עברית, לשון שמית צפונית מערבית של שבטי העברים; לשון עם ישראל. לשון המקרא. הכינוי 'עברית' נזכר לראשונה בספר בן סירא. במקרא מכונה הלשון 'שפת כנען' או 'יהודית', והכוונה כנראה לאחד מלהגיה. העדויות הקדומות ביותר בעברית (חרסים וכתובות שנחשפו בחפירות בא"י) מלמדות על לשון ותיקה, מפותחת ובעלת מסורת. אי אפשר לשחזר את צורת הדיבור דאז, אך אין ספק שהיו להגים בלשון, שנבדלו זה מזה במיבטא, בדקדוק ובאוצר המלים. ניכרו במיוחד הלהג הצפוני והלהג הדרומי.
העדות הלשונית החשובה ביותר לתקופה זו, ספר התנ"ך, עם שהיא מציגה לשון כמעט אחידה (עובדה תמוהה לנוכח מיגוון היצירות הכלולות בה, והחובקות תקופה של כ-1,000 שנה: 200-1250 לפנה"ס), מעידה על תכונות לשוניות שכבר התחילו לשקוע (יחסות, צורות נטייה ארכאיות) ועל מגע...
