שמואל יוסף עגנון

יצירותיו עוסקות בבעיות הרוח המרכזיות של היהדות בזמננו: התפוררות אורחות החיים המסורתיים, אובדן האמונה ואובדן הזהות. יצירתו הענפה כוללת סיפורים קצרים, נובלות ורומנים במגוון רחב של צורות ביטוי, מריאליזם נוקב ועד פנטזיה נטולת גבולות. כתיבתו יונקת ממסורת התרבות היהודית לדורותיה ומן הספרות האירופית ומשתרעת על פני 60שנות כתיבה.

עגנון נולד בעיר בוצ'אץ' שבגליציה המזרחית. אביו היה סוחר פרוות ומחסידיו של הרב מצורטקוב. הוא חונך על ברכי היהדות ואת מרבית שנותיו חי כאדם דתי. בגיל צעיר מאוד החל לחבר שירים וסיפורים ביידיש ובעברית. ב-1907 עלה לארץ ישראל ועבד במזכירות כתב העת "העומר". בכתב עת זה נדפס ב-1908 סיפורו "עגונות", שעליו חתם לראשונה בשם עגנון; ב-1924 היה שם זה לשמו הרשמי. בימי שהותו בארץ נתפרסמו סיפוריו בכתבי עת שונים, במיוחד ב"הפועל הצעיר", וב-1912 פרסם  את "והיה העקוב למישור" - ספרו הראשון.

ב-1913 יצא עגנון את הארץ ושהה בגרמניה עד 1924. בתקופה זו עסק, בין השאר, באיסוף סיפורי חסידים לצדו של מרטין בובר. ב-1924 נשרף ביתו ועמו כתב היד של הרומן "בצרור החיים", על הווי החיים של יהודי גליציה, המתוארים על רקע אוטוביוגרפי. בתקופה זו כתב סיפורים מסוגים שונים, בהם סיפורים עממיים, סאטירות, סיפורים רומנטיים ברוח הבלדה וסיפורי אהבה ריאליסטיים. אז גם פרסם את הסיפורים "בנערינו ובזקנינו", "עובדיה בעל מום" ו"בדמי ימיה". וכן ראו אור שלושה קובצי סיפורים משלו: "סיפורי מעשיות" (1921), "בסוד ישרים" (1921) ו"על כפות המנעול" (1922).

ב-1924 חזר עגנון והתיישב בירושלים. מאז יצא את הארץ רק פעמים ספורות לתקופות קצרות, והתמסר כליל לעבודתו הספרותית. ב-1931 יצאו לאור ארבעה כרכים של כתביו, בהם הרומן הגדול "הכנסת כלה", אפוס עממי רחב-יריעה (מהדורה נוספת ומורחבת ראתה אור ב-1953).

ב-1932 התחיל לפרסם סיפורים מתוך "ספר המעשים", שהם סיפורים לא-ריאליסטיים המבטלים את ממדי הזמן והמקום וחושפים את עולמו המתערער של האדם המאמין, שיסודות אמונתו מתחילים להתמוטט באורח לא מודע. אולם בה בעת לא זנח את הסוגות האחרות, בהן סיפורי אהבה וסיפורי יראים. ב-1934 פורסם "בלבב ימים", סיפור על עליית החסידים הראשונים, הרצוף מעשי פלאים. ב-1935 הופיע "סיפור פשוט", רומן קצר המתרחש בשלהי המאה ה-19 ומתאר התנגשות בין דורות. באותה שנה גם ראה אור הקובץ "בשובה ונחת".

ש"י עגנון (מימין) במפגש עם הסופר הגרמני גינתר גראס בירושלים, 1967 (צילום: פריץ כהן, לע"מ)

ב-1938 פרסם עגנון שתי אנתולוגיות: "ימים נוראים" ו"ספר, סופר וסיפור". בשנות ה-30 גם כתב את סיפור האהבה "פנים אחרות" (1933), את הסיפור הסמלי "עפר ארץ ישראל" (1937) ואת הסיפור מימי הנעורים "ביער ובעיר" (1938). סיפורים אלה כונסו בקובץ "אלו ואלו" (1941). בה בעת החל לעבוד על הרומן השני, "אורח נטה ללון", שהוא פסגת יצירתו הרומניסטית (ראה אור ב-1939, ונוסח שני הופיע ב-1950). גרעין ריאלי לרומן זה הוא ביקורו הקצר בעיר הולדתו ב-1930. הספר משקף יאוש ודכדוך נפש של העולם היהודי בשנות ה-30. בפרקים רבים בספר מוצגת תמונה גרוטסקית-סיוטית של העיירה בגליציה, שבתי מדרשיה התרוקנו, אנשיה שבורים ונדכאים וחברתה גוססת ומתפוררת.

ב-1945 ראה אור רומן גדול נוסף של עגנון, מימי העלייה השנייה, "תמול שלשום". הרומן מגולל את קורותיו של גיבור תמים הנקרע בין העולם החדש שאותו מייצגת העיר תל-אביב לבין עולמה המסורתי של ירושלים. גם בשנות ה-40 המשיך לחבר סיפורים, בהם סיפורי האהבה "הרופא וגרושתו" (1941) ו"שבועת אמונים" (1943), שבולטת בהם הנימה הסמלית, וסיפורים סמליים מובהקים כגון "עידו ועינם" (1950) ו"המלבוש" (1950). סיפוריו מאותה תקופה כונסו בשני כרכים נוספים: "סמוך ונראה" (1951) ו"עד הנה" (1952). ב-1953 יצאה לאור מהדורה חדשה של כל כתביו ב-7 כרכים. ב-1954 פרסם את הסיפור "עד עולם" וב-1958 את "הדום וכסא"; שניהם ממשיכים את הקו הסמלי ביצירתו. ב-1962 יצא לאור כרך נוסף של כתביו - "האש והעצים".

מורשתו רבת-הפנים של עגנון כוללת סיפורים ורומנים מסוגים שונים: עממיים-אגדתיים, ריאליסטיים ו סוריאליסטיים, סמליים ורומנטיים. מורשת זו אינה מתמצה ב-8 הכרכים שיצאו בחייו של עגנון. אחרי מותו המשיכה בתו, אמונה ירון, בהוצאה לאור של כתביו מן העזבון. מתוך אלה ראו אור: "שירה" (1971) - רומן מחוגי האינטליגנציה הירושלמית; "עיר ומלואה" (1973) - קובץ סיפורי בוצ'אץ'; "בחנותו של מר לובלין" (1975) - רומן מימי שהותו של עגנון בגרמניה, המתרחש בלייפציג; "לפנים מן החומה" (1975); "מעצמי אל עצמי" (1976) - מאמרים, נאומים ודברים לעת מצוא; "פתחי דברים" (1977) - סיפורים; מהדורה מורחבת של האנתולוגיה "ספר, סופר וסיפור" (1978); "קורות בתינו" (1979); מכתבים לאשתו, "אסתרליין יקירתי" (1983); וקובץ סיפורים קצרים "תכריך של סיפורים" (1984). חומר רב מארכיונו של עגנון שמור במחלקת כתבי היד של האוניברסיטה העברית בירושלים.

סגנון כתיבתו של עגנון מקורי ומיוחד בין הסופרים העבריים. אופיינית לו לשונו, שהיא כהמשך ללשון ספרות החסידים והיראים, והרבה בה מלשון חז"ל שבמדרש ובאגדה. כחבר בוועד הלשון העברית ובאקדמיה ללשון עברית השתדל לשמור על מסורת הלשון לכל תקופותיה.

לכתבה המלאה - לחצו כאן.

דמי ימיו - "לרגל פסטיבל המשוררים המתקיים במטולה יוצא לאור 'קול שירה', מארז בו מילים וצלילים של משוררים חיים ומתים. האזינו לקולו הנשבר של ש"י עגנון כשהוא מקריא מ'בדמי ימיה'". כתבה באתר ynet.

לכתבה המלאה - לחצו כאן. 

הסתיים השחזור של בית עגנון - בית הסופר וזוכה פרס הנובל, ש"י עגנון, נפתח לציבור אחרי שלוש שנים של שיפוצים והוכרז כ"בית לאומי". זה התחיל בארוחה חגיגית של מאכלים מתוך סיפוריו. כתבה באתר ynet.

לכתבה המלאה - לחצו כאן. 

אמן הלשון הנכחדת - ארבעים שנה לאחר מות ש"י עגנון הדורות החילונים שאחריו אינם מסוגלים לקרוא את שפתו ולהבינה. הדבר היחיד שניתן לעשות הוא להוציא לאור מהדורה מוערת לכל כתביו בחסותה של המדינה. אריאנה מלמד על סופר נדיר שקצת איבדנו. כתבה באתר ynet.

לכתבה המלאה - לחצו כאן. 

שירה - עלילתו של הרומן "שירה" מתרחשת בירושלים של שנות ה-30 וה-40, בימי המרד הערבי ותחילת מלחמת העולם השנייה. במרכז הרומן ניצב מנפרד הרבסט, מרצה להיסטוריה באוניברסיטה, הנקרע בין החיבה והרגשת הנאמנות אל אשתו המסורה לבין תשוקתו אל האחות שירה. הספר ראה אור ב-1971, שנה לאחר מותו של עגנון. להלן קטע מתוך הרומן. מתוך אתר Ynet.

לטקסט המלא - לחץ כאן

שיעור ספרות - מאחורי כל יצירה מתחבא יוצר, ומאחורי כל יוצר מסתתר סיפור. מסע בעקבות סיפורי חייהם של הכותבים הגדולים, בישראל ובעולם. פרוייקט באנציקלופדיה ynet

לעמוד הפרוייקט - לחצו כאן