "אחדות העבודה - פועלי ציון".

 
מלחמת יום הכיפורים ואובדן האמון הציבורי בממסד הפוליטי יצרו משבר בהנהגת המפלגה, זאת למרות נצחון המפלגה בבחירות לכנסת ה-8 (51 מנדטים) והרכבת הממשלה בראשות גולדה מאיר בדצמבר 1973. באפריל 1974, לאחר פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט, התפטרה גולדה מאיר והפילה את ממשלתה. אנשי השורה הראשונה במפלגה (רה"מ גולדה מאיר, שר הבטחון משה דיין, שר החוץ אבא אבן ושר האוצר פנחס ספיר) פרשו מן הממשלה.

 

בראשית 1974 התמודדו על תפקיד יו"ר המפלגה שניים מאנשי השורה השנייה - שר העבודה דאז יצחק רבין, מועמד ההנהגה הוותיקה, ושר ההסברה שמעון פרס. ההתמודדות בין השניים הביאה לפתיחתה של יריבות עזה בין שני המנהיגים ויצירת מחנות במפלגה לאורך שנים רבות. רבין זכה בהתמודדות בהפרש לא גדול והיה לרה"מ. בסוף 1976 פירק רבין את הקואליציה עם המפד"ל, לאחר שזו נמנעה בהצבעת אי-אמון. בעקבות המשבר הקואליציוני התפטר רבין מתפקידו והביא להקדמת הבחירות והקמתה של ממשלת מעבר בראשותו. בפברואר 1977 בחר בו שוב מרכז מפלגת העבודה לתפקיד היו"ר ומועמד המפלגה לראשות הממשלה.

 

שמעון פרס לוחץ את ידו של יצחק רבין לאחר נצחונו של רבין בבחירות לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה, 1977 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

 

זמן קצר לאחר מכן חשף העיתונאי דן מרגלית את חשבונות הדולרים של לאה רבין בארה"ב (אותם החזיקה בלא היתר ובניגוד לתקנות מטבע חוץ באותה תקופה), בעקבות החשיפה התפטר רבין מראשות המפלגה ופרש בפועל מתפקיד רה"מ. את מקומו בראשות המפלגה (לקראת הבחירות לכנסת ב-1977) ובתפקיד רה"מ בפועל תפס שמעון פרס.

 

השפעתן של מלחמת יום הכיפורים ופרשיות שחיתות שבהן היו מעורבים אישים ממפלגת העבודה, לצד הקמתה של מפלגת מרכז חדשה - התנועה הדמוקרטית לשינוי" (ד"ש), הובילו לתבוסת המערך בבחירות לכנסת ה-9 (שנערכו במאי 1977) בהן זכה ב-32 מנדטים בלבד ומפלגת העבודה היתה לראשונה בתולדותיה למפלגת אופוזיציה. לאחר הבחירות נבחר פרס ליו"ר המפלגה. בבחירות לכנסת ה-10 (1981) זכתה המפלגה ב-47 מנדטים ונותרה מפלגת אופוזיציה.

 

מרכז מטה העבודה בבחירות לכנסת ה-10, 1981 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

 

בבחירות לכנסת ה-11 זכתה רשימת המערך במספר הגבוה ביותר של מנדטים - 44, אולם כשלה בנסיון להרכיב קואליציה בראשותה. גם המפלגה השניה בגודלה - הליכוד (41 מנדטים) כשלה בנסיון להקים קואליציה בראשותה ושתי המפלגות חברו להקמתה של ממשלת אחדות לאומית, כאשר משרת רה"מ הועברה ברוטציה משמעון פרס ליצחק שמיר (יו"ר הליכוד). הקמת ממשלת האחדות הביאה לפרישתה של מפ"ם מסיעת המערך ופירוק השותפות בין המפלגות. ב-1987 הצטרפה אל מפלגת העבודה "יחד", מפלגתו של עזר ויצמן.

 

חתימת הסכם לממשלת אחדות לאומית בין שמעון פרס ליצחק שמיר, 1984 (צילום: נתי הרניק, לע"מ)

 

בבחירות לכנסת ה-12 (1988) זכתה רשימת המערך ב-39 מנדטים ואילו הליכוד זכה ב-40 מנדטים. השוויון בכוחן הפוליטי הוביל את שתי המפלגות שוב להקמת ממשלת אחדות לאומית בראשות יצחק שמיר ומנהיג המפלגה, שמעון פרס כיהן כשר אוצר וממלא מקום ראש הממשלה. ב-1990 הוביל פרס מהלך הצבעת אי האמון בממשלת שמיר בתמיכת הסיעות הדתיות. אלא שהמהלך להקמת ממשלה חלופית, אשר זכה בכינוי "התרגיל המסריח" (15 במרס 1990), נכשל, ופרס נאלץ להתפטר מממשלת האחדות. בעקבות המהלך שבה מפלגת העבודה לספסלי האופוזיציה.

 

יצחק רבין נושא דברים לאחר היוודע תוצאות הבחירות לכנסת ה-13, 1992 (צילום: זיו קורן, לע"מ)

 

בבחירות המקדימות (פריימריס) שהתקיימו במפלגת העבודה לקראת הבחירות לכנסת ה-13 (1992), ניצח רבין את פרס (יו"ר המפלגה דאז) ונבחר ליושב ראש מפלגת העבודה ומועמדה לראשות הממשלה. קמפיין הבחירות של מפלגת העבודה התבסס בעיקר על אישיותו של רבין ("ישראל מחכה לרבין"). מפלגת העבודה זכתה בבחירות (44 מנדטים) ורבין התמנה לראש הממשלה ושר הביטחון. בנובמבר 1995 נרצח רבין ושמעון פרס מונה לרה"מ.

בבחירות לראשות הממשלה שנערכו ב-1996 ניצח מועמד הליכוד, בנימין נתניהו את שמעון פרס, מועמד העבודה. בבחירות לכנסת זכתה מפלגת העבודה ב-34 מנדטים. ביוני 1997 נבחר אהוד ברק ליו"ר המפלגה במקום שמעון פרס. כיו"ר מפלגת העבודה הכריז ברק על סילוק חובותיה של המפלגה מאז בחירות 1996 וביקש לפטר עשרות מעובדיה, אך אלה התבצרו בבית המפלגה והוא נאלץ לחזור בו מכוונותיו.

 

לקראת הבחירות לכנסת ה-15, הקים ברק את רשימת "ישראל אחת" (שהורכבה ממפלגת העבודה, גשר ומימד), שזכתה ב-26 מנדטים. ברק עצמו ניצח בבחירות לראשות הממשלה והרכיב את הממשלה. בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה בפברואר 2001 הפסיד ברק למועמד הליכוד אריאל שרון ופרש לאחר זמן קצר ממנהיגות המפלגה. מפלגת העבודה נכנסה כשותפה בממשלת אחדות בראשות שרון. לאחר פרישתו של ברק מונה שמעון פרס כיו"ר זמני למפלגה.

 

צער ואכזבה במטה תנועת נוער העבודה לאחר היוודע הפסדו של אהוד ברק לאריאל שרון בבחירות לראשות הממשלה, 2001 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

בספטמבר 2001 התמודדו בבחירות לראשות המפלגה בנימין בן אליעזר ואברהם בורג, התמודדות שהסתיימה תחילה בנצחונו של בורג. יום הבחירות וספירת הקולות לווה בהאשמות קשות מצד בן אליעזר על זיוף קולות (בעיקר במיגזר הדרוזי) והוא הודיע כי הוא מסרב לקבל את תוצאות הבחירות. לאחר מו"מ בין שני המתמודדים הוחלט לבסוף על עריכת בחירות חוזרות (דצמבר 2001), בהן ניצח בן אליעזר.

באוקטובר 2002 הוביל בן אליעזר את פרישת מפלגת העבודה מממשלת שרון, על רקע דחיית דרישותיו לשינוי התקציב. בסמוך לבחירות 2003 נערכה שוב התמודדות על ראשות המפלגה, הפעם בין בן אליעזר, חיים רמון   ועמרם מצנע, התמודדות בה ניצח מצנע.

 

עמיר פרץ ותומכים לאחר הניצחון בבחירות ליו"ר המפלגה, 2005 (צילום: AFP)

בבחירות לכנסת ה-16 (2003) ניצחה מפלגת הליכוד ומפלגת העבודה זכתה ב-19 מנדטים בלבד. עמרם מצנע, יו"ר העבודה, סירב להצטרף לממשלת שרון ולאחר מספר שבועות הודיע על פרישתו מראשות המפלגה. לאחר מו"מ בין מנהיגי המפלגה הוחלט למנות שוב את שמעון פרס כיו"ר זמני למפלגה. בינואר 2005 הצטרפה מפלגת העבודה לממשלת שרון. בנובמבר 2005 ניצח עמיר פרץ את שמעון פרס בבחירות ליו"ר המפלגה. בנובמבר 2005 הקים רה"מ דאז אריאל שרון מפלגת מרכז חדשה - מפלגת קדימה, אליה הצטרפו כמה מבכירי מפלגת העבודה: שמעון פרס, דליה איציק וחיים רמון.

 

בבחירות לכנסת ה-17 (2006) זכתה המפלגה ב-20 מנדטים. במאי 2006 חתמה מפלגת העבודה על הסכם שותפות קואליציוני עם מפלגת קדימה והיתה לשותף העיקרי בממשלה החדשה שהרכיב יו"ר קדימה, אהוד אולמרט

 

אהוד ברק בכנס מסכם לקראת הפריימריז, 2007  (צילום: AFP)

 

במאי 2007 נערכו בחירות לראשות המפלגה, בין המועמדים עמיר פרץ, אהוד ברק, עמי אילון, אופיר פינס ודני יתום. מכיוון שאף אחד מהמועמדים לא השיג 40% מקולות הבוחרים הדרוש לבחירתו, נערך ביוני 2007 סיבוב בחירות שני בין שני המועמדים המובילים, אהוד וברק ועמי אילון. אהוד ברק, שזכה בכ- 51% מקולות הבוחרים, נבחר כיו"ר המפלגה.  

 

בבחירות לכנסת ה-18, בשנת 2009, הגיעה המפלגה לשפל היסטורי של 13 מנדטים בלבד, והפכה למפלגה הרביעית בגודלה בכנסת אחרי המפלגות קדימה, ליכוד וישראל ביתנו. היתה זאת הפעם הראשונה בהיסטוריה שהעבודה לא היתה אחת משתי המפלגות הגדולות בכנסת.

 

במרס 2009 הצטרפה העבודה לממשלה ברשות בנימין נתניהו, זאת למרות התנגדות של כמחצית מחברי המפלגה. זמן קצר לאחר מכן הודיעו כמה מחבריה כי הם אינם מקבלים את ההחלטה, והצביעו פעמים רבות בניגוד למשמעת הסיעתית ונגד החלטות הקואליציה.

 

בשל הקיפאון בתהליך השלום גבר הלחץ על אהוד ברק, שר הביטחון בממשלת נתניהו, להודיע על פרישה מהקואליציה, אך הלה ותומכיו במפלגה התנגדו למהלך, וכתוצאה מכך גבר השיתוק שאחז במפלגה ובמוסדותיה. בינואר 2011 הודיע ברק יחד עם 4 חברי מפלגה נוספים על הקמת סיעה חדשה בשם "עצמאות". זמן קצר לאחר מכן הודיעו 8 חברי מפלגת העבודה הנותרים הנותרים על פרישה מהממשלה.

 

 

ועידת מרכז מפלגת העבודה, אוקטובר 2006 (צילום: ירון ברנר)

 

מי שנבחרה לעמוד בראש המפלגה לקראת הבחירות לכנסת ה-19 הייתה שלי יחימוביץ'. בבחירות לכנסת, שנערכו בינואר 2013, זכתה המפלגה ב-15 מנדטים. 

 


אידיאולוגיה

הקמתה של מפלגת העבודה היוותה איחוד של מספר פלגים אידיאולוגיים בתנועת הפועלים הישראלית. תנועת "אחדות העבודה-פועלי ציון" הייתה פלג של תנועת העבודה שתמך בחיזוק מעמדה של הסתדרות העובדים ובהעמקת המעורבות הממשלתית בכלכלה. במישור המדיני תמכו אנשי "אחדות העבודה-פועלי ציון" בנקיטת עמדה ניטרלית במלחמה הקרה ומדיניות ביטחונית אקטיביסטית, כלומר, בנקיטת יוזמה התקפית נגד מדינות ערב.

 

הפלג המרכזי של מפלגה, מפא"י, התאפיין בתפיסה החברתית שהתווה עבורו ברל כצנלסון וכונתה "קונסטרוקטיביזם מהפכני". משמעות המושג היא השתלבות מלאה של מפלגת הפועלים במפעל הציוני גם במחיר שיתוף פעולה עם עקרונות המשק החופשי. תחת עקרון אידיאולוגי זה הנהיגה מפא"י מדיניות של סוציאליזם מתון ופרגמטי. במישור המדיני תמכו בהתקרבות לארצות הברית ובמדיניות חוץ ובטחון מתונה ופייסנית כלפי מדינות ערב.

 

פלג רפ"י, היה הסמן הימני של המפלגה. אנשיו תמכו בהתקרבות לארצות הברית, במדיניות התקפית כלפי מדינות ערב ובעריכת רפורמות ליברליות במשק. רפ"י נבדלה ממפלגות המרכז והימין הן במקורותיה ההיסטוריים, שהיו מצויים בתנועת העבודה, הן ברצונה לשמור על מעורבות גבוהה של הממשלה במשק.

 

עם הקמתה ב-1969 שמרה מפלגת העבודה על מדיניות מפא"י בתחום החברתי וגיבשה תפיסה של מדינת רווחה, תמכה בהמשך קיומו של מבנה ההסתדרות (על האיגוד המקצועי וחברת העובדים), והשתדלה להגיע לשוויוניות רבה יותר בהכנסה (ע"י חלוקתה המחודשת באמצעות מיסוי) ולהרחבה מתמדת בהיקף השירותים הכלליים. בתחום המדיני נקלעה למחלוקות קשות מבית. מנהיגי המפלגה נחלקו ביחסם לשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, הו שקראו לחתירה לקראת הסכם שלום המבוסס על פשרה טריטוריאלית והיו שקראו ליישב את השטחים ביהודים ולהימנע מויתור עליהם.

 

במפלגה התהוו 2 מחנות. מחנה ה"יונים", שתמך בפשרה טריטוריאלית, ומחנה ה"ניצים" שתמך בהתיישבות. החלוקה למחנות אלו חצתה את קווי הנאמנות הישנים שהתבססו על חילוקי דעות בתחום החברתי. לדוגמא, יצחק טבנקין, מראשי "אחדות העבודה-פועלי ציון" תמך בהתיישבות בעוד מנהיג אחר של התנועה, יגאל אלון, הציעה תכנית לפשרה טריטוריאלית.

 

עד מלחמת יום הכיפורים, נתנו אנשי רפ"י את הטון בתחום המדיני-ביטחוני. כוחם נבע מכך שהגורמים המתונים במפלגה חששו שאנשי רפ"י יפרשו ויאחדו כוחות עם הימין. מלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973), הביאה לירידה במעמדם של אנשי רפ"י (משה דיין, גולדה מאיר) שהואשמו בכישלון האסטרטגי, ומפלגת העבודה יכלה לפתח קו מדיני מתון יותר. במהלך כהונת ממשלת רבין הראשונה (1974 - 1977) הודגשה עוד יותר התפיסה החברתית של מדינת רווחה ועוצבה תפיסה מדינית של נכונות לפשרה טריטוריאלית עם מדינות ערב לצד התנגדות למשא ומתן עם ארגוני הטרור הפלסטיניים.

 

רבין, פרס וערפאת בטקס קבלת פרס נובל לשלום, 1994. המפלגה יזמה את חתימת הסכמי אוסלו עם הנהגת אש"ף (צילום: יעקב סער, לע"מ)

 

בעקבות המהפך הפוליטי ב-1977 (ניצחון הליכוד בבחירות לכנסת) הוקמה, לראשונה בתולדות מדינת ישראל, ממשלה שתמכה במדיניות חברתית ליברלית. בעקבות הרפורמות שיזמה ממשלתו של מנחם בגין התחדדו הבדלים האידיאולוגיים בין מפלגת העבודה לליכוד בתחום החברתי-כלכלי. תחת הנהגתו של שמעון פרס, מאנשי רפ"י, הדגישה מפלגת העבודה את הפאן החברתי באידיאולוגיה שלה וקראה להתערבות ממשלתית במשק ובשוק ההון.

 

בעקבות מלחמת לבנון הראשונה (1982) והאנתיפאדה הראשונה (1987), עברה האידיאולוגיה המדינית-ביטחונית של תנועת העבודה תהליך של גיבוש מחדש. המפלגה עברה לתמיכה מלאה בפשרה טריטוריאלית בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה וניאותה להכיר באש"ף כגורם פוליטי שניתן לשאת ולתת עמו.

 

ב-1992, כששבה מפלגת העבודה לשלטון, הוציאה מן הכוח אל הפועל את האידיאולוגיה שפיתחה במהלך שנות ה-70 ושנות ה-80. המפלגה יזמה את חתימת הסכמי אוסלו עם הנהגת אש"ף ואת חתימת הסכם השלום עם ממלכת ירדן. במישור החברתי פעלה להעמקת מעורבות הממשלה במתן שירותי רווחה לאזרח לצד עידוד היוזמה הפרטית במשק.

 


ציטוטים

 

  • "אנו שלושת המפלגות עומדות הערב להכריז על אחדותנו. מן הערב הזה, ניצור יחד. לא התאחדנו נגד, התאחדנו בעד. מי יתן וכולנו נהיה ראויים לשעה זו" (מנאומה של גולדה מאיר בכנס יסוד מפלגת העבודה, 1968).

 

  • "הגיע תורם של בני דור המייסדים" (מדבריו של יצחק רבין בעת בחירתו ליו"ר מפלגת העבודה, 1974).

 


מידע נוסף

 

זו הארץ – תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל על ציר הזמן (9,000 לפנה"ס ואילך). פרויקט מיוחד של אנציקלופדיה ynet.

לציר הזמן – לחצו כאן

 


יש לכם הערה לערך ?


חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ynet בסלולר
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
שופינג לאשה
כיכר השבת
יחסים
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
ידיעות בתי ספר
ידיעות אחרונות
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות


YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
-nc  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©