אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  האינדקס  |  ספקים למשרד
|שלום אורח
התחבר
|הירשמו ל-ynet

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


יען.
יען. צילום: גטי אימג' בנק ישראל
 
פינגווין.
פינגווין. צילום: אבי אוחיון, לע"מ
 
ברווז.
ברווז. 
 
שרקרק.
שרקרק. צילום: לע"מ
 
נשר.
נשר. צילום: חיים זיו
 
אלבטרוס.
אלבטרוס. צילום: גטי אימג' בנק ישראל
 
 פורמט להדפסה  הדפס

אתרים נוספים
 מידע על עופות מאתר אוניברסיטת ברקלי
 סיווג עופות מאתר אוניברסיטת מישיגן
 המרכז הבינלאומי לחקר נדידת הציפורים בלטרון


ערכים קשורים
 יען
 קיווי
 פינגווין
 טבלניים
 קורמורן
 ברווזיים
 שחפיים
 שלדגיים
 שרקרקיים
 סיסיים
 שלד
 זוחלים
 יונקים
 אנטארקטיקה
 אקלים
 אלבטרוס
 נוצה
 עור
 קשקשים
 אפידרמיס
 עמוד השדרה
 דרור הבית
 ברבור
 נשר
 עיט
 דורסים
 חוגלה
 פרושיים
 אווז
 עגוריים
 חסידה
 פלמינגו מצוי
 אווזאים
 אנפה
 פרס
 חופמאים
 פשוש
 ציפורי שיר
 עפרוניים
 ירגזיים
 גיבתוניים
 תרנגולאים
 עורב
 יונה
 סיבכי
 דינוזאורים
 פליאונטולוגיה
 איאוקן
 פלייסטוקן
 קרחון
 יסעור
 שלך
 זרזיריים
 חולייתנים


תחומים קשורים
 זואולוגיה


 
 
 

עופות


Aves

מבנה |  המוח והחושים  |  רבייה |  המזון ועיכולו |  מוצא העופות

עופות, מחלקה של חולייתנים, מעופפים ברובם, ומהווים קבוצה מוגדרת היטב. שורה ארוכה של סימנים מאפיינת את העופות, כשהבולט בהם הוא כיסוי הגוף בנוצות. גוף העופות עוטה נוצות, למעט המקור וחלקים של הרגליים. לשום בעל חיים שאינו נמנה על מחלקת העופות אין נוצות.

 


מבנה

לעופות שני זוגות גפיים; זוג הגפיים הקדמיות הן כנפיים המשמשות למעוף, פרט למינים מעטים, כגון היען, האמו, הקזואר, הקיווי ועופות איים אחדים. בפינגווין הפכו הגפיים הקדמיות למעין סנפירים המסייעים בשחייה.

הגפיים האחוריות, הרגליים, משמשות לרוב להליכה, לעיתים גם לשחייה כמו אצל הטבלניים, הקורמורנים, הברווזיים והשחפיים. יש עופות שאינם מסוגלים ללכת כלל, כגון: שלדגים, שרקרקיים  וסיסיים, שרגליהם משמשות לעמידה או לאחיזה בלבד. במשפחות אחדות משמשות הרגליים לאחיזה במזון, ולעיתים אף לקטילתו.

לעופות יש מקור הבנוי מלסתות מוארכות ומכוסות בנדנים העשויים מחומר קרני. בכל המינים החיים כיום המקור חסר שיניים.

שלדם של העופות קל, וזו אחת מהתאמותיהם למעוף. העצמות הבונות את השלד חלולות וספוגיות. השלד אחיד למדי בצורתו: זהו שלד מכונס וקצר, המשלב חוזק, קלות ויציבות. עם זאת, השלד קשיח למדי, מאחר שאחדות מעצמות השלד, מהן שהיו נפרדות בשלב העובר, התאחו. חלקי השלד הניידים הם הראש, הצוואר, הגפיים, ובמידת מה גם הזנב המקוצר.

העופות הם בעלי חיים הומיאותרמיים - חום גופם קבוע לערך ("בעלי דם חם"), ואינו תלוי בטמפרטורה החיצונית (כמו בזוחלים). חום גופם עשוי להשתנות ב-3 מעלות במשך היממה, בהתאם למחזור יומי קבוע. טמפרטורת גופם גבוהה לרוב מזו של היונקים ונעה במינים שונים ובמצבים שונים בין 37.7° ל-43.5° צלזיוס, לרוב בין 40° ל-42° צלזיוס.

בזכות חום גופם הקבוע והגבוה, מצליחים עופות להתקיים בכל היבשות, לרבות אנטארקטיקה. הם חיים בכל סוגי האקלים: מהקטבים למדבריות חמים, מהטונדרה ליערות עד, וממרחבי האוקיינוסים ועד למרומי ההרים. הקטן בעופות הוא מין של קוליברי, שמשקלו 2.25 ג'; ואילו הכבד והגדול שבהם הוא היען, שגובהו עשוי להגיע כדי 2.5 מ' ומשקלו ל-150 ק"ג. מוטת כנפיו של הקוליברי הזעיר כ-9 ס"מ, ואילו זו של אלבטרוס נודד מגיעה ל-365 ס"מ.

הנוצות

הנוצות הן המאפיין הבולט ביותר של העופות. הן קלות מאד וקשיחות, והתאמתן למעוף כה מושלמת עד כי נוטים לשכוח כי ייעודן הראשוני היה בידוד הגוף (כדי לשמור על חומו הקבוע); המעוף התפתח רק בשלב מאוחר יותר.

הנוצה היא מבנה עורי. התפתחותה דומה תחילה להתפתחות קשקש של זוחל. היא צומחת מבסיסה ובנויה רק מתאי עילית העור (תאים אפידרמליים). כל נוצה גדלה עד לגודל מסויים ואז היא מפסיקה לצמוח. מאותו רגע היא מבנה קרני, חסר תאים חיים, והיא מקבלת מהגוף רק משען.

עמוד השדרה

בעמוד השדרה של העופות יש החל מ-39 חוליות (בדרור) ועד 63 חוליות (בברבור). החוליות צמודות ומחוברות זו לזו במידה היוצרת עמוד שדרה קשיח.

הכנף

חגורת הכתפיים שבאזור החזה משמשת משען לתנועת הכנפיים. בכנף אפשר להבחין בעקבות החלקים הבסיסיים של גף קדמית של חולייתן, אך חלו בהם שינויים. עצם הזרוע קצרה, רחבה וחזקה. היא קצרה ועבה במיוחד בעופות המרבים לעוף באופן פעיל כסיסים וקוליבריים, וארוכה יותר בעופות המרבים לגלוש ולדאות כנשר וכאלבטרוס.

 

ציפורים נודדות במעגן מיכאל. עופות מים גדולים, דורסים מרהיבים וציפורי שיר קטנות (צילום: רועי גזית. עריכה: צח גולדברגר)

בכנף נותרו שלוש אצבעות. הראשונה, הבוהן, קטנה ובעלת פרק אחד. מחוברות אליה 3-4 נוצות קטנות המהוות את הכנפית, מעין כנף קטנה נפרדת מהכנף, הבולטת במיוחד בעופות שהכנף שלהם קצרה ועגולה, והיא מגבירה את היעילות האוירודינמית של הכנף בעת מעוף במהירות נמוכה. האצבע השנייה ארוכה יחסית ובה שני פרקים. באצבע השלישית פרק אחד קטן. בעוברים של מינים אחדים יש טפרים (מעין ציפורניים ארוכות וחדות) בקצות האצבעות.

 


המוח והחושים

מוחם של העופות דומה ביסודו למוחם של הזוחלים, אך הוא גדול יותר, חלק וקליפתו דקה.

חוש הראייה: הוא המפותח בחושי העוף, והוא נחשב למדויק ולמשוכלל בעולם החי. גודלן של העיניים, יחסית לגודלו של הראש, מעיד לרוב על כושרו של חוש זה, ועיניים של אוח או של
עיט הן בגודל עיני אדם ואף גדולות יותר. בשל גודל ארובות העיניים, אין כמעט מקום לאונות הרחה ולפיכך חוש הריח של העופות מנוון יחסית, וכמוהו גם חוש הטעם.

חוש השמיעה הוא השני בחשיבותו בין חושי העופות: דורסי לילה מצטיינים בו במיוחד והם עשויים לאתר את טרפם בלילה באמצעותו בלבד. חוש השמיעה נועד לקלוט גם את שפע האותות שהעופות משמיעים לצורכי תקשורת.

הקולות

העופות נזקקים במהלך חייהם לתקשורת מפותחת לצורכיהם השונים. חלק מתקשורת זו היא ויזואלית, ומתבצעת באמצעות חוש הראייה, אך חלק נכבד ממנה הוא אקוסטי. בעוד שצורתו של העוף וצבעיו הם קבועים ואינם ניתנים כמעט לשינויים שהוא יכול לשלוט עליהם, הרי השמעת הקול נתונה לשליטתו המוחלטת של העוף, והשמעת קול כלשהו משנה באופן מיידי את הסביבה האקוסטית.

מנגנון יצירת הקול בעופות נמצא בתחתית הקנה, בגרון התחתי (Syrinx), במקום שמסתעפות הסימפונות ולא בגרון העליון כביונקים.

 


רבייה

לרוב, העופות הם מונוגמים, דהיינו זכר אחד "נשוי" לנקבה אחת ולהיפך. יש מינים שחיי המשפחה שלהם נמשכים מחזור קינון אחד או עונת קינון אחת בלבד, כמיני ברווזיים, חוגלות, שחפיים ופרוש, ובמינים אחדים שומרים בני הזוג אמונים זה לזה עד אחרית ימיהם, כאווז, עגור וקאק.

במינים אחדים של עופות יש פוליגמיה, היינו "ריבוי נישואים" מצב שבו יש לזכר או לנקבה יותר מבן זוג אחד; הוא כולל פוליגיניה (ריבוי נקבות) ופוליאנדריה (ריבוי זכרים).

לרוב העופות אין איבר הזדווגות, והזרע מועבר אל הנקבה בעת הצמדת פתח הביב (חלל המשמש ליציאת הפרשות) של הזכר לפתח הביב של הנקבה. רק במינים מעטים, כגון יען, קזואר, חסידה, פלמינגו ובני סדרת האווזאים, יש לזכר איבר מין (פניס), שהוא שלוחה של דופן הביב. איבר זה, וכן האשכים בזכר והשחלות בנקבה, גדלים לקראת עונת הרבייה ושבים ומתנוונים אחריה.

הקן והביצים

עופות מטילים לרוב את ביציהם בקן, בו דוגר העוף ומגן על הביצים והצאצאים המתפתחים מפני קור, חום וטורפים. לעיתים הקן אינו אלא גומה בקרקע, או שקע רדוד על מדף של סלע. ציפורי השיר בונות את הקנים המשוכללים ביותר, המורכבים ביותר ובעלי הבידוד התרמי היעיל ביותר.

ההטלה

שלא כזוחלים, המטילים את כל תטולתם בפעם אחת, מטילים רוב העופות ביצה ליום, כדי למנוע עומס יתר על משקל גופם. יען, טבלן מצויץ, אנפה, חסידה וברבור מטילים ביצה מדי כיומיים, ואילו אצל פרס ועיט צפרדעים עשויים לחלוף ארבעה ואף חמישה ימים בין הטלת ביצה לבאה אחריה.

הדגירה

הדגירה מספקת לעובר המתפתח חום והגנה. מינים אחדים מתחילים לדגור לאחר הטלת הביצה הראשונה - כך נוהגים טבלנים, אנפות, חסידות, דורסי יום ודורסי לילה. הגוזלים בוקעים בזה אחר זה ברווחי זמן דומים לרווחי ההטלה.

לרוב מתחילים שני הזוויגים בעול הדגירה, בעיקר במינים שהזכר והנקבה דומים במראם, כמו אנפות, חסידות, נשרים, חופמאים, שלדגים, פשוש וסיבכים אחדים. חלוקה בעול הדגירה אינה בהכרח חלוקה שווה, ולרוב הנקבה דוגרת יותר.

בהרבה מיני ברווזים דוגרת הנקבה לבדה, וכך גם בדורסי יום שונים, ברוב דורסי הלילה ובהרבה ציפורי שיר ובהם עפרוניים, ירגזיים, פרושיים וגיבתוניים. לעיתים קרובות מאכיל הזכר את הנקבה הדוגרת. רק לעיתים רחוקות דוגר הזכר לבדו: בקיווי, באמו ובקזואר, וכן במינים הפוליאנדריים כחרטומית בנגלית ושחיינית. הדגירה נמשכת מ-10 ימים במיני נקר ועד 80 יום ויותר בקיווי ובאלבטרוס.

הצאצאים

מבחינים בצאצאים בין אפרוחים לגוזלים לפי דרגת התפתחותם בעת בקיעתם מן הביצה. אפרוחים בוקעים כשהם עוטים פלומה, עיניהם פקוחות ועירניות, רגליהם מפותחות והם מסוגלים תוך זמן קצר להתנועע ולאכול בכוחות עצמם. אפרוחים יש בעיקר לדוגרי קרקע, שהם רצים או שוחים היטב, כמו תרנגולאים, חופמאים ואווזאים.

 

אפרוחים (צילום: גלית רויכמן)

גוזלים בוקעים עירומים (או כמעט עירומים) וסומים. הם חלשים מכדי לנוע על רגליהם. בימים הראשונים הם מסוגלים רק להרים את ראשם ולפעור את לועם כדי לקבל מזון. כל צאצאי ציפורי השיר הם כאלה.

 


המזון ועיכולו

העוף, שחום גופו גבוה וחילוף החומרים בו מהיר מאד, זקוק לתזונה מרובה ותכופה כדי למלא את צריכתו באנרגיה. מגוון מזונותיהם של העופות הוא רב ביותר: זרעים, פירות, נבטים, צוף, תולעים ורכיכות, חרקים ופרוקי רגליים אחרים, דגים, זוחלים ויונקים. אף עלים ועשב, שערכם התזונתי ירוד, נאכלים במידת מה על ידי עופות. מינים מעטים, כעורב ושחף, אוכלים כמעט כל מזון המזדמן להם, אך רוב מיני העופות התמחו במידה זו או אחרת להיות ניזונים מסוג מסוים של מזון.

 

המקור הוא האיבר העיקרי שהעופות מלקטים או צדים באמצעותו את מזונם, ולו צורות שונות. במקור אין שיניים, ואף שרירי הלעיסה חלשים, ועל כן בולעים עופות רבים את מזונם בשלמותו. מחלל הפה עובר המזון דרך בית בליעה לוושט ארוך, עשיר בבלוטות ריר. לעתים מתרחב בסיסו של הוושט לזפק, במיוחד באוכלי זרעים כתרנגולות ויונים. הזרעים שוהים בזפק שעות אחדות (גם כשהעוף רעב) ומתרככים בו. בדורסי יום משמש הזפק כמחסן מזון רזרבי, לאחר שהקיבה התמלאה. ביונים משמש הזפק לא רק לאגירת מזון אלא גם להפרשת "חלב יונים" המשמש להאכלת הגוזלים.

 

לעופות שתי קיבות, קדמית, היא קיבת הבלוטות, ואחורית, היא הקיבה השרירית או הקורקבן. קיבת הבלוטות מפרישה אנזימי עיכול, ובאוכלי פגרים הפרשותיה חומציות מאוד וממיסות את העצמות. קיבת השרירים טוחנת ושוחקת את המזון בהיעדר שיניים. לעתים קרובות בולע העוף אבנים קטנות המסייעות בטחינת המזון.

 

מערכת העיכול של העופות יעילה מאוד, וממצה מן המזון את מרבית אבות המזון שבו, ולכן הפרשותיהם מעטות יחסית. תהליך העיכול הנו מהיר ביותר: חנקן גדול מעכל עכבר במשך כשלוש שעות בלבד, ואילו סיבכי שחור כיפה מפריש זרעי אוכמניות תוך כ-12 דקות מאכילתן. העיכול היעיל אינו מכביד על הגוף ובכך תורם למעוף. חלקי מזון שאינם ראויים לעיכול, ככיטין, נוצות ושערות, נפלטים לעתים קרובות מהמקור, ונקראים צנפות.

 


מוצא העופות

הערכות החוקרים מצביעות על כך שמוצאם של העופות מזוחלים מעופפים קדמוניים, ואולי אף מדינוזאורים. שלבי התפתחותם לוטים עדיין בערפל, בהעדר נתונים פליאונטולוגיים מספיקים.

השגשוג וההתמיינות (תהליך התפתחותי-אבולוציוני) החשובים ביותר של העופות התרחשו בתקופת האיאוקן (יחידת זמן גיאולוגית), עם העלמם של הדינוזאורים ופתיחת מקומות חיות רבים בפני העופות המתרבים והמתפשטים. בראשית האיאוקן, לפני כ-55 מיליון שנה, השיגו כבר העופות את מלוא יכולת מעופם והגיעו גם למיצוי יכולתם בריצה ובשחיה.

במשך הפלייסטוקן, שראשיתו לפני כ-2 מיליון שנה, נעלמו מינים רבים של עופות בעקבות שינויי אקלים קיצוניים, בעיקר התפשטותם קרחונים. לפי אחד האומדנים הגיע מספר מיני העופות בראשית אותה תקופה לכדי 150,000. מאלה נותרו כיום רק 9,000 מינים.

תוחלת החיים הממוצעת של רוב ציפורי השיר היא כשנה עד שנתיים, של שחפים 3-4 שנים, של סיס מצוי כ-5.5 שנים, של יסעור עשנוני כ-20 שנים ושל אלבטרוס כ-36 שנים. הגילים המרביים של עופות מטובעים (שסומנו בטבעת מזוהה) בטבע היו: מין של אלבטרוס 42 שנים, שלצדף 36 שנים, שלך 32 שנים, זרזיר 20 שנה, דרור הבית 10 שנים ופשוש 4.5 שנים.

 


יש לכם הערה לערך ?


חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
קהילות
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ynet בסלולר
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
קטלוג אופנה
JumpStarter
יחסים
קהילות
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות

YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותTotal media - Interactive media technologiesApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
as30-c  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©
 
פיקוד העורף התרעה במרחב:
    למציאת מרחב ההתגוננות האישי שלכם »
    פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה
    רשימת יישובים במרחב