מחמוד עבאס (יליד 1935), מנהיג פלסטינאי וממייסדי תנועת פתח.
נשיא הרשות הפלסטינית (מינואר
2005). כיהן כראש הממשלה של הרשות הפלסטינית במשך זמן קצר (ממאי עד ספטמבר 2003). מוכר בכינוי אבו-מאזן.
עבאס נולד בעיר צפת, ובמהלך מלחמת העצמאות
(1948) נמלט לסוריה עם בני משפחתו ונהיה לפליט. עסק בהוראה, סיים לימודי תואר ראשון במשפטים באוניברסיטת דמשק והוסמך כדוקטור להיסטוריה במוסקבה (עבודת הדוקטורט שהגיש דנה בשיתוף הפעולה בין התנועה הציונית לשלטון הנאצי). לקראת סוף שנות ה-50 היגר לקטאר
ועסק באירגון קבוצות פעילים פלסטיניות.
אבו מאזן (משמאל), אהוד אולמרט וג'ורג' בוש בועידת אנאפוליס, 2007 (צילום: AP)
בתחילת שנות ה-60 נמנה על חבורת מייסדי ארגון פתח, לצדו של יאסר ערפאת.
בשנים לאחר מכן לקח חלק פעיל בהנהגת המאבק הפלסטיני, ליווה את ערפאת במעבר לירדן, ללבנון ולתוניסיה ושימש בתפקיד חבר המועצה הלאומית הפלסטינית וחבר בוועד הפועל של ארגון אש"ף.
ב-1980 מונה אבו-מאזן לנהל את מחלקת יחסי החוץ של האירגון. ב-1988, לאחר חיסולו של ח'ליל אל ווזיר
(אבו-ג'יהאד), נתמנה לניהול המאבק הפלסטיני בשטחי הגדה המערבית. ב-1996 מונה לתפקיד המזכיר הכללי של הוועד הפועל, ובכך למעשה סומן כאיש השני בחשיבותו בארגון ומיורשיו האפשריים של ערפאת.
אבו-מאזן נחשב לתומך בהשגת פתרון מדיני לסכסוך הישראלי-פלסטיני, וככזה היה מעורב לאורך השנים ברוב השיחות עם ישראל. בשנות ה-70 ניהל מטעם הארגון מגעים עם כמה מנציגי השמאל בישראל, ביניהם מתי פלד,
והשניים פרסמו מסמך עקרונות לפתרון הסכסוך. בשנת 1991 היה מעורב בתיאום המו"מ עם ישראל בוועידת מדריד.
היה מראשי צוות המו"מ עם ישראל בניסוח הסכמי אוסלו
ונחשב לאחד מאדריכלי ההסכמים. במהלך המו"מ העמיק ופיתח יחסים אישיים עם מספר מנהיגים ישראלים כיוסי ביילין.
בשנת 1995 ניסחו השניים מסמך עקרונות משותף ("מסמך ביילין-אבו-מאזן"), אך רק בשנת 2000 פורסמו עיקרי המסמך.
בשנת 1995 שב לשטחי יהודה ושומרון ומונה לאחראי על תיק הפליטים בממשלה הפלסטיני. בה בעת המשיך במעורבותו ברוב שיחות המו"מ עם ישראל. עמדותיו המתונות וחוסר מעורבותו הישירה בפעולות טרור סימנו את אבו-מאזן כאחד מיורשיו המועדפים של ערפאת בעיני ישראל, ארה"ב ומדינות אירופה. במרס 2003, לאחר לחץ בינלאומי כבד, הטיל עליו ערפאת להקים ממשלה פלסטינית חדשה. גורלה של ממשלה זו וסמכויותיו הברורות של אבו-מאזן כראש ממשלה מול ערפאת הנשיא, גרמו מתיחות רבה בין שני האישים.
אבו מאזן עם יאסר ערפאת לאחר הקמת ממשלה פלסטינית חדשה, 2003 (צילום: AP)
באפריל 2003, בלחץ אמריקני מסיבי, נפתחו מגעים בין הממשלה הפלסטינית לממשלת ישראל. כארבעה חודשים לאחר מינויו התפטר אבו-מאזן מתפקידו. בראיון שנתן כשנה לאחר מכן נימק את התפטרותו בהיעדר שיתוף פעולה מצד ממשלת ישראל והממשל האמריקני, ובהסתה הפרועה שהתנהלה נגדו ברחוב הפלסטיני (ככל הנראה בעידודו של יאסר ערפאת).
ההחמרה בבריאותו של ערפאת במהלך נובמבר 2004 השיבה את אבו-מאזן אל מוקד הכוח השלטוני ברשות הפלסטינית. עם מותו של ערפאת באותו חודש, נתמנה למחליפו בתפקיד יו"ר הוועד הפועל של אש"ף, קרי ראש הארגון בפועל. בינואר 2005 ניצח בבחירות לתפקיד נשיא הרשות הפלסטינית.
אבו מאזן לאחר הניצחון בבחירות לתפקיד נשיא הרשות הפלסטינית, 2005 (צילום: רויטרס)
בינואר 2006 נערכו בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, הגוף המחוקק ברשות הפלסטינית. בבחירות התמודדה תנועת פתח (אשר החזיקה ברוב מושבי המועצה טרם הבחירות), ובפעם הראשונה גם יריבתה העיקרית - תנועת חמאס.
הבחירות הסתיימו בניצחון מפתיע וחסר תקדים של החמאס. מתוך 132 המושבים במועצה זכתה תנועת חמאס ב-76 מושבים מול 43 מושבים בלבד של פתח.
נצחונו של החמאס ערער את מעמדו הפוליטי של אבו-מאזן והביא לפתיחת עימות מתמשך בינו לבין רה"מ איסמעיל הנייה, ולמעשה
לעימות בין תנועת פתח לתנועת חמאס. המאבק בין שתי התנועות הגיע לכדי התנגשויות אלימות והרג הדדי. במהלך 2006 פתח אבו מאזן במו"מ עם תנועת החמאס במטרה להקים ממשלת אחדות. מו"מ זה ידע משברים רבים, אולם לבסוף הצליחו שני הצדדים להגיע להסכמה, בחסות ערב הסעודית (הסכם מכה). במרס 2007 הושבעה ממשלת האחדות חמאס-פתח והחלה בכהונתה.
אבו מאזן עם איסמעיל הנייה לאחר הקמת ממשלת האחדות חמאס-פתח, 2007 (צילום: AP)
למרות הקמת ממשלת האחדות, העימות האלים בין החמאס לפתח המשיך להתקיים בעוצמות שונות, בעיקר בשטחי רצועת עזה.
ביוני 2007 הגיע העימות לשיא כאשר תקפו כוחות החמאס את עמדות הפתח, מעוזיו ומשרדיהם הרשמיים של מנגנוני הביטחון והשלטון (שנמצאו בשליטת הפתח) של הרשות הפלסטינית ברצועת עזה. התנגדות כוחות הפתח למתקפה הנרחבת היתה חלושה, ותוך זמן קצר השיג החמאס שליטה מלאה בכל שטחי הרצועה. בעקבות המהלך הודיע אבו-מאזן על פירוק ממשלת האחדות חמאס-פתח והקמת ממשלת חירום בראשות סלאם פיאד.
מנגד הודיע החמאס כי הממשלה בראשות איסמעיל הנייה תמשיך לפעול כסדרה.
במהלך 2007 קיימה ממשלת אבו-מאזן מו"מ מדיני עם ישראל, בתמיכת ארה"ב. שיחות המו"מ הובילו לעריכתה של ועידת שלום בינלאומית (בנובמבר 2007) בארה"ב, ועידת אנאפוליס, ואליה זומנו נציגי ישראל ומדינות ערב, לרבות אבו-מאזן. בתום הוועידה פורסמה הצהרה ישראלית-פלסטינית (בחסות אמריקנית), ועל פיה המו"מ בין הצדדים יימשך בתום הוועידה, יושג הסכם קבע לסיום הסכסוך בין העמים עד לסוף שנת 2008, והפתרון לסכסוך יכלול את הקמתה של מדינה פלסטינית. המו"מ בין הצדדים שהתקיים בחודשים לאחר ועידת אנאפוליס (ונפסק עם חילופי הממשלות בישראל ב-2009) לא הוביל להסכמה רשמית כלשהי.
במרס 2009 הביא אבו מאזן לפירוק ממשלת החירום כמחווה לקראת תחילת "שיחות הפיוס" בין הרשות הפלסטינית לחמאס שנועדו להביא להקמת ממשלת אחדות. עם כשלונן של שיחות אלו, כחודשיים לאחר מכן, כוננה ממשלה חדשה - גם היא בראשות סלאם פיאד.
בשנת 2010 יזם מהלך להכרה ברשות הפלסטינית כמדינה בגבולות 1967 באו"ם. בספטמבר 2011 הכריז כי יפנה למועצת הביטחון בבקשה להכיר ברשות הפלסטינית כחברה מן המניין באו"ם, ה- 194 במספר.
הדפס
